פרק ל”ה
טיבו ותכליתו של שלטון האפיפיורות
הפרוטסטנטים רואים כיום את הדת הקתולית בעין אוהדת יותר מבעבר. בארצות שבהן הקתוליות אינה מושלת בכיפה, והכמרים נוהגים בפייסנות במטרה לצבור השפעה, ניכרת אדישות הולכת גוברת בקשר לדוקטרינות המבדילות בין הכנסיות הרפורמיות להיררכיה הקתולית; דעה הצוברת תאוצה גורסת שאחרי הכול, הקתולים והפרוטסטנטים אינם כה חלוקים בדעותיהם בסוגיות חשובות כפי שנטען בעבר, ושוויתור קל מצד הפרוטסטנטים יסייע להם ליישב את מחלוקותיהם עם הכנסייה ברומא. היו ימים שבהם הפרוטסטנטים העריכו מאוד את חירות המצפון, שנרכשה במחיר כה יקר. הם לימדו את ילדיהם לתעב את הדת הקתולית, וטענו כי יישור קו עם הכנסייה ברומא ייחשב כבגידה באלוהים. ואולם, כה שונים הם הרגשות המובעים כיום. המצדדים בקתוליות מכריזים כי הכנסייה הקתולית הושמצה, והעולם הפרוטסטנטי נוטה לקבל את דעתם. רבים טוענים שאין זה צודק לשפוט את הכנסייה הקתולית בימינו על פי התועבות והצעדים ההזויים שאפיינו את שלטון האפיפיורות במשך מאות שנות האפלה והבורות של ימי הביניים. הם מתרצים את אכזריותה המחרידה של הכנסייה הקתולית כתוצאה מהברבריות ששררה באותה תקופה, וטוענים כי השפעתה של הציוויליזציה המודרנית שינתה את רגשותיה ועמדותיה.
האם שכחו אנשים אלה את הטענה שהציג שלטון גאה זה במשך שמונה מאות שנים, בדבר אי יכולתו לשגות? לא רק שהטענה הזו לא נזנחה, היא אף אוששה והתחזקה ביתר שאת ובאופן חיובי יותר במאה התשע עשרה. כשם שהכנסייה ברומא טוענת ש”לא שגתה מעולם ואינה יכולה לשגות לעולם,” כיצד היא תוכל לוותר על העקרונות שהתוו את דרכה בדורות הקודמים? הכנסייה הקתולית לעולם לא תוותר על הטענה שהיא אינה יכולה לשגות. היא מאמינה בצדקת דרכה ובטוחה שכל מה שעשתה עד כה ברדיפתה את אלה שמאסו בדוקטרינות שלה, צודק ונכון הוא; האם היא לא תחזור על אותם מעשים לכשתמצא לה הזדמנות? אילו יוסר הרסן שהשלטון החילוני כופה על הכנסייה ברומא, והיא תשוב למעמדה ולסמכותה הקודמים, אנו נחזה בתחייה מידית של רודנותה ורדיפותיה. מחבר בן ימינו (ג’וש סטרונג בספר “Our Country,” עמודים 48-46), דן ביחסה של ההיררכיה האפיפיורית לחירות המצפון והדת, ובסכנות המאיימות במיוחד על ארצות הברית, הנובעות מן ההצלחה של מדיניותה: “אנשים רבים בארצות הברית זוקפים את הפחד מהדת הקתולית לקנאות עיוורת או למחשבה ילדותית. הם אינם מוצאים בטיבה או ביחסה של הדת הקתולית דבר העוין את מוסדות החירות שלנו או מאיים על צמיחת החירות. לכן, הבה נשווה תחילה אחדים מעקרונות היסוד של ממשלתנו לאלה של הכנסייה הקתולית.” “חוקת ארצות הברית מעניקה את חירות המצפון; דבר אינו יקר או מהותי יותר מזכות זו. האפיפיור פיוס התשיעי כתב באיגרתו אל הבישופים ב-15 באוגוסט, 1854: ‘הדוקטרינות האבסורדיות והשקריות או דברי הטירוף אשר מגנים על חירות המצפון מהווים טעות מזיקה ביותר – מזיקה יותר מכל הטעויות האחרות שיש לפחד מהן במדינה.’ באיגרתו לבישופים מה-8 בדצמבר, 1864, גינה אפיפיור זה ‘את כל מי שמגנים על חירות המצפון וחירות הפולחן הדתי,’ וכן ‘את כל מי שגורסים כי הכנסייה אינה אמורה להשתמש בכוח’.” “קולה השליו ושוחר השלום של הכנסייה הקתולית בארצות הברית אינו רומז על שינוי לב. היא מפגינה סובלנות דווקא במקום שבו היא חסרת אונים. הבישוף אוקונר אומר: ‘חירות דתית היא נסבלת כל עוד ניתן להוציא לפועל את מה שמנוגד לה מבלי לסכן את העולם הקתולי’.” “הארכיבישוף של סנט לואיס אמר פעם: ‘כפירה וחוסר אמונה הם פשעים; בארצות נוצריות כמו איטליה וספרד לדוגמה, שכל תושביהן הם קתולים, ולדת הקתולית יש תפקיד מכריע בחוקת המדינה, רואים בכפירה ובחוסר האמונה פשעים המחייבים ענישה, בדיוק כמו פשעים אחרים’.” “כל קרדינל, ארכיבישוף ובישוף בכנסייה הקתולית נשבע לשמור אמונים לאפיפיור. להלן מילות השבועה: ‘אעשה כמיטב יכולתי כדי לרדוף כופרים, מסיתים ומורדים באפיפיור אדוננו, או ביורשיו הנ”ל’.” יש לציין כי ישנם משיחיים אמיתיים בקהילייה הרומית קתולית. אלפים בכנסייה משרתים את אלוהים כמיטב יכולתם, בהתאם לאור שקיבלו. אין להם גישה לדבר ה’, ולכן הם אינם מסוגלים לדעת את האמת. הם לא ראו מעולם את ההבדל החד בין שירות מלא חיים הנובע מקרב לב, לבין סבב של טקסים ופולחנים גרידא. אלוהים מביט בחמלה וברחמים על הנשמות הללו, שהתחנכו בחיקה של דת מתעתעת ונטולת סיפוק. הוא ישלח קרני אור שיחדרו את מעטה האפלה הסמיך האופף אותם. הוא יחשוף בפניהם את האמת, כפי שהיא מגולמת בישוע, ורבים מהם יצטרפו לחסידיו. ואולם, הדת הקתולית כמערכת דתית אינה עולה כיום בקנה אחד עם בשורת המשיח, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדותיה. הכנסיות הפרוטסטנטיות שרויות בחשכה גדולה, אחרת הן היו מזהות את אותות העיתים. הכנסייה הקתולית שואפת לתוצאות מרחיקות לכת, הניכרות בתוכניותיה ובשיטות פעולתה. היא אינה בוחלת בשום תחבולה כדי להרחיב את השפעתה ולהעצים את כוחה לקראת עימות עז ונחוש, שתכליתו שליטה בעולם, חידוש הרדיפות וביטול השיגיה ופועלה של הדת הפרוטסטנטית. הקתוליות מתקדמת וצוברת אהדה בכל מקום [ראו הערה 10 בנספח.] ראו את מספרן ההולך וגדל של כנסיותיה והקפלות שלה בארצות פרוטסטנטיות. ראו את הפופולריות של מכללותיה ובתי מדרשיה באמריקה, אשר פועלים בחסות הפרוטסטנטים. ראו את התפשטות טקסי הפולחן שלה ואת העריקה הכמעט גורפת לשורותיה. תופעות אלה אמורות לעורר את חרדתם של כל מי שמוקירים את עקרונות הבשורה הטהורים. הפרוטסטנטים השתעשעו בקתוליות ונתנו לה חסות; הם עשו ויתורים ופשרות שאפילו הקתולים הופתעו לראותם והתקשו להבינם. בני האדם עוצמים את עיניהם לאופי האמיתי של הדת הקתולית, ולסכנות האורבות להם בשל כוחה ועליונותה. אנשים חייבים להתעורר ולהתנגד לחיזוריו של אויב מסוכן זה לחירות האזרחית והדתית.
