המרי של השטן נועד לשמש לקח ליקום כולו בכל הדורות הבאים: עדות נצחית לחומרתו ולתוצאותיו המרות של החטא. תוצאת שלטונו של השטן, השלכותיה הן על בני האדם והן על המלאכים, יוכיחו כי פרי הבאושים שלה נובע ממרד בסמכות האלוהית. הן יעידו על כך שקיומן של ריבונות אלוהים וחוקה אלוהית נועדו לרווחתם של כל ברואי ה’. תולדותיו של ניסיון המרי המר הזה ישמשו אמצעי הגנה נצחי לכל המלאכים הקדושים, כשימנעו מהם ללכת שולל לגבי טיבו של החטא ויצילו אותם מביצוע חטא ונשיאה בעונשו. עד סמוך לתום העימות הגדול בשמיים, חומס השלטון הכביר הזה ימשיך להצדיק את עצמו. כשהוכרז על גירושם של השטן ותומכיו ממשכנות האושר בשמיים, מנהיג המרד הצהיר במצח נחושה על הבוז שהוא רוחש לתורת ה’, הבורא. הוא שב וחזר על טענתו שהמלאכים אינם זקוקים לאיסורים וצווים שירסנו אותם, אלא שעליהם לציית לצו מצפונם ולעשות את רצונם, שתמיד ידריך אותם בדרך הישר. הוא גינה את מצוות ה’ בטענה שהן מגבילות את חירותם, והכריז כי מטרתו הייתה להבטיח את ביטול התורה; ואז, לכשישתחררו מלאכי השמיים מן הרסן המעיק הזה, הם יוכלו להיכנס למצב קיומי נעלה יותר, מזהיר יותר. בעצה אחת תלו השטן ומלאכיו את כל האשם במרי שלהם במשיח, והכריזו שאלמלא הוכיח אותם, הם לא היו מורדים לעולם. אבי המרי ותומכיו ניסו לשווא, בעיקשות, במרי ובוגדנות, להפיל את ממשלת אלוהים, ועם זאת, הם טענו תוך ניאוץ שם ה’, שהם עצמם קורבנות תמימים של רודן אכזר ששעבד אותם, עד שהם גורשו לבסוף מגן העדן. אותה רוח שעוררה מרד בשמיים ממשיכה לעורר מרד עלי אדמות. בהתנהלותו מול בני האדם המשיך השטן לנקוט באותה מדיניות שבה נקט במגעיו עם המלאכים. רוחו משלה עתה בבני המרי. כמוהו, הם ניסו לשבור את האיסורים והחוקים של תורת ה’, והבטיחו לבני האדם חירות באמצעות חילול מצוותיה. תוכחה על חטא מעוררת תמיד רוח של עוינות והתנגדות. כשאזהרותיו ותוכחותיו של ה’ מדברות אל הלב ומעוררות את נקיפות המצפון, השטן מסייע לבני האדם להצדיק את עצמם ולזכות באהדת הזולת כדי להמשיך בחטאיהם. במקום לתקן את דרכם הרעה, הם כועסים על האדם שהוכיחם, כאילו הוא הגורם לבעיה. מימי הבל הצדיק ועד ימינו, זו הרוח שהופנתה כלפי אלה שהעזו לגנות את החטא. השטן הדיח את בני האדם לחטא באמצעות אותו תיאור מסולף של אופיו של אלוהים שהוא הציג תחילה בשמיים, וגרם להם לראות בו רודן אכזר הנוהג בנתיניו ביד קשה. לאחר שהצליח לשכנעם בכך, הוא הכריז כי חוקיו ואיסוריו הלא-הוגנים של ה’ גרמו לאדם לחטוא, בדיוק כשם שגרמו לו למרוד. אך האל הנצחי מעיד בכבודו ובעצמו על אופיו: “יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7). בגירוש השטן מגן העדן, אלוהים הפגין את הצדק האלוהי ושמר על הכבוד של כס מלכותו. אך כשאדם הראשון חטא כאשר הלך שולל אחר שקריה של רוח כופרת זו, אלוהים הפגין את אהבתו כשמסר את בנו יחידו למות למען האנושות החוטאת. אופיו של אלוהים נחשף במעשה הכפרה. הטיעון החותך של הצלב מפגין לעיני היקום כולו שלא ניתן להאשים את שלטון ה’ בדרך הרעה והחוטאת שהשטן בחר בה. בעימות בין המשיח לשטן בימי שירותו של המשיח