פרק ל”א
חבר רוחות רעות
כתבי הקודש מדברים מפורשות על הקשר בין העולם הגלוי לעין לעולם הנסתר מן העין, על השירות של מלאכי ה’, והשליחות של הרוחות הרעות – כל הדברים הללו שזורים לאורך ההיסטוריה של האנושות. ישנה מגמה הצוברת תאוצה לכפור בקיומן של רוחות רעות ולראות במלאכים הקדושים, אשר הם “רוּחוֹת שָׁרֵת,” ה”שְׁלוּחִים לְשֵׁרוּת לְמַעַן הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת יְשׁוּעָה,” (אל העברים, א’ 14) את רוחות המתים. ואולם, כתבי הקודש לא רק מלמדים על קיומם של מלאכים, טובים ורעים כאחד, אלא אף מציגים הוכחה חותכת לכך שהם אינם רוחות המתים. מלאכים היו קיימים עוד לפני בריאת האדם; בכתבי הקודש נאמר שכאשר הונחו יסודות העולם: “בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים” (איוב, ל”ח 7).
לאחר החטא הקדמון נשלחו המלאכים לשמור על עץ החיים, וזאת בטרם מת בן התמותה. המלאכים מטבעם, נעלים הם על בני האדם. מחבר מזמורי התהילים אומר שכאשר אלוהים ברא את האדם, הוא העניק לו מעמד קרוב למעלת האלוהים: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים” (תהילים ח’ 6[Y1] ). כתבי הקודש מעניקים לנו מידע על מספרם, כוחם ותהילתם של מלאכי השמיים, על הקשר שלהם לממשלת ה’, וכן על מעורבותם בפועל הגאולה. “יְהוָה, בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ; וּמַלְכוּתוֹ, בַּכֹּל מָשָׁלָה.” הנביא אומר: “שָׁמַעְתִּי קוֹל מַלְאָכִים רַבִּים סָבִיב לַכִּסֵּא.” בלשכתו של מלך מלאכי המלכים ממתינים “מַלְאָכָיו, גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ,” “מְשָׁרְתָיו, עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ,” בעודם מוכנים ומזומנים “לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תהילים, ק”ג 21-19; ההתגלות, ה’ 11). הנביא דניאל חזה ב”רִבּוֹא רְבָבוֹת” “וְאַלְפֵי אֲלָפִים” של מלאכים שמימיים. שאול השליח דיבר על “רבבות מלאכים”, המאכלסים את ירושלים של מעלה (דניאל, ז’ 10, אל העברים, י”ב 22). כשליחי ה’, הם יוצאים “רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק” (יחזקאל, א’ 14), שכן כה מהיר מעופם! כה מסנוור זוהרם! המלאך שנגלה ליד קבר המושיע, ש”מַרְאֵהוּ הָיָה כְּבָרָק וּלְבוּשׁוֹ לָבָן כַּשֶּׁלֶג,” עורר פחד בליבם של השומרים; הם “נִבְהֲלוּ… וְהָיוּ כְּמֵתִים” (מתי, כ”ח 3, 4). כאשר סנחריב, מלך אשור היהיר, שגינה את אלוהים וניאץ את שמו, איים להחריב את ישראל, “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף.” מלאך ה’ השמיד “כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר, בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר.” “וַיָּשָׁב [סַנְחֵרִיב] בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ” (מל”ב, י”ט 35; דהי”ב, ל”ב 21). המלאכים יוצאים בשליחות ה’ כדי להרעיף את חסדיו על בני האלוהים. מלאכים באו אל אברהם ובפיהם הבטחות על הברכה שתשרה עליו מאת ה’. מלאכי ה’ באו לשערי סדום כדי להציל את לוט הצדיק מן החורבן הנורא שנגזר על העיר. מלאך ה’ נגלה לאליהו במדבר כשעמד לגווע ברעב, בצמא ובתשישות. מלאכים צרו במרכבות אש וסוסי אש על העיירה שבה הסתתר אלישע מפני אויביו. מלאכים