ואולם, החיה שקרניה כ”קַרְנֵי שֶׂה” עלתה “מִן הָאָרֶץ.” במקום לגבור על מעצמות אחרות ולכבוש את אדמותיהן, האומה המיוצגת בחיה זו חייבת לקום בטריטוריה שלא יושבה מעולם, ולצמוח בהדרגה ובשלווה. לפיכך, היא לא יכלה לקום בקרב האומות הצפופות והשרויות במלחמה של העולם העתיק – אותו ים סוער של “עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת.” היא חייבת להימצא בעולם המערבי. איזו אומה קמה בשנת 1798 בעולם החדש, בישרה עוצמה וגדולה ולכדה את תשומת הלב של העולם כולו? אין שום קושי לזהות את מי ייצג הסמל הזה. אומה אחת בלבד עונה על כל פרטי הפרטים של נבואה זו, אשר מצביעה בבירור על ארצות הברית. פעם אחר פעם השתמשו נואמים והיסטוריונים באופן לא מודע ברעיון שהגה מחבר כתבי הקודש, שצוטט כמעט מילה במילה בתיאוריהם את עלייתה וצמיחתה של מעצמה זו. החיה נראתה כעולה “מִן הָאָרֶץ,” במשמעות של צמיחה, כמו צמח העולה מן האדמה. כאמור, אומה זו חייבת לקום על אדמה שלא יושבה בעבר. מחבר ידוע, שתיאר את עלייתה של ארצות הברית, מדבר על “הרז של צמיחתה של האומה מן הריק,” ואומר: “כזרע חרישי צמחנו למעצמה.” [טאונסנד, בספרו, “The New World Compared with the Old”, עמ’ 462.] כתב עת שראה אור בדבלין בשנת 1850, תיאר את ארצות הברית כמעצמה נפלאה, אשר “עלתה מן האדמה הדוממת, וצמחה מדי יום בעוצמה ובגאון.” אדוארד אוורט, בנאום על מייסדי האומה הצליינים, אמר: “האם הם תרו אחר מקום שלוו ומבודד, נידח ובטוח, חופשי מרודנותם של עריצים, שבו כנסיית ליידן הקטנה תוכל ליהנות מחופש דת ומצפון? הביטו באזורים המרוחקים הכבירים, שעל אדמותיהם צעדו הם בניצחון שלוו… בעודם נושאים את דגלי הצלב.” ל”חַיָּה האַחֶרֶת” שעלתה מן הארץ היו “שְׁתֵּי קַרְנַיִם דּוֹמוֹת לְקַרְנֵי שֶׂה.” הקרניים כקרני שה מציינות נעורים, תמימות, ואדיבות, ההולמים היטב את אופייה של ארצות הברית כאשר הוצגה לנביא כאומה ש”עלתה מן הארץ” בשנת 1798. הגולים המשיחיים הראשונים שנמלטו לאמריקה וביקשו למצוא בה מחסה מן הדיכוי של המלוכה ואי הסובלנות של הכמורה, היו נחושים בדעתם לכונן ממשלה המבוססת על תשתית רחבה של חירות אזרחית ודתית. הצהרת העצמאות של ארצות הברית כוננה את האמיתה הנשגבה שעל פיה, “כל בני האדם נבראו שווים,” וזכאים הם ל”חיים, חירות וחתירה אחר האושר.” אלה הן זכויות מושרשות שאין ליטול מבני האדם. החוקה מעניקה לעם את הזכות לשלטון עצמי, בתנאי שנציגיו ייבחרו בהצבעה כללית ויפעלו ליישום החוקים. בנוסף, הובטח חופש דת ואמונה – כל אדם רשאי לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו. הרפובליקניות והפרוטסטנטיות היו לעקרונות היסוד של האומה. עקרונות אלה הם סוד עוצמתה ושגשוגה. הנדכים והמדוכאים ברחבי העולם הנוצרי נשאו עיניהם לארץ זו בעניין ובתקווה. מיליוני בני אדם הגיעו לחופיה, וארצות הברית צמחה לאחת המעצמות החזקות ביותר בעולם. אולם, החיה שקרניה כ”קַרְנֵי שֶׂה,” “דִבְּרָה כְּתַנִּין. אֶת סַמְכוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא מוֹצִיאָה אֶל הַפֹּעַל לְפָנֶיהָ, וּמְאַלֶּצֶת אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר מַכַּת הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ נִרְפְּאָה… בְּאָמְרָהּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה, אֲשֶׁר הֻכְּתָה מַכַּת חֶרֶב וְחָיְתָה” (ההתגלות, י”ג 14-11). הקרניים כקרני שה והקול כקול תנין מייצגים את הסתירה החדה בין הצהרותיה ומעשיה של האומה שהם מייצגים. “דיבורה” של אומה זו מתבטא בפועלן של הרשות המחוקקת, רשויות החוק ורשויות המשפט שלה. באמצעות פועל זה, היא תזים את העקרונות הליברליים ושוחרי השלום שעליהן מבוססת מדיניותה. הנבואה שניבאה שהיא תדבר כתנין ותוציא אל הפועל “אֶת סַמְכוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה,” מציינת מפורשות את התפתחותה של רוח של אי סובלנות ורדיפה שהופגנה בידי האומות שיוצגו בידי התנין ובידי החיה הדומה לנמר. האמירה שהחיה בעלת שתי הקרניים תכריח “אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה,” מציינת את העובדה שאומה זו תשתמש בסמכותה כדי לאכוף טקסים ופולחנים מסוימים שישמשו כמחווה לשלטון האפיפיורות. צעד זה יעמוד בניגוד חד לעקרונות ממשלתה, לאופי של מוסדותיה החופשיים, להצהרות ולשבועות הישירות והרציניות של הצהרת עצמאותה, ולחוקתה. מייסדי האומה נהגו בחוכמה כשביקשו להפריד בין הדת למדינה, ובכך להימנע מן התוצאות הבלתי נמנעות: אי סובלנות דתית ורדיפות. החוקה קובעת ש”הקונגרס לא יאשר חוק שיאשש את מיסודה של דת או יגביל את חופש הפולחן של דת.” ו”שאיש [מעובדי הממשל הפדרלי] לא יידרש לקבל דת או דוקטרינה כלשהי כתנאי לקבלת משרה ציבורית בממשלת ארצות הברית.” רק על ידי חילול בוטה של חוקים אלה, המהווים אמצעי הגנה לשמירה על חירות האומה, יוכל השלטון החילוני לכפות על האומה לקיים פולחן או טקס דתי כלשהו. אך אי העקביות של פעולה כזו [דהיינו, חילול חוקים של סובלנות דתית שהממשל עצמו חקק] אינו שונה מחוסר העקביות שמיוצג בסמל החיה בעלת הקרניים כקרני שה, המתיימרת להיות טהורה, עדינה ולא מזיקה, אך מדברת כתנין, ואומרת “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה אֲשֶׁר הֻכְּתָה מַכַּת חֶרֶב וְחָיְתָה” (התגלות יג’:14). כאן מוצג בבירור ממשל שבו הרשות המחוקקת נתונה בידי העם; זוהי הוכחה חותכת לכך שארצות הברית היא האומה שעליה מדברת הנבואה. אך מהו “צֶלֶם החַיָּה”? כיצד הוא נוצר? צלם החיה נוצר בידי החיה בעלת שני הקרניים, ומהווה צלם של החיה הראשונה. הוא אף מכונה “צלם החיה”. כדי ללמוד מה דמותו של הצלם וכיצד הוא נוצר, עלינו ללמוד את מאפייניה של החיה עצמה – האפיפיורות. כשהקהילה הקדומה נשחתה כאשר עזבה את פשטות הבשורה ואימצה טקסים ומנהגים אליליים, היא איבדה את רוח הקודש ואת גבורת ה’. כדי לשלוט במצפונם של בני האדם, היא ביקשה את תמיכת השלטון החילוני. התוצאה הייתה כינון שלטון האפיפיורות: כנסייה ששלטה במדינה, והשתמשה בממשל האזרחי כדי לקדם את מטרותיה, במיוחד לשם הענשת “הכופרים”. כדי שארצות הברית תייצר את צלם החיה, השלטון הדתי חייב לשלוט בממשל האזרחי באופן כזה שהכנסייה תוכל להשתמש בסמכות המדינה כדי לממש את מטרותיה.
בכל פעם שהכנסייה גובתה בממשל החילוני, היא השתמשה בו לשם ענישה על כל התנגדות לדוקטרינות שלה. הכנסיות הפרוטסטנטיות שצעדו בעקבותיה של הכנסייה הקתולית ברומא, בכך שכרתו בריתות עם השלטונות החילוניים, הפגינו תשוקה דומה החותרת להגביל את חירות המצפון. דוגמה לכך נמצא ברדיפות הממושכות של המתנגדים בידי כנסיית אנגליה. במאות השש עשרה והשבע עשרה אולצו אלפי כמרים שמרדו במוסכמות לעזוב את כנסיותיהם, ואנשים רבים, הן רועי קהילות והן המאמינים, חוו מאסרים, קנסות, עינויים ומות קדושים. כפירה הייתה הגורם שדחף את הקהילה הקדומה לבקש את עזרת הממשל האזרחי, דבר שסלל את הדרך להתפתחות האפיפיורות – החיה. שאול השליח אומר שתחילה תהיה “הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע” (תסל”ב, ב’ 3). לפיכך, הכפירה בכנסייה תסלול את הדרך ליצירתו של צלם החיה. כתבי הקודש מכריזים כי לפני שיבת האדון ישרור מצב של הידרדרות רוחנית שיהיה זהה לזה ששרר בדורות הראשונים. “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ זְמַנִּים קָשִׁים, כִּי יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים אוֹהֲבֵי עַצְמָם, אוֹהֲבֵי כֶּסֶף, גַּאַוְתָנִים, שַׁחְצָנִים, מְגַדְּפִים, מַמְרִים אֶת פִּי הוֹרֵיהֶם, כְּפוּיֵי טוֹבָה, חַסְרֵי קְדֻּשָּׁה, קְשׁוּחֵי לֵב, בִּלְתִּי מִתְרַצִּים, מַלְשִׁינִים, הוֹלְלִים, אַכְזָרִים, שׂוֹנְאֵי טוֹב, בּוֹגְדִים, פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ” (טימ”ב, ג’ 5-1). השטן יפעל “בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר וּבְכָל תַּרְמִית רֶשַׁע.” וכל מי “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ,” יקבלו “מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר” (תסל”ב, ב’ 11-9).