עלי אדמות נחשף אופיו של הרמאי הכביר. דבר לא יכול היה לעקור ביעילות רבה יותר את השטן מליבם של מלאכי השמיים והיקום, השומרים אמונים לה’, מאשר מלחמתו המרה בגואל העולם. הם צפו בו כאשר העז ברוב חוצפתו ומתוך חילול שם שמיים לדרוש מהמשיח להשתחוות לו, ונשא אותו בעזות מצח וביטחון עצמי מופרז אל פסגת ההר ואל גג המקדש; או אז נחשפה כוונתו הזדונית כשדרש מן המשיח לקפוץ מאותם גבהים מסחררים; הם צפו בו כאשר רדף ברוב רשעותו המרה אחר המושיע ממקום למקום וכאשר עורר השראה בלבבות הכוהנים והעם למאוס באהבתו, עד שלבסוף צעקו: “צלבוהו! צלבוהו!” – כל האירועים הללו הפליאו, החרידו ועוררו את זעמו של היקום. השטן היה זה שגרם לעולם למאוס במשיח. שר הרוע הפעיל את כל כוחותיו וערמומיותו כדי להשמיד את ישוע, שכן ראה כי אהבתו, חסדו, רחמיו וחמלתו של המושיע ייצגו את אופיו של אלוהים בעולם. השטן נלחם בכל טענה שהציג בן האלוהים, והשתמש בבני אדם כסוכניו כדי למרר את חיי המושיע ולגדוש אותם בייסורים ובצער. הפלפלנות והשקרים שבעזרתם ניסה למנוע מישוע לבצע את מלאכתו, השנאה שרחש לו שהתבטאה בשנאה שספג המשיח מבני המרי, ההאשמות האכזריות וחסרות השחר שטפל על המושיע, שכל כולו טוב וחסד מופתיים – כל אלה נבעו מתחושת נקם עזה. להבות הקנאה, הזדון, השנאה והנקמה הכבושות, התלקחו ויקדו בעוז נגד בן האלוהים בצלב בגולגולתא, בזמן שהשמיים צפו במחזה הנורא באימה חרישית. כשקורבן התמורה הנשגב אוכל עד כלות, עלה המשיח לשמיים ומיאן לקבל את סגידת המלאכים עד ששטח את בקשתו: “אָבִי, אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). או אז יצא הצו מכס המלכות של האב, שבוטא באהבה ובגבורה שאין להביען במילים: “הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים!” (האיגרת אל העברים, א’ 6). אף כתם לא דבק בישוע; הוא היה ללא רבב. השפלתו הגיעה לקיצה, קורבנו הושלם. עתה ניתן לו שם שהוא נעלה על כל שם אחר. עתה נחשפה אשמת השטן במלוא ערוותה. השטן חשף את פרצופו האמיתי כשקרן ורוצח. עתה ניתן היה לראות שאותה רוח הסרה למשמעתו, שבעזרתה שלט בבני האדם, הייתה מתבטאת אילו ניתן לו לשלוט בדרי השמיים. מלכתחילה, הוא טען שחילול תורת ה’ יביא חירות ורוממות; אך עתה הוכח כי תוצאות חילול התורה הן שעבוד וקלון. ההאשמות השקריות שטפל השטן על אופיו של אלוהים ועל שלטונו, נחשפו עתה באורן האמיתי. הוא האשים את אלוהים בכך שחתר אך ורק להאדרה עצמית כשדרש מברואיו כניעה וציות, והכריז כי בעוד שהבורא דרש מכולם להקריב מעצמם, הוא עצמו לא הקריב דבר. עתה נחשפה העובדה שלמען גאולת האנושות החוטאת העלה שליט היקום את הקורבן הגדול ביותר שאהבה יכולה להקריב, שכן “אֱלֹהִים הָיָה בַּמָּשִׁיחַ, מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם אֶל עַצְמוֹ” (קור”ב, ה’ 19). עתה נחשפה גם העובדה שבעוד שהשטן פתח את הדלת לחדירת החטא מתוך תשוקתו לכבוד ועליונות, המשיח השפיל עצמו ונכנע עד מוות כדי להשמיד את החטא. אלוהים הביע את תיעובו מיסודות המרי. השמיים כולם חזו בצדקתו שנחשפה, הן בהרשעת השטן והן בגאולת האנושות. השטן הכריז