המאפיין שמייחד את החיה, ולפיכך את צלמה, הוא חילול חוקי ה’. דניאל אומר בקשר לקרן הקטנה, שלטון האפיפיורות: “הוּא יַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט” (דנ’, ז’ 25). שאול השליח תיאר באופן דומה את “איש הרשע” שירומם עצמו מעל אלוהים. נבואה אחת משלימה את האחרת. רק באמצעות שינוי תורת ה’ תוכל האפיפיורות לרומם את עצמה מעל אלוהים; מי שישמור את המצוות ששונו בדרך זו (ובצדק מבחינתו), יחלוק כבוד רב לסמכות שחוללה את השינוי. צעד כזה של ציות לחוקי האפיפיורות יהווה אות של נאמנות ודבקות באפיפיור במקום באלוהים. האפיפיורות ניסתה ומנסה לשנות את תורת ה’. הדיבר השני, האוסר על סגידה לצלמים, הושמט על ידה, והדיבר הרביעי שונה בידיה, וזאת כדי להעניק תוקף לשמירת יום א’ במקומה של השבת, היום השביעי בשבוע. אך הקתולים טוענים שהסיבה להשמטת הדיבר השני היא שאין בו כל צורך, ולפיכך, הם מציגים את התורה בדיוק כפי שאלוהים התכוון שהיא תובן. דבר זה אינו יכול להיות השינוי שהנביא ניבא עליו. הנביא מדבר על שינוי מחושב שייערך בכוונת מכוון: “הוּא יַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט.” השינוי שחל בדיבר הרביעי מגשים במדויק את הנבואה. הגורם היחיד שהשתמש בסמכותו כדי לחולל את השינוי הזה, הוא הכנסייה הקתולית. כאן, האפיפיורות מרוממת את עצמה קבל עם ועולם מעל אלוהים.
בזמן שניתן יהיה לזהות בבירור את עובדי ה’ בזכות שמירתם את הדיבר הרביעי (מאחר שהשבת היא האות לכוח היצירה של הבורא, המעיד על דרישתו מן האדם לחלוק לו כבוד), ניתן יהיה לזהות את סוגדי החיה בזכות מאמציהם לבטל כל זכר לבורא ולרומם את שלטון האפיפיורות. האפיפיורות הציגה את חוקיה היהירים הראשונים כשכוננה את יום א’ כיום קודש [ראו הערה 9 בנספח]. היא השתמשה לראשונה בכוחה של המדינה כדי לכפות את שמירת יום א’ בתור “יום האדון”. אך כתבי הקודש מציינים מפורשות את היום השביעי בשבוע, לא היום הראשון, כיום האדון. המשיח אמר: “בֶּן-הָאָדָם אָדוֹן גַּם לַשַּׁבָּת.” הדיבר הרביעי אומר: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.” באמצעות הנביא ישעיהו, ה’ מכריז בקשר לשבת: ” אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֙אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙ ” (מרקוס, ב’ 28; ישעיה, נ”ח 13). הטענה ששבה ונשמעת שהמשיח שינה את מועד השבת, מופרכת באמצעות דבריו שלו. בדרשה על ההר, הוא אמר: “אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל. לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם” (מתי, ה’ 19-17). רוב הפרוטסטנטים מקבלים את העובדה שכתבי הקודש אינם מאששים את שינוי מועד השבת. עובדה זו מוצהרת מפורשות בפרסומים של כמה ממוסדות הדת בארה”ב. (the American Tract Society and the American Sunday-school Union). אחד מהם מאשש: “הברית החדשה מחרישה בכל הנוגע למצווה ישירה כלשהי על השבת [הנחגגת ביום א’, היום הראשון בשבוע], או לכללים מוגדרים של שמירתה.” (מתוך המאמר, “The Abiding Sabbath,” עמ’ 184). אחר אומר: “עד למות המשיח לא חל שום שינוי ביום הזה”, ו”ככל העולה מן הכתובים, הם [השליחים] לא נתנו מצווה מפורשת, המורה על זניחת השבת הנחגגת ביום השביעי, ושמירתה ביום הראשון של השבוע.” (מתוך המאמר, The Lord’s Day, עמ’ 185, 186). הקתולים מודים ששינוי המועד של השבת כונן בידי הכנסייה הקתולית, ומכריזים כי בכך שהפרוטסטנטים שומרים על קדושתו של יום ראשון, הם מכירים בסמכותה. ב”עיקרי האמונה של הדת הקתולית”, נאמר בתגובה לשאלה באיזה יום יש לקיים את הדיבר הרביעי: “בתקופת התורה הישנה, השבת היתה יום הקודש, אך הכנסייה, בהנחיית ישוע המשיח ובצו מאת רוח אלוהים החליפה את השבת ביום א’. עתה, אנו מקדשים את יום א’, לא את היום השביעי. יום א’ משמעו עתה יום האדון.” כאות לסמכותה של הכנסייה הקתולית כותב חבר בכנסייה הקתולית: “הפרוטסטנטים קיבלו את עצם הפעולה של שינוי מועד השבת ליום ראשון… שכן על ידי שמירת יום א’ בקפדנות, הם מאששים את סמכותה של הכנסייה הקתולית לכונן חגים ומועדים ולשלוט במצפונם.” אם כך, מהו שינוי מועד השבת אם לא סימן או אות לסמכותה של הכנסייה הקתולית – “תו החיה”? הכנסייה הקתולית לא ויתרה מעולם על טענתה לעליונות, וכאשר העולם והכנסיות הפרוטסטנטיות מקבלים את השבת שהיא הגתה וכוננה [יום א’], בעודם מואסים בשבת המקראית, הם מאששים את טענתה. הם אולי מסתמכים על סמכותם של המסורת ואבות הכנסייה בקשר לשינוי זה, אך בעשותם זאת, הם מתעלמים מעיקרון היסוד המפריד בינם לכנסייה הקתולית – דהיינו, ש”כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש, הם דתם של הפרוטסטנטים.” הקתולים יכולים לראות שהם מרמים את עצמם ועוצמים את עיניהם במודע כדי לא לראות את העובדות הכרוכות בסוגיה זו. כשתנועה נוצרית הדוגלת באכיפת יום א’ צוברת תנופה, הקתולים שמחים, שכן הם בטוחים שבסופו של דבר כל העולם הפרוטסטנטי ייכנע לסמכותה של כנסיית רומא ויצעד תחת דגלה. הקתולים מכריזים: “שמירת יום א’ בידי הפרוטסטנטים היא מחוות הכבוד שהם חולקים (למורת רוחם) לשלטון הכנסייה [הקתולית].” (Plain talk about Prorestanrism, page 213). כשהכנסיות הפרוטסטנטיות אוכפות את שמירת יום א’, הן למעשה אוכפות את סגידת האפיפיורות: החיה.
