פרק ל’
איבה בין האדם לשטן
“וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (בראשית, ג’ 15). גזר הדין שנגזר על השטן אחרי החטא הקדמון היווה גם נבואה אשר חלה כל הדורות עד אחרית הימים, ומנבאת את העימות הגדול שכל בני האדם שיחיו עלי אדמות ייקחו בו חלק. ה’ הכריז: “וְאֵיבָה אָשִׁית…” איבה זו אינה מתעוררת באופן טבעי. כשהאדם חילל את תורת ה’, טבעו הושחת ונעשה רע, והוא שרה בשלום עם השטן, לא במלחמה. הן השטן והן האדם נעשו רעים בעקבות מרידתם וכפירתם. הכופר אינו נח לרגע, חוץ מאשר כשהוא מדיח אחרים ללכת בעקבותיו וזוכה באהדתם ותמיכתם. מסיבה זו, המלאכים שחטאו חוברים לרשעים ומתאחדים בקשר של ידידות נואשת. אילו אלוהים לא היה מתערב באופן מיוחד, האדם והשטן היו כורתים ביניהם ברית נגד השמיים, והאנושות, במקום לרחוש שנאה לשטן, הייתה חוברת אליו בהתנגדות לאלוהים. השטן הדיח את האדם לחטא, בדיוק כשם שהסית את המלאכים למרוד באלוהים, וזאת כדי להשיג בני ברית שישתפו עימו פעולה במלחמתו נגד אלוהים.
השטן והמלאכים שחטאו שונאים את המשיח בלב אחד ובעצה אחת; בעוד שבסוגיות אחרות שררה ביניהם מחלוקת, הם עשו יד אחת במאבקם בשלטונו של ריבון היקום. אך כאשר השטן שמע את ההכרזה על האיבה שתשרור בינו לאישה, בין זרעו לזרעה, הוא הבין שמאמציו להשחית את הטבע האנושי יופרעו ויהיו לשווא, שבדרך כלשהי, האדם יצליח לגבור על כוחו. שנאתו של השטן לאנושות היא שנאה יוקדת, שכן בזכות המשיח הפכו בני האדם למושא אהבתו וחסדו של אלוהים. השטן חפץ לסכל את תוכנית ה’ לגאולת האדם ולהמיט קלון על אלוהים, וזאת באמצעות השחתת יצירי כפיו, הדחתם לחטא והיטמאותם. הוא יעורר צער רב בשמיים ויגדוש את העולם בצרות, מכאובים וחורבן. השטן מצביע על כל הרוע הזה, וטוען שהוא נובע מפועלו של אלוהים בבריאת האדם. החסד שהמשיח נוטע בנשמה הוא זה שמעורר בלב האדם איבה לשטן. ללא חסד מושיע זה, והכוח להשתנות ולהיוולד מחדש, האדם ימשיך להיות עבד נרצע של השטן, תמיד מוכן ומזומן לעשות כמצוותו. ואולם, היסוד החדש שניטע בנשמה מעורר מחלוקת במקום שבו שררה עד כה שלווה. הגבורה שהמשיח אוזר בה את המאמין מאפשרת לו לגבור על הרודן שחמס לעצמו את השלטון עליו. כל מי שמביע תיעוב לחטא, לא אהבה כלפיו, כל מי שגובר על יצר הרע, על התאוות הרעות המושלות בליבו, מפגין את פועלו של היסוד האלוהי שניטע בו. העוינות השוררת בין רוח המשיח לרוחו של השטן הובעה באופן הבולט ביותר בדרך שבה העולם קיבל את ישוע. עם ישראל מאס בישוע לא בהכרח משום שהוא הופיע כאחד האדם, ללא עושר, הוד והדר, פאר או גדולה. הם ראו את הגבורה שאזרה אותו, ואת מידותיו הטובות שפיצו מעל ומעבר על חסרונם של יתרונות חיצוניים אלה. ואולם, דווקא טוהרו וקדושתו של המשיח הקימו עליו את שנאתם של הרשעים והכופרים. חיי ההקרבה והמסירות המופתיים שלו, שהיו חפים מחטא, שימשו תוכחה מתמדת לבעלי הגאווה ולבעלי התאוות. זה היה הדבר שעורר שנאה כלפי בן האלוהים.