שאם תורת ה’ נצחית היא ובלתי משתנה, ולא ניתן לכפר על חילולה, הרי שהבורא לא ירעיף לעולם את חסדו על אף חוטא. הוא טען שלא ניתן להושיע את האנושות החוטאת חסרת התקנה, ולפיכך היא הטרף שהוא זכאי לטרוף. ואולם, מות המשיח היה טיעון מוצק לטובת האנושות, שלא ניתן היה להפריכו. המשיח, שהיה שווה לאלוהים, נשא בעונש על חילול התורה, והאדם היה חופשי לקבל עתה את צדקת המשיח, לחיות חיי תשובה, השפלה וענווה ולנחול ניצחון, כפי שבן האלוהים נחל ניצחון על כוחו של השטן. וכך, אלוהים שהוא אלוהי צדק מצדיק את כל מי שמאמין בישוע. אך המשיח בא לעולם כדי לסבול ולמות, לא רק כדי להושיע את האדם, אלא כדי ש”יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.” לא רק כדי שתושבי העולם הזה יתייחסו לתורת ה’ בהתאם לערכה, אלא גם כדי שכל העולמות ביקום יראו כי תורת ה’ בלתי ניתנת לשינוי. אילו ניתן היה לבטל את מצוות התורה, בן האלוהים לא היה צריך להקריב את חייו כדי לכפר על חילולה. מות המשיח מוכיח שהתורה היא נצחית ואינה ניתנת לשינוי. הקורבן שהאהבה הנצחית המריצה את האב והבן להקריב כדי שהחוטאים יוכלו להיוושע, מפגין קבל עם ועולם והיקום כולו, שדבר זולת תוכנית הכפרה לא היה בו די כדי לכפר על החטא, ושהצדק והחסד הם התשתית של תורת ה’ ושלטונו. בביצוע הסופי של גזר הדין ביום ה’ יתגלה כי אין שום סיבה לקיומו של החטא. כששופט כל הארץ ידרוש מן השטן להשיב על השאלה: “מדוע מרדת בי וגזלת ממני את נתיני מלכותי?” מחולל החטא לא יוכל לתת שום תירוץ. כל פה ייסגר, וכל צבאות השמיים יהיו מוכי אלם. הצלב בגולגולתא מכריז את נצחיות התורה, ובעת ובעונה אחת, מודיע לעולם כי שכר החטא הוא המוות. בזעקת הגסיסה של המושיע: “תם ונשלם,” נשמע צלצול פעמון המוות של השטן. העימות הגדול שנמשך זמן כה רב הוכרע, והרוע הוצמת. בן האלוהים קם לתחייה ויצא מן הקבר כדי “שֶׁיַּשְׁבִּית עַל יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת – הַשָּׂטָן” (האיגרת אל העברים, ב’ 14). תשוקתו של השטן להאדיר את עצמו גרמה לו להכריז: “מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי… אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.” אך אלוהים מכריז: “אֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ… בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם” (ישעיה, י”ד 13, 14; יחזקאל, כ”ח 18, 19). “כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף” (מלאכי, ג’ 19). היקום כולו ייווכח בטיבו ובתוצאותיו של החטא. השמדתו הסופית של החטא, שבהתחלה הייתה עלולה לעורר במלאכים פחד ולהמיט קלון על אלוהים, הוכיחה עתה את צדקתו ואהבתו וביססה את כבודו לפני היקום והמלאכים, הששים לעשות את רצונו ותורתו חקוקה על ליבם. בדבר ה’ נאמר: “לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה” (נחום, א’ 9). תורת ה’ שגונתה בידי השטן כעול משעבד, תזכה לכבוד כתורת חירות. הבריאה שנבחנה ועמדה במבחן, לעולם לא תיטוש את נאמנותה לאל שאופיו נחשף לפניה במלואו כאהבה צרופה, עמוקה מיני חקר וחוכמה אינסופית ונצחית.