עזרו לדניאל כאשר ביקש את חוכמת אלוהים בחצר המלך האלילי, וכאשר הושלך לגוב האריות. מלאכים סייעו לכיפא לצאת לחופשי מן הכלא של הורדוס, שגזר עליו מיתה. מלאכים סייעו לשאול השליח ועמיתיו בליל הסערה בים. מלאך ה’ פתח את ליבו ושכלו של קורנליוס לבשורת הגאולה. מלאך הורה לכיפא לתת את בשורת הגאולה לגוי עובד אלילים – בדרכים כאלה שירתו המלאכים הקדושים את חסידי ה’ בכל הדורות. מלאך שומר ממונה על כל תלמיד של המשיח. שומרים שמימיים אלה מגוננים על הצדיקים מכוחם של הרשעים. אפילו השטן הודה בכך כשאמר: “הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב” (איוב, א’ 9, 10). מחבר מזמורי התהילים מתאר את מלאך ה’ שבאמצעותו שומר ה’ על חסידיו, כך: “חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו; וַיְחַלְּצֵם” (תהל’, ל”ד 8). המושיע התייחס לחסידיו ולמלאכים השומרים עליהם, כשדיבר על “אחד הקטנים האלה”: “הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תָּבוּזוּ לְאַחַד הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. הֲרֵינִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי הַמַּלְאָכִים שֶׁלָּהֶם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים תָּמִיד אֶת פְּנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם” (מתי, י”ח 10). המלאכים, שמונו לשרת את ילדי האלוהים, זכאים לבוא תמיד אל כס האלוהים. וכך, חסידי ה’, החשופים לכוח ההטעיה, לרשעותו ולזממו הזדוני של שר האופל, ונתונים במלחמה עם כוחות האופל, זוכים להגנתם המתמדת של מלאכי השמיים. הבטחה כזו אינה ניתנת לשווא. אלוהים העניק לילדיו הבטחה על חסד והגנה, שכן עליהם להתעמת עם כוחות האופל העוצמתיים – אינספור כוחות נחושים הפועלים ללא ליאות, שמזדוניותם ועוצמתם איש אינו יכול להתעלם. רוחות רעות שנבראו טהורות היו שוות במהותן, בעוצמתן ובתהילתן למלאכים הקדושים המשרתים עתה כשליחי ה’. אך אחרי שהן חטאו וסר חינן מה’, הן איחדו כוחות כדי להמיט קלון על אלוהים ולהשמיד את בני האדם. בעצה אחת עם השטן, הן הצטרפו למרד, וגורשו יחד אתו מגן העדן; מאז ואילך, במרוצת הדורות הבאים, הן שיתפו פעולה במלחמה נגד שלטון ה’. בכתבי הקודש צוינו מועצותיהן וממשלותיהן, על כל מחלקותיהן, תבונתן, ערמומיותן, ותוכניותיהן הזדוניות להפר ולהרוס את השלווה והאושר של בני האדם. בתיעוד ההיסטורי בתנ”ך מופיעים מעת לעת אזכורים על קיומן ושליחותן של רוחות רעות. אך דווקא במהלך שירותו של המשיח עלי אדמות, הן הפגינו את כוחן ביתר שאת. המשיח בא כדי למלא את התוכנית שנהגתה למען גאולת האדם, לפיכך, השטן היה נחוש בדעתו לעמוד על זכותו לשלוט בעולם. הוא הצליח לכונן עבודת אלילים בכל מקום עלי אדמות, זולת בארץ ישראל. המשיח בא לארץ היחידה שלא נכנעה כליל לשליטת השטן, וזאת, כדי לשפוך על תושביה את אור השמיים. שני כוחות יריבים התמודדו כאן על השליטה. ישוע הושיט את זרועות אהבתו והזמין את כל החפצים לבוא אליו ולקבל מחילה ושלוות נפש. צבאות האופל נוכחו לדעת שאין ברשותם כוח לא מוגבל, והבינו שאם משימת המשיח תושלם בהצלחה, שלטונם יגיע במהרה לקיצו. השטן שאג כארי הכפות בשלשלאות, והפגין בבוז את כוחו כשהשתלט על גופם ונפשם של בני האדם. העובדה שישנם בני אדם