פרק כ”ו
מלאכת תיקון
מלאכת תיקון השבת שתבוצע באחרית הימים, בושרה בנבואת ישעיהו: “כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה: כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ; שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע.” “וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי” (ישעיה, נ”ו 1, 2, 6, 7).
מילים אלה חלות על עידן החסד המשיחי, כפי שעולה מן הנבואה המבשרת את קיבוץ הגויים באמצעות הבשורה. “נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו” (ישעיה, נ”ו 8). [כלומר, על נקבצי ישראל אוסיף לקבץ את יראי ה’ מבין הגויים.] ברכת ה’ מובטחת לגויים שיכבדו וישמרו את השבת. לפיכך, מצוות שמירת השבת על פי הדיבר הרביעי חלה על תקופה עתידית, שתתרחש זמן רב לאחר הצליבה, התחייה והעלייה לשמיים של המשיח – לתקופה שבה שליחיו יבשרו את הבשורה הטובה לכל העמים. ה’ ציווה על הנביא ישעיהו: “צוֹר תְּעוּדָה; חֲתוֹם תּוֹרָה, בְּלִמֻּדָי” (ישעיה, ח’ 16). חותם תורת ה’ טמון בדיבר הרביעי. דיבר זה, היחיד מבין עשרת הדיברות, מציג הן את השם והן את התואר של המחוקק העליון. הוא מכריז שה’ הוא הבורא, בורא השמיים והארץ, ולפיכך הוא ראוי ליראת כבוד ולסגידה, יותר מכל האלים האחרים. זולת דיבר זה, מיתר הדיברות לא ניתן להסיק באיזו סמכות ניתנה התורה. כשמועד השבת שונה בידי שלטון האפיפיורות, הוסר החותם מן התורה. תלמידי ישוע נקראים להשיב עטרה ליושנה באמצעות רוממות השבת, שצוותה בדיבר הרביעי, והשבתה לייעודה ולתפקידה החוקי כיום מנוחה וזיכרון לבורא, וכחותם לסמכותו. “לְתוֹרָה, וְלִתְעוּדָה.” בקרב שלל התורות והתיאוריות הרווחות, תורת ה’ היא אמת המידה היחידה שאינה טועה לעולם, ויש לבחון על פיה את כל ההשקפות, הדוקטרינות והתיאוריות.
הנביא מכריז: “אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר” (ישעיה, ח’ 20). שוב ניתנת לו הפקודה: “קְרָא בְגָרוֹן, אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.” על הנביא להוכיח על חטא לא את העולם הרשע, אלא את “עמי” – חסידי ה’. עוד מוסיף ה’ לגביהם: “וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב” (ישעיה, נ”ח 1, 2). כאן מתוארת קבוצת אנשים המאמינים בצדיקותם ומפגינים עניין רב בשירות ה’. אך התוכחה הנוקבת, המחמירה של בוחן הלבבות, מוכיחה שהם מחללים את מצוות ה’ ברגל גסה. לפיכך, הנביא מצביע על חוקי התורה שהם זנחו: “וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר; אָז, תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה” (ישעיה, נ”ח 14-12). נבואה זו חלה גם על ימינו. הקרע [הפרץ בגדר], שנפער בתורת ה’, אירע כשמועד השבת המקראית שונה בידי שלטון האפיפיורות. אך הגיעה השעה שצו אלוהי זה ישוב אל כנו. יש לאחות את הקרע, ולרומם את המסד שעליו נבנו דורות רבים. השבת, שקודשה על ידי הבורא וזכתה לברכתו, נשמרה בידי אדם הראשון התמים והזך בגן העדן הקדוש. קדושתה נשמרה בידיו גם אחרי שחטא, התחרט על חטאו וגורש ממעונו המאושר בשמיים. קדושת השבת נשמרה בידי אבות אבותינו, מהבל ועד נוח הצדיק, מאברהם ועד יעקב. כשהעם הנבחר ישב בעבדות במצרים, רבים מבניו איבדו את הידע על תורת ה’, וזאת משום שהאלילות משלה בכיפה. אולם, כאשר ה’ הוציא את ישראל מעבדות לחירות, הוא הכריז את תורתו בפני קהל ישראל ברוב הוד וגבורה נוראה, כדי שיידעו את רצונו, יראו מפניו ויצייתו לו לעד. מן היום הזה ועד ימינו אנו, הידע של תורת ה’ נשמר בעולם, וקדושת השבת שצוותה בדיבר הרביעי נשמרה. על אף ש”איש הרשע” הצליח לרמוס ברגל גסה את היום הקדוש של אלוהים, אפילו בתקופה שבה הוא שלט נמצאו נשמות נאמנות שהסתתרו במקומות מחבוא, ושם כיבדו ושמרו את השבת. מאז ימי הרפורמציה, בכל דור ודור נמצאו תמיד כמה מאמינים ששמרו את קדושת השבת. על אף החרפה והרדיפות שהומטו עליהם כשעשו זאת, העולם זכה בעדות מתמדת על נצחיותה של תורת ה’ ועל החובה הקדושה לכבד את השבת שכונן ה’. אמיתות אלה, שהוצגו בפרק י”ד בספר ההתגלות בקשר לאותה “בשורת עולם”, יאפיינו וייחדו את קהילת המשיח בעת שיבתו. על התוצאה של בישור שלושת האזהרות, נאמר: “בָּזֶה סַבְלָנוּתָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” המסר השלישי הוא האחרון שיוכרז לפני ביאת האדון. מיד אחרי הכרזתו, הנביא רואה את בן-האדם [המשיח] בא מן השמיים בכבוד והדר כדי לקצור את קציר הארץ. אלה שקיבלו את האור בקשר למקדש ה’ ולנצחיותה של תורת ה’, נמלאו שמחה ופליאה כשחזו ביופי ובשלמות של תורת האמת, שהאירה את שכלם וליבם.
