הרוב הגדול של האדוונטיסטים דחו את האמיתות בקשר למקדש ולתורת ה’, ורבים אף התכחשו לאמונתם בתנועה האדוונטיסטית, ואימצו השקפות רעועות וסותרות לגבי הנבואות שניבאו על מלאכת קודש זו. חלק מהם אף הלך שולל אחרי השקר של קביעה מחדש, פעם אחר פעם, של מועד מוגדר לביאת המשיח. אילו בחנו את הסוגיה באור שזרח עתה על נושא המקדש, הם היו רואים שאף תקופה נבואית אינה מגיעה עד ביאת המשיח השנייה; שהמועד המסוים של אירוע זה לא נחזה מראש. אך משום שפנו עורף לאור, הם המשיכו לקבוע שוב ושוב מועד חדש לשיבת האדון, ולעיתים קרובות חוו מפח נפש. כשהקהילה בתסלוניקי קיבלה רעיונות מוטעים לגבי ביאת המשיח, שאול השליח יעץ לחבריה לבחון בזהירות את תקוותיהם וציפיותיהם לאור דבר ה’. הוא ציטט נבואות החושפות את האירועים שיתרחשו לפני ביאת המשיח השנייה, והראה שאין שום בסיס לציפייתם לשובו בימיהם. הוא הזהיר אותם: “אַל יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא” (תסל”ב, ב’ 3). אם הם ידבקו בציפיות שלא אוששו בכתבי הקודש, הם יפנו לדרך שגויה. האכזבה שתהיה מנת חלקם תחשוף אותם ללעגם של הכופרים, והם יימצאו בסכנת כניעה לייאוש, ויתפתו לפקפק באמיתות החיוניות לגאולתם. באזהרתו של השליח למאמינים בתסלוניקי טמון לקח מאלף לאנשי אחרית הימים. אדוונטיסטים רבים האמינו שאם לא יעלה בידם למקד את אמונתם במועד מוגדר של ביאת האדון, הם לא יוכלו לעסוק במלאכת ההכנה בלהט ובשקדנות. תקוותיהם שבו והתעוררו רק כדי להתנפץ, ואמונתם ספגה טלטלה כה עזה, עד שכמעט לא יכלו לקבל את האמיתות הנשגבות של הנבואות. בישור המועד המוגדר של יום הדין, שניתן במסגרת המסר הראשון, צווה בידי ה’. חישוב התקופות הנבואיות על סמך מסר האזהרה, שקבע כי תום 2300 הימים יגיע בסתיו של שנת 1844, נותר בעינו, ללא צל של ספק. המאמצים ששבו ונעשו כדי למצוא תאריכים חדשים לראשית ולתום התקופות הנבואיות, והלך החשיבה חסר היסוד הנחוץ לאישוש השקפות אלה, לא רק הובילו לבבות רבים לעזוב את האמת שהתבררה לאחרונה, אלא אף לבוז לכל המאמצים להבהרת הנבואות. ככל שהמועד לשיבת המשיח שב ונקבע בתכיפות רבה יותר, ומופץ באופן נרחב יותר, כך הוא הולם טוב יותר את מטרותיו של השטן. כשהמועד חולף, השטן מעורר לעג ובוז המופנים כלפי אלה שדגלו במועד זה. בדרך זו, הוא הטיל קלון על התנועה האדוונטיסטית הגדולה בין השנים 1843 ו-1844. אלה שחוזרים שוב ושוב על טעות זו, יקבעו לבסוף תאריך לשיבת המשיח אי שם בעתיד הרחוק. כך הם יחושו שלווים ורגועים בביטחונם הכוזב, ורבים מהם לא יתפכחו מאשלייתם, עד שיהיה מאוחר מדיי. תולדות ישראל הקדומה מהוות דוגמה מאלפת לחוויה שעברה על הקהילה האדוונטיסטית. אלוהים הוביל את חסידיו בתנועה האדוונטיסטית, כשם שהוציא את בני ישראל ממצרים. באכזבה הגדולה שהם נחלו נבחנה אמונתם, ממש כפי שנבחנה אמונתם של בני ישראל בים סוף. אילו היו ממשיכים לבטוח ביד ההשגחה שהנחתה אותם ושרתה איתם עד הלום, הם היו חוזים בתשועת ה’. אילו כל העושים במלאכה בלב אחד בשנת 1844 היו מקבלים את המסר של המלאך השלישי, ומכריזים אותו בגבורת רוח הקודש, האדון היו מחולל גדולות ונצורות במקביל למאמציהם. אור גדול היה זורח על העולם. אילו תושבי תבל היו מוזהרים לפני שנים רבות, מלאכת הסיום הייתה מתבצעת עד תומה והמשיח היה בא כדי לגאול את חסידיו. לא היה זה רצון ה’ שעמו ינדוד ארבעים שנה במדבר. הוא רצה להוביל את בני ישראל ישירות לארץ כנען, ליישבם על אדמתם ולהקים אומה קדושה ומאושרת. אולם, הם “לֹא יָכְלוּ לָבוֹא [אל נחלתם ומנוחתם] מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ” (האיגרת אל העברים, ג’ 19). משום שהם שבו לסורם ולכפירתם, הם מצאו את מותם במדבר, וה’ הקים אנשים אחרים שייכנסו אל הארץ המובטחת. בדומה, לא היה זה רצון ה’ שביאת המשיח השנייה תתעכב כל כך, ושחסידיו ייוותרו בעולם הזה, מוכה החטא והיגון, במשך שנים רבות כל כך. ואולם, חוסר אמונה גרם לנתק בינם לאלוהים. אחרי שהם סירבו לבצע את המלאכה שה’ יעד להם, נבחרו אנשים אחרים כדי לבשר את מסר האזהרה. ישוע, ברוב רחמיו וחסדו, מעכב את שיבתו לעולם, וזאת כדי שהחוטאים יזכו בהזדמנות לשמוע את האזהרה, ולמצוא בו מקלט מחרון אפו שיישפך על העולם. עתה, כפי שקרה בדורות קודמים, הצגת האמת אשר תגנה