אחוזי שדים צוינה מפורשות בברית החדשה. אנשים אלה סבלו לא רק ממחלות שנבעו מגורמים טבעיים, אלא גם ממחלות שמקורן בשדים. המשיח הבין היטב עם מה התמודדו אחוזי השדים; הוא זיהה את נוכחותן ושליחותן של רוחות רעות. דוגמה בולטת למספרן, עוצמתן וזדוניותן, וכן לגבורתו ולחסדו של המשיח, נמצאת בפסוקים המתארים את גירוש השדים משני אנשים אחוזי שדים באֶרֶץ הַגַּדְרִיִּים, ואת ריפויים. שני מטורפים אומללים אלה ניתקו את הכבלים והאזיקים שאזקו אותם, התפתלו מכאבים, ריירו, השתוללו בהתפרצויות זעם, מילאו את האוויר בצרחותיהם, נהגו באלימות, פגעו בעצמם ובזולת, וסיכנו כל אדם שניסה להתקרב אליהם. המחזה הנורא של גופם המושחת ושותת דם ואי שפיות דעתם, הסב אושר לשר האופל. אחד השדים ששלט באומללים האלה, הכריז: “שְׁמִי לִגְיוֹן, כִּי רַבִּים אֲנַחְנוּ.” (מרקוס, ה’ 9). לגיון בצבא רומי מנה בין שלושת אלפים לחמשת אלפים לוחמים. צבאות השטן ערוכים אף הם בפלוגות, והפלוגה ששדים אלה נמנו עליה מנתה לא פחות ממניין הלוחמים בלגיון. בצו ישוע גורשו הרוחות הרעות מקורבנותיהן, שישבו עתה לרגלי ישוע כשהם רגועים, שפויים ומיושבים בדעתם, עדינים ומנומסים. אך השדים הורשו להיכנס בעדר חזירים ולסחוף אותו אל הים, עד שכולם טבעו למוות. בעיניהם של תושבי ארץ הגדריים, אובדנם של החזירים עלה בחשיבותו על הברכות שהרעיף המושיע על ארצם, ולכן הם הפצירו ברופא האלוהי לעזוב את האזור. זו הייתה התוצאה שתכנן השטן להשיג. כאשר הם תלו את האשם באובדנם הכספי בישוע, השטן עורר את פחדיהם האנוכיים ומנע מהם לשמוע את דברי המושיע. השטן מאשים ללא הרף את המשיחיים כגורם העיקרי לאובדן, צרות, אסונות וסבל, במקום לתלות את האשם בגורם האמיתי – הוא בכבודו ובעצמו, ונציגיו. אך מטרותיו של המשיח לא סוכלו. הוא הרשה לרוחות הרעות להשמיד את עדר החזירים כתוכחה ליהודים האלה שגידלו את הבהמות הטמאות למטרת רווח. אלמלא ריסן המשיח את השדים, הם היו מטביעים בים לא רק את החזירים, אלא גם את בעליהם ורועיהם. הינצלותם של בעלי ורועי העדר נזקפת אך ורק לזכות המשיח, שפעל בגבורתו ובחסדו כדי להצילם. זאת ועוד, המושיע התיר את התרחשותו של אירוע זה כדי שתלמידיו יראו את כוחו האכזרי של השטן, הן על בני האדם והן על בעלי החיים. המושיע חפץ שחסידיו ירכשו ידע על האויב שהם עתידים להתעמת איתו, וזאת כדי שלא ילכו שולל אחר תחבולותיו ושקריו. ישוע רצה גם שתושבי האזור יחזו בכוחו לשבור את עול השעבוד לשטן ולשחרר את שוביו. על אף שהוא עזב את האזור, האנשים שנרפאו באופן כה מופלא נשארו במקום כדי להכריז על טובו וחסדו של גומל החסד שלהם. מקרים דומים אחרים תועדו אף הם בכתבי הקודש. בתה של אישה פיניקית, שרוח טמאה אחזה בה ועינתה אותה, נרפאה באמצעות צו מפי המשיח שגירש את השד (מרקוס, ז’ 30-26). “אִישׁ אֲחוּז שֵׁד וְהוּא עִוֵּר וְאִלֵּם” (מתי, י”ב 22), ילד ש”רוּחַ אִלֶּמֶת” נכנסה בו “וּפְעָמִים רַבּוֹת גַּם הִפִּילָה אוֹתוֹ עַל אֵשׁ וּלְתוֹךְ מַיִם כְּדֵי לְהָמִית אוֹתוֹ” (מרקוס, ט’ 27-17), חולה רוח שעונה בידי “רוּחַ שֵׁד טָמֵא” (לוקס, ד’ 36-33), והפריע את שלוות השבת בבית הכנסת בכפר נחום – כל אחוזי השדים הללו נרפאו בידי המושיע הרחמן. כמעט בכל מקרה ומקרה, המושיע, התייחס לשד כאל