השטן ומלאכיו הרעים חברו לרשעים. כל כוחות הכפירה חברו יחדיו וזממו נגד המושיע שנלחם למען האמת. אותה שנאה שהובעה כלפי המשיח, מובעת כלפי תלמידיו. כל אדם שרואה את טיבו המתועב של החטא וגובר על יצר הרע בעזרת גבורת ה’, מעורר את זעמם של השטן ונתיניו. הבעת שנאה כלפי עקרונות האמת הטהורים וגינוי ורדיפה של שוחרי האמת, ימשיכו כל עוד ישנם חוטאים והחטא שריר וקיים. תלמידי המשיח ועבדי השטן אינם יכולים להתאחד. העלבון שהצלב מעורר בליבם של הכופרים לא חדל מעולם. “וְאָמְנָם כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ” (טימ”ב, ג’ 12). סוכני השטן עמלים ללא הרף, בהנחייתו, על כינון שלטונו, הקמת מלכותו והפלת שלטון האל. כשמטרה זו לנגד עיניהם, הם מנסים להוליך שולל את תלמידי המשיח ולפתותם להפר את נאמנותם אליו. בדומה למנהיגם, הם מפרשים את כתבי הקודש באופן מוטעה ומסלפים אותם כדי לבצע את זממם. כשם שהשטן עשה כל מאמץ כדי להמיט קלון על אלוהים, כך עושי דברו משתדלים להשמיץ את חסידי ה’. הרוח שרצחה את המשיח מאיצה ברשעים להשמיד את תלמידיו. כל הדברים האלה נובאו בנבואה הראשונה: “וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ.” מצב זה ימשיך עד קץ העולם. השטן מזמן את כל כוחותיו ומפעיל את כל כוחו במלחמה הזו. מדוע אין הוא נתקל בהתנגדות רבה יותר? מדוע חיילי המשיח הם כה רדומים ואדישים? משום שהקשר שלהם עם המשיח הוא קלוש, ומפני שרוחו אינה שורה בקרבם. החטא בעיניהם אינו דוחה ומתועב, כפי שהיה בעיני אדונם. הם אינם נוהגים בחטא כפי שנהג המשיח, בהתנגדות נחושה והחלטית. הם אינם מבינים את עומק חומרתו וזדוניותו של החטא, והם עיוורים לאופיו ולכוחו של שר האופל. השנאה לשטן ולפועלו קלושה היא, שכן בורות רבה שוררת בנוגע לכוחו, לזדוניותו, ולעוצמת והקף מלחמתו במשיח ובקהילתו. רבבות בני אדם רומו בקשר לנקודה זו. הם אינם יודעים שאויבם הוא מצביא עוצמתי, השולט במוחם של מלאכים רעים, ונלחם במשיח בעזרת תוכניות מוקפדות ומהלכים בטוחים כדי למנוע את גאולת הנשמות. בקרב משיחיים מוצהרים, ואפילו בקרב מבשרי הבשורה, רק לעיתים רחוקות נשמעת התייחסות כלשהי לשטן, חוץ מאשר אזכור מקרי קצר מעל בימת הכנסייה. הם מתעלמים מן ההוכחות המעידות על פעילותו המתמדת ועל ההצלחות והניצחונות שהוא שב ונוחל; הם מתעלמים מן האזהרות הרבות על תחכומו וערמומיותו; דומה, שהם מתעלמים כליל מקיומו. בזמן שבני האדם עיוורים לתחבולותיו, האויב העומד תמיד על המשמר עוקב אחריהם בכל רגע ורגע. הוא נמצא בכל חדר בביתנו, בכל רחוב בעירנו, בכנסיותינו, במועצותינו הלאומיות, בבתי המשפט, בעודו מבלבל, מוליך שולל, מפתה ומחבל בנשמתם ובגופם של גברים, נשים וילדים, הורס משפחות, זורע שנאה, משמש מודל לחיקוי, מעורר סכסוכים, מסית למרד ומפיח רצח. דומה שהעולם המשיחי סבור שאלוהים קבע את הדברים אלה, ולכן הם חייבים להתקיים.
השטן מנסה ללא הרף לגבור על חסידי ה’ כאשר הוא שובר את המחיצות החוצצות בינם לעולם. ישראל הקדומה הודחה לחטא לאחר שהעזה לחבור לעובדי האלילים, חרף האיסור שהוטל על כך. בדומה, הכנסייה בימינו סטתה מדרך הישר. “אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים לְבַל יִזְרַח עֲלֵיהֶם אוֹר הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל כְּבוֹד הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים” (קור”ב, ד’ 4). כל תלמידי המשיח אשר פוסחים על שתי הסעיפים, ואינם נוקטים עמדה החלטית למען המשיח, הם משרתי השטן. בלב שלא התחדש שוררת אהבה לחטא; לב כזה מתענג על החטא ומתרץ אותו. אך לב שהתחדש רוחש שנאה לחטא ונחישות החלטית לגבור עליו. כשתלמידי המשיח בוחרים בחברתם של רשעים וכופרים, הם חושפים את עצמם לפיתויים. השטן מסתתר ומכסה בגניבה את עיניהם במסווה המתעתע שלו. הם אינם יכולים לראות שחברה כזו נועדה להזיק להם; ובזמן שהם מתאימים את עצמם לעולם באופיים, מילותיהם ומעשיהם ונטמעים בו, הם נעשים יותר ויותר עיוורים.