לכשישרור מצב כזה של כפירה ואי יראת ה’, פרי הבאושים שיצמח ממנו יהיה זהה לזה שצמח בדורות הראשונים. מגוון האמונות השונות בכנסיות הפרוטסטנטיות נחשב בידי אנשים רבים כהוכחה חותכת לכך ששום מאמץ לא יוכל לעולם להביא לידי תמימות דעים ואחידות מאולצת. אך במשך שנים היו כנסיות פרוטסטנטית שהאמינו כי ניתן לייצר אחדות על בסיס עיקרי אמונה משותפים. אמונה זו הלכה והתעצמה. כדי להגיע לאחדות כזו, חובה לוותר על הדיון בסוגיות שלא הכול היו תמימי דעים לגביהן – חשובות ככל שהיו מנקודת המבט של כתבי הקודש. בדרשה שנשא בשנת 1846 הכריז צ’ארלס ביצ’ר בקשר לשירות הכמורה ב”זרמים פרוטסטנטיים אוונגליסטיים”, ש”הוא לא רק נוצר תחת לחץ עצום של פחד אנושי גרידא, אלא שהכמרים חיים, פועלים ונושמים אווירה מושחתת לגמרי, ומשתמשים ללא הרף ביצר הרע כדי להשתיק את האמת, ולכרוע ברך לפני שלטון הכפירה. האם לא היה זה בדיוק מה שקרה ברומא? האם איננו חיים שוב כמו רומא? ומה אנו רואים לנגד עינינו? – מועצה כללית נוספת! כנס דת עולמי! ברית אוונגליסטית ואמונה אוניברסלית!” לכשתושג אחדות כזו, אזי במאמץ להשיג אחדות מוחלטת, יהיה זה רק כפסע משימוש בכוח. כשהכנסיות הבולטות בארצות הברית יתאחדו על בסיס עיקרי אמונה משותפים כאלה, הן ישפיעו על המדינה לאכוף את חוקיהן ולתמוך במוסדותיהן. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שארצות הברית הפרוטסטנטית תייצר צלם של ההיררכיה הרומית, ותטיל על מתנגדיה את העונשים האזרחיים. החיה בעלת שתי הקרניים תצווה “שֶׁהַכֹּל, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים, יָשִׂימוּ לָהֶם תָּו עַל יַד יְמִינָם אוֹ עַל מִצְחָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֹּר, אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַתָּו, שֵׁם הַחַיָּה אוֹ מִסְפַּר שְׁמָהּ” (ההתגלות, י”ג 16, 17). אזהרתו של המלאך השלישי היא: “כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחַיָּה וּלְצַלְמָהּ וּמְקַבֵּל תָּו עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל יָדוֹ, גַּם הוּא יִשְׁתֶּה מִיֵּין חֲרוֹן אֱלֹהִים.” “החיה” המוזכרת באזהרה זו (שהחיה בעלת שתי הקרניים תאכוף את הסגידה לכבודה), שאוזכרה בפרק י”ג בספר ההתגלות כחיה הראשונה הדומה לנמר – היא האפיפיורות. “צלם החיה” מייצג את הפרוטסטנטיות הכופרת, שתתפתח כאשר הכנסיות הפרוטסטנטיות יבקשו את עזרת הממשל האזרחי כדי לאכוף את הדוגמות שלהן. עתה, עלינו להגדיר מהו “תו החיה”. אחרי האזהרה מפני הסגידה לחיה ולצלמה, הנביא מדבר על “הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” מכיוון ששומרי מצוות ה’ הוצגו כאן בניגוד חד לעובדי החיה וצלמה, מכאן ששמירת תורת ה’ מחד וחילולה מאידך יציינו את ההבדל בין עובדי ה’ ועובדי צלם החיה.