ישות תבונית, ציווה עליו לצאת מן הקורבן שלו ולחדול לענותו. סוגדי ה’ בבית הכנסת בכפר נחום, שחזו בגבורתו הכבירה של המושיע, “נִדְהֲמוּ וְאָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: ‘מָה הַדָּבָר הַזֶּה? בְּסַמְכוּת וּבְכֹחַ הוּא מְצַוֶּה עַל הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת וְהֵן יוֹצְאוֹת!'” (לוקס, ד’ 36-33). אחוזי השדים מתוארים בדרך כלל כאנשים מיוסרים שסבלם רב. אך לפעמים ישנם יוצאים מן הכלל. ישנם אנשים השואפים להשיג כוח על טבעי, ולפיכך, ששים לקבל כוח שטני. ברור שאנשים כאלה אינם נלחמים בשדים. עם סוג אנשים כזה נמנו אנשים בעלי רוח ניחוש, כגון שמעון, המכשף השומרוני, אלימס המכשף, והנערה שצעדה בעקבותיהם של שאול וסילא בפיליפי. איש אינו נתון בסכנה גדולה יותר מהשפעתן של רוחות רעות מאשר אנשים, שחרף עדותם המפורשת והרבה של כתבי הקודש, מתכחשים לקיומם ולשליחותם של השטן ומלאכיו. כל עוד איננו מודעים לתחבולותיהם, יש להם כמעט יתרון לא יאומן עלינו; אנשים רבים שומעים בעצתם וסוברים שהם פועלים על פי חוכמתם שלהם. מסיבה זו, בימים אלה, כשאנו מתקרבים לאחרית הימים, השטן פועל בעוצמה רבה יותר כדי להוליך שולל ולהשמיד, ומפיץ בכל מקום את האמונה באי קיומו. המדיניות שהוא נוקט בה היא, להסוות את עצמו ולהסתיר את אופן פועלו. אין משהו שמפחיד יותר את המדיח הגדול מאשר המחשבה שתחבולותיו ייוודעו לכולנו. כדי להטיב להסתיר את אופיו וזממו, הוא גורם לכך שהוא יוצג בצורה נלעגת, שתעורר אך ורק לעג או בוז. הוא שבע רצון כאשר מתארים אותו כיצור מגעיל ומגוחך, שצורתו מעוותת – חציו בהמה, חציו אדם. הוא שמח כששמו נישא בלעג ובבדיחות הדעת בפיהם של אנשים הסבורים שהם חכמים ומעודכנים. וזאת, משום שהוא הסווה את עצמו במיומנות כה רבה ומושלמת, שהכול תוהים: “האם באמת קיים יצור כזה?” בעיני השטן, העובדה שתיאוריות המפריכות את עדות כתבי הקודש הן כה מקובלות בעולם הנוצרי, מאששת את הצלחתו. משום שבכוחו לשלוט בקלות במוחם של אנשים שאינם מודעים להשפעתו, מעניק לנו דבר ה’ שלל דוגמאות על פועלו הזדוני, חושף לפנינו את כוחותיו הנסתרים, ומאיץ בנו לעמוד על המשמר כנגד התקפותיו. עוצמתם וזדונם של השטן וצבאותיו היו עלולים להפחיד אותנו, ובצדק, אלמלא מצאנו מחסה ותשועה בכוחו הכביר של גואלנו. אנו מקפידים לנעול את דלתות ביתנו כדי להגן על חיינו ורכושנו מפני אנשים רעים; אך רק לעיתים רחוקות אנו חושבים על המלאכים הרעים שמנסים כל הזמן להגיע אלינו, ושכנגד מתקפותיהם אין בידנו שום הגנה, ואין בכוחנו לגבור עליהן. אם נאפשר להם, הם יסיחו את דעתנו, יבלבלו אותנו, יענו את גופנו, ישמידו את רכושנו ויהרסו את חיינו. התענוג היחיד שלהם הוא להמיט סבל ולחולל חורבן. מפחיד הוא מצבם של אלה המתנגדים לחוקי ה’ ונכנעים לפיתויי השטן, עד שאלוהים מוותר עליהם ומסגירם לידי רוחות רעות. אך אלה שצועדים בעקבות המשיח, בטוחים ומוגנים הם תחת עינו הפקוחה והשגחתו. מלאכים רבי עוצמה נשלחים מן השמיים כדי להגן עליהם. לפיכך, נבצר מן הרשעים לפרוץ את המחסום שהציב ה’ סביב חסידיו.
[Y1]כלומר, למרות אפסותו של האדם, עשה עימו ה’ חסד כשרומם אותו מעל לכל יצירי כפיו, עד כדי כך שהיה חסר רק מעט כדי שידמה לאלוהים. (הערת המתרגמת)]