אלה שמבינים את הצו שניתן בדיבר הרביעי, ובוחרים לשמור את “השבת” השקרית במקום השבת האמיתית, חולקים בכך כבוד לכוח שכונן אותה וציווה עליה. אך בעצם המעשה של אכיפת חובה דתית בידי שלטון חילוני, יוצרות הכנסיות עצמן את צלם החיה. לפיכך, אילו רשויות החוק יאכפו את שמירת יום א’ בארצות הברית, צעד זה יממש את אכיפת סגידת החיה וצלמה. אולם, המשיחיים בדורות הקודמים שמרו את יום א’ מתוך הנחה שבכך הם שמרו את השבת המקראית. בימינו, ישנם משיחיים אמיתיים בכל הכנסיות, שאינם מוכנים לקבל את לחם ויין הקודש בטקס הקתולי, אך מאמינים בכנות שיום א’ הוא השבת שכונן ה’. אלוהים רואה את טוהר מניעיהם ואת יושרתם. אך כאשר השלטונות יאכפו את שמירת יום א’, והעולם ילמד על חובת שמירת השבת האמיתית, כל אדם שיחלל את צו ה’ כדי לציית לצו שכוננה רומא, יחלוק כבוד לשלטון האפיפיורות, ולא לאלוהים. כל מי ששומר את השבת ביום ראשון חולק כבוד לכס הקדוש ברומא, ולכוח הכופה את הנוהג הזה, שכונן בידי רומא. למעשה, הוא סוגד לחיה ולצלמה. כשבני האדם ימאסו בשבת שהוכרזה בידי אלוהים כאות לסמכותו, ויכבדו במקומה את היום שכוננה רומא כאות לעליונותה, הם יקבלו את האות המעיד על נאמנות לרומא: “תו החיה”. רק אחרי שסוגיה זו תובהר לבני האדם, והם יוכלו לבחור בין צו ה’ ל”מצוות אנשים מלומדה”, אלה שימשיכו בחטא זה יקבלו את “תו החיה”. האיום המפחיד ביותר שניתן אי פעם לבן תמותה, כלול בבשורת המלאך השלישי. חטא הסגידה לחיה ולצלמה וקבלת תו החיה חייב להיות חטא חמור במיוחד, המעורר את חרון אפו של ה’, שאינו מהול ברחמיו.
בני האדם לא ייוותרו באפלה בקשר לסוגיה חשובה זו. האזהרה בנוגע לחטא זה תינתן לעולם לפני שמשפטי ה’ יפקדו את העולם, וזאת כדי שהכול יידעו את הסיבה לכך ויזכו להזדמנות להימלט מהם. הנבואה מכריזה כי המלאך השלישי יבשר את בשורתו ל”עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת.” אזהרתו של המלאך השלישי, המהווה חלק מאותה בשורה משולשת, אף היא אמורה להתבשר ברחבי העולם. על פי הנבואה, היא מוכרזת בקול רם מפי מלאך ה”מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,” ומסבה אליה את תשומת הלב של העולם כולו. בעיצומו של המאבק יחולק העולם הנוצרי לשתי סיעות גדולות – שומרי מצוות ה’ ואמונת ישוע, וסוגדי החיה וצלמה שקיבלו את תו החיה. על אף שהכנסייה והמדינה יאחדו כוחות כדי לאלץ את כולם, את “הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים” לקבל את תו החיה (ההתגלות, י”ג 16), חסידי ה’ יסרבו לקבלו. הנביא מפטמוס חזה במאמינים “הַמִּתְגַּבְּרִים עַל הַחַיָּה וְעַל צַלְמָהּ וְעַל מִסְפַּר שְׁמָהּ, אשר עוֹמְדִים עַל יָם הַזְּכוּכִית, כִּנּוֹרוֹת אֱלֹהִים בְּיָדָם וְהֵם שָׁרִים אֶת שִׁירַת מֹשֶׁה… וְשִׁירַת הַשֶּׂה” (ההתגלות, ט”ו 2, 3).