קהילת המשיח מתבוללת באמצעות ציות למוסכמות ואימוץ מנהגי העולם. לפיכך, היא לעולם לא תמיר את דת העולם לאמונה במשיח. התרגלות לחטא תהפוך את החטא בהכרח להרבה פחות מתועב ודוחה. מי שבוחר להתרועע עם עבדי השטן, יחדל במהרה לפחד מאדונם. כאשר אנו עומדים למבחן במסגרת תפקידנו המקצועי, כשם שדניאל נבחן בחצר המלך, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שאלוהים יגן עלינו ויעזור לנו. אך אם נשים את עצמנו תחת פיתוי, במוקדם או במאוחר ניכנע לו. לפעמים, המדיח נוחל את הצלחותיו הגדולות ביותר באמצעות אנשים שאיש אינו חושד שהם סרים למרותו. המלומדים ובעלי הכישרונות זוכים להערצה ולכבוד, כאילו התכונות שחוננו בהם יכולות לכפר על העדר יראת ה’ בליבם, או לזכותם בחסדי האל. כישרון, תרבותיות ועידון, הם מתת אל, אך כאשר הם תופסים את מקומן של חסידות ויראת שמיים, כאשר במקום לקרב את הנשמה לאלוהים, הם מרחיקים אותה ממנו, הם הופכים לקללה ומלכודת.
אנשים רבים סבורים שכל מה שנראה תרבותי, מנומס או מעודן, קשור מבחינה מסוימת למשיח. אך אין טעות גדולה מזו. תכונות אלה אכן אמורות לאפיין כל משיחי, שכן הן מהוות כוח השפעה עוצמתי לטובת אמונת האמת, אך יש להקדישן לאלוהים, אחרת הן עלולות לשרת את השטן. בדרך כלל, אדם משכיל, תרבותי ונעים הליכות לא ידרדר למה שנחשב כמעשים לא מוסריים, אך הוא משמש כלי שרת מלוטש ומצוחצח בידי השטן. האופי המתעתע והחתרני של השפעתו והמופת שלו הופך אותו לאויב מסוכן יותר לתכלית המשיח מאשר אנשים בורים וחסרי תרבות. שלמה המלך, שהתפלל בכוונה רבה ובביטחון באלוהים, וביקש לקבל חוכמה, זכה בחוכמה שעוררה את פליאת והערצת העולם כולו. אך כאשר פנה עורף למקור החוכמה האלוהי שממנו שאב את כוחו, והחל להסתמך על עצמו, הוא הפך לטרף קל לפיתוי. הכוחות והיכולות המופלאים שהחכם באדם ובמלכי העולם חונן בהם, רק הפכו אותו לכלי שרת יעיל יותר בידי אויב הנשמות. בזמן שהשטן מנסה ללא הרף לעוור את עיני רוחם ובינתם של בני האדם לעובדה הבאה, בל ישכחו המשיחיים לעולם כי הם נלחמים: “עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם” (אל האפסים, ו’ 12). האזהרה שניתנה בהשראת רוח הקודש מהדהדת לאורך הדורות עד ימינו: “הֱיוּ עֵרִים וְעִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר. אוֹיִבְכֶם הַשָּׂטָן מְשׁוֹטֵט כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג וּמְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרֹף מִישֶׁהוּ” (פטר”א, ה’ 8). “לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָּׂטָן” (אל האפסים, ו’ 11). מימיו של אדם הראשון ועד ימינו, אויבנו המושבע משתמש בכוחו כדי לשעבד ולהשמיד. עתה, הוא נערך למערכה האחרונה במלחמתו נגד הקהילה המשיחית. כל מי שצועד בעקבות ישוע ימצא עצמו בעימות עם אויב חסר רחמים זה. ככל שהמשיחי מטיב לחקות את המופת האלוהי, כך הוא הופך מטרה למתקפות השטן. כל מי שפועל ללא הרף למען תכלית ה’, ומנסה לחשוף את שקריו של שר הרוע ולהציג את המשיח לפני בני האדם, יוכל להעיד, בדומה לשאול השליח, על שירותו את אלוהים מתוך ענווה, בלוויית דמעות רבות ופיתויים רבים. השטן תקף את המשיח בפיתויו העזים והמתוחכמים ביותר, אך הוא הובס בכל מאבק. מאבקים אלה נערכו למעננו; ניצחונות אלה מאפשרים גם לנו לנחול ניצחון. המשיח יאזור בגבורה כל אדם החפץ בכך. נבצר מן השטן לשלוט באדם אשר אינו נותן לכך את הסכמתו. בידי המדיח אין את הכוח לשלוט בכוח הרצון של האדם או לכפות על הנשמה לחטוא. הוא יכול להציק אך לא לטמא. הוא יכול להסב צער רב, אך לא טומאה. העובדה שהמשיח גבר על השטן אמורה להפיח אומץ בלב תלמידיו כדי להילחם בגבורה ובנחישות נגד החטא והשטן.