הם השתוקקו לחלוק את האור היקר שנגה עליהם עם כל המשיחיים. הם לא יכלו שלא להאמין שהכול יקבלוהו בשמחה. אך האמיתות שהעמידו אותם במחלוקת עם העולם, לא התקבלו בברכה בידי רבים מן האנשים שהתיימרו להיות תלמידי המשיח. ציות לדיבר הרביעי דרש קורבנות וויתורים שרוב הנוצרים סירבו לעשותם. כשהוצגה מצוות השבת, רבים נימקו את הסתייגותם בהתאם להשקפותיהם החומרניות. הם אמרו: “מאז ומתמיד שמרנו את יום ראשון, אבותינו שמרו את יום ראשון, ואנשים טובים וישרים רבים מתו שמחים בעודם שומרים את יום ראשון. אם הם נהגו כשורה, כך גם אנו. שמירת השבת החדשה תנתק אותנו מאחדותנו עם העולם, ולא תהיה לנו יותר השפעה על אנשיו. אנו תוהים, מה מבקשת קבוצה קטנה של שומרי שבת להשיג מול העולם כולו השומר את קדושתו של יום א’?” טיעונים דומים הוצגו בידי עם ישראל שניסה לתרץ את מאיסתו במשיח. אבות האומה התרצו לה’ כשהעלו את קורבנותיהם ומנחותיהם, מדוע לא יוכלו הבנים למצוא גאולה באותה דרך? בדומה, הקתולים טענו שמשיחיים אמיתיים מתו בעודם דבקים בדת הקתולית, ולפיכך, די בדת זו כדי לרכוש גאולה. היגיון כזה ישמש מחסום יעיל מפני כל התקדמות רוחנית או דתית. רבים טענו ששמירת קדושתו של יום א’ כוננה כדוקטרינה שהפכה, הלכה למעשה, למנהג רווח בכנסייה במשך מאות בשנים. כנגד טענה זו הועלתה הטענה שהשבת ושמירתה היו עתיקות ורווחות יותר, שהן עתיקות כמו העולם עצמו, והן קודשו בידי אלוהים ומלאכיו.
כשהונחו יסודות העולם, כשכוכבי השחר ריננו יחדיו וכל בני האלוהים הריעו בשמחה, אז כוננה השבת. [איוב, ל”ח 6, 7; בראשית ,ב’ 3-1.] יום קודש זה ראוי ליראת הכבוד שלנו, שכן הוא לא כונן בסמכות אנושית ואינו מבוסס על מסורות אנושיות; הוא כונן בידי עתיק היומין וצווה בדברו הנצחי. כשתשומת הלב הציבורית הוסבה לנושא תיקון השבת, כוהני דת פופולריים רבים סילפו את דבר ה’, והציגו פרשנויות על דברו שיניחו את דעתם של אנשים בעלי מוח חריף וסקרן. אנשים שלא התעמקו בעצמם בכתבי הקודש שמחו לקבל מסקנות שעלו בקנה אחד עם תשוקותיהם. רבים ניסו להצמית את האמת באמצעות ויכוחים, פלפלנות, מסורות האבות וסמכות הכנסייה. מגיני האמת פנו אל כתבי הקודש כדי להגן את תקפותו של הדיבר הרביעי. אנשים צנועים וענווים אלה, שהיו חמושים אך ורק בדבר האמת, עמדו בעוז כנגד מתקפותיהם של מלומדים, אשר להפתעתם וזעמם גילו שפלפלנותם הרהוטה חסרת אונים כנגד השכל הבריא והפשוט של אנשים שהיו בקיאים בכתבי הקודש, ולא בתורות המתוחכמות של מוסדות ההשכלה. האנשים שלא יכלו להסתמך על עדות דבר ה’ כדי להצדיק את טיעוניהם, התעקשו לטעון – תוך שהם שוכחים שאותו הלך חשיבה שימש כנגד המשיח ושליחיו – “כיצד ייתכן שאנשינו ומורינו הדגולים אינם מבינים את סוגיית השבת? רק קומץ אנשים מאמינים כמוכם. לא ייתכן שאתם צודקים, ואילו כל המלומדים והמשכילים שבעולם טועים.” כל מה שנדרש כדי להפריך טיעונים כאלה היה לצטט את כתבי הקודש ואת תולדות מגעיו של ה’ עם עמו לאורך הדורות. אלוהים פועל באמצעות אנשים השומעים את קולו ומצייתים לו, ובעת הצורך מכריזים אמיתות מרות שקשה לקבלן; אנשים שאינם פוחדים להוכיח את העולם על חטאים מקובלים. הסיבה לכך שהוא אינו בוחר לעיתים קרובות במלומדים ובאנשי שררה כדי שיובילו תנועות תיקון, היא שהם דבקים בעיקרי האמונה, בתיאוריות ובשיטות התאולוגיות שלהם, ואינם חשים שום צורך ללמוד מאלוהים. רק אנשים שמקיימים קשר אישי עם מקור החוכמה [אלוהים], מסוגלים להבין ולהבהיר את כתבי הקודש. לפעמים, דווקא אנשים שאינם בקיאים בידע הרחב הנלמד במוסדות הלימוד נקראים לבשר את האמת, לא משום שאינם משכילים, אלא משום שאין להם ביטחון עצמי מופרז שימנע מהם ללמוד מאלוהים. הם לומדים בבית מדרשו של המשיח, וענוותם וציותם מרוממים אותם. כשאלוהים מפקיד בידיהם את הידע של האמת שלו, הוא חולק להם כבוד, שבהשוואה אליו, הכבוד שחולק העולם והגדולה האנושית מחווירים ומתפוגגים.