את החטא ותחשוף את השקרים הרווחים בעולם, תעורר התנגדות. “כָּל עוֹשֵׂה עַוְלָה שׂוֹנֵא אֶת הָאוֹר ואֵינוֹ בָּא אֶל הָאוֹר פֶּן יִוּכְחוּ מַעֲשָׂיו” (יוחנן, ג’ 20). כשאנשים מבינים שלא יוכלו לאשש את טענותיהם על סמך כתבי הקודש, רבים מהם מחליטים לדבוק בעמדתם חרף כל הסיכונים, ובזדון ליבם, הם מדברים סרה באופיים ובמניעיהם של מגיני האמת הלא-אהודה. ניתן לראות את אותו דפוס פעולה בכל הדורות. אליהו הנביא הוכרז כעוכר ישראל, ירמיהו הוכרז כבוגד, שאול השליח כמטמא המקדש. מאז ואילך, כל מי שדבק באמת הוכרז כמסית, כופר או פלגן. המוני בני אדם חסרי אמונה, הממאנים לקבל את דבר הנבואה המהימן, יקבלו ללא שום פקפוק כל האשמה כנגד אלה המעזים להוכיח את העולם על חטאים שנחשבים מקובלים. רוח זדונית זו תלך ותתעצם. בכתבי הקודש נאמר מפורשות כי קרבה העת שבה חוקי המדינה יסתרו את חוקי תורת ה’, וכל מי שיציית לצוו ה’ יוקע כרשע, ויאלץ להתמודד עם תוכחה, קלון ועונש. לאור דברים אלה, מהי חובתו של שליח האמת? האם עליו להסיק שאין להציג את האמת, שכן שלרוב התוצאה היחידה היא שאנשים מתקוממים נגדה, מתחמקים ממנה או מתנגדים לדרישותיה? מובן שלא. אל לו להסתיר את האמת הטמונה בעדות דבר ה’ בטענה שהיא מעוררת התנגדות, כשם שמתקני הדת שקדמו לו לא הסתמכו על טענה כזו. הצהרת האמונה של הקדושים והקדושים המעונים תועדה למען הדורות הבאים. אנשים אלה, שהיוו דוגמה חיה לקדושה ויושרה, באו לעולם כדי להפיח אומץ בליבם של אלה הנקראים להתייצב בעוז כעדי ה’. הם נחלו חסד ואמת, לא רק למענם, אלא כדי שדרכם תאיר דעת ה’ את העולם. האם נתן ה’ את אורו למשרתיו בימינו? אם כך, הרי שעליהם להניח לאורו לזרוח על העולם. בימי קדם, ה’ אמר לנביא שדיבר בשמו: “וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ, כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי.” ואף על פי כן, הוא הורה לו: “וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם, אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ” (יחזקאל, ג’ 7; ב’ 7). משרת ה’ בימינו מצווה: “קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.” כל אדם שקיבל את אור האמת נתון תחת אותה חובה קדושה “נוראה” שהוטלה על הנביא שנשלח לישראל בצו ה’: “וְאַתָּה בֶן אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, רָשָׁע מוֹת תָּמוּת, וְלֹא דִבַּרְתָּ, לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, הוּא רָשָׁע בַעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, לָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ, הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ” (יחזקאל, ל”ג 9-7).
המכשול הגדול, הן לקבלת האמת והן להפצתה, הוא העובדה שהדבר כרוך באי נוחות ובחרפה. זהו הטיעון היחיד נגד האמת, שחסידיה לא הצליחו להפריך מעולם. אך דבר זה אינו מרתיע את תלמידי המשיח האמיתיים. הם אינם מחכים עד שהאמת תהפוך לנחלת הכלל. הם משוכנעים בחובתם, ולכן הם מקבלים את הצלב ברצון, ומחשיבים [בדומה לשאול השליח] את “צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע,” כאמצעי שינחיל “לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד” (קור”ב ד’ 17). הם מתהללים בצרתם כמו איש האמונה בימי קדם, ש”חָשַׁב אֶת חֶרְפַּת הַמָּשִׁיחַ לְעֹשֶׁר גָּדוֹל מֵאוֹצְרוֹת מִצְרַיִם” (האיגרת אל העברים, י”א 26). רק אלה שמשרתים את העולם בכל ליבם ומאודם, תהא אשר תהא הצהרת אמונתם, נוהגים בענייני הרוח מתוך אינטרס אישי ולא מתוך עקרונות. עלינו לבחור בדרך הישר משום שהיא הדרך הנכונה, ולהפקיד את התוצאות ביד ה’. העולם אסיר תודה לאנשי אמונה, עקרונות ותעוזה, על תיקוני הדת הכבירים שהם חוללו. מלאכת התיקון בימינו חייבת להימשך ולהתקדם באמצעות אנשים כאלה. כה אמר ה’: “שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם: אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ, וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ, וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס; וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה, וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים” (ישעיה, נ”א 7, 8).