פרוטסטנטים רבים סבורים כי הקתוליות היא דת משמימה, וכי פולחניה מהווים סבב טקסי משעמם וחסר שחר. בדיוק כאן הם טועים. למרות שהקתוליות מבוססת על הולכת שולל, היא אינה גסה, מחוספסת ומסורבלת. אדרבא, טקסי הפולחן של הדת הקתולית הם הטקסים המרהיבים והמרשימים ביותר. טקסי הקודש הראוותניים והמפוארים שלה מהלכים קסם על חושיהם של בני האדם, ומשתיקים את היגיונם ומצפונם. העין מוקסמת, והלב הולך שבי אחריה. כנסיות מפוארות, תהלוכות מרשימות, מזבחות זהב, היכלי קודש מעוטרים באבנים יקרות, יצירות אומנות מרהיבות, ציורים מובחרים ופסלים מושלמים – כל אלה מדברים אל הלב הנכסף ליופי ולשלמות. גם האוזן נשבית בקסמם. למוזיקה הנשמעת בכנסיות הקתוליות אין אח ורע. צלילי האורגן העמוקים והעשירים, הנשזרים בשירה ערבה לאוזן של רבבות קולות, מתעצמים בזכות כיפות הקתדרלות הנישאות והמעברים הגדושים בעמודים גבוהים, ואינם יכולים שלא להרשים את הלב ולעורר בו יראת כבוד. פאר והדר חיצוניים אלה, וגינוני הטקס הללו, שרק לועגים לכיסופיה של הנשמה החולה במחלת החטא, מהווים הוכחה ניצחת לשחיתות הפושה בלב ליבה של הכנסייה. בשורת המשיח אינה זקוקה למפגנים ראוותניים כאלה כדי לקרב לבבות לאמונה. באור הקורן מן הצלב נראית האמונה המשיחית האמיתית כה טהורה ומלבבת, שאין לה שום צורך בקישוטים חיצוניים שיעצימו את ערכה האמיתי. יופייה של הקדושה מתבטא ברוח ענווה ושקטה, שהיא יקרת ערך בעיני ה’. סגנון מפואר וזוהר לא בהכרח מעיד על מחשבה טהורה, קדושה ונשגבה. לרוב, רעיונות נשגבים על אומנות וטעם ומעודן מאפיינים את ליבם של אנשים חומרניים וחושניים. השטן נוהג להשתמש באמצעים אלה כדי לגרום לבני האדם לשכוח את צרכי הנשמה, את העתיד הצפון להם ואת חיי הנצח, לנטוש את עוזרם הכול-יכול, ולחיות אך ורק למען העולם הזה והבליו. דת המתהדרת בחיצוניות מושכת את הלב שלא נולד מחדש. בפאר ובהדר של פולחני עבודת האל הקתולית טמון כוח מפתה ומכשף, המוליך שולל אנשים רבים וגורם להם לראות בכנסייה הקתולית את שערי גן העדן. איש זולת אלה העומדים איתן על מסד האמת ולבבותיהם חודשו בידי רוח הקודש, אינו מוגן מהשפעותיה. רבבות בני אדם שאינם מכירים את המשיח באופן אישי, ילכו שולל אחרי יִרְאַת שָׁמַיִם למראית עין, אשר כופרת בְּתָקְפָּהּ. דת כזו היא בדיוק מה שההמונים משתוקקים לו. הכנסייה הקתולית טוענת כי בידיה הזכות והכוח להעניק מחילה – טענה שגורמת לקתולים להרגיש חופשיים לחטוא; כינון הווידוי, שבלעדיו הכנסייה הקתולית אינה מעניקה חנינה, נוטה אף הוא לתת דרור והיתר לרוע. מי שמשתחווה לבני אנוש חוטאים, וחושף בשעת הווידוי את צפונות ושיגיונות ליבו, מבזה את עצמו ומשחית כל יצר נאצל בנשמתו. בכך שבן תמותה חוטא ותועה, שלרוב הושחת באמצעות חיי שכרות והפקרות, חושף את חטאיו בפני כומר, נחלש ונפגם מופת האופי שהוא מאמין בו, וכתוצאה מכך הוא נטמא. משום שהכומר מייצג בעיניו את אלוהים, הוא חושב על אלוהים בדמות בשר ודם השרוי בחטא. וידוי משפיל זה של בן תמותה באוזני בן תמותה אחר, הוא המעיין הסודי ממנו נובע הרבה מן הרוע שמטמא את העולם ומכשירו להשמדתו הסופית. אך לאוהבי התענוגות קל ונעים יותר להתוודות באוזני בן תמותה מאשר לשטוח את ליבם לפני אלוהים. מטבעו, קל לאדם לכפר על מעשיו באמצעות עונש, מאשר לוותר על חטאיו; קל לו יותר להסתגף ולייסר את בשרו באמצעות קוצים, שלשלאות מכאיבות ובגדי אבלות, מאשר לצלוב את תאוות הבשר. כבד הוא העול שלב הבשר מוכן לשאתו במקום להיכנע למשיח ולקבל את עולו.
קיים דמיון מדהים בין הכנסייה הקתולית למוסדות הדת בארץ ישראל בימי ביאתו הראשונה של המשיח. בעוד שראשי הדת בישראל הקדומה חיללו בסתר כל צו וכל דיבר בתורת ה’, הם הפגינו כלפי חוץ דקדקנות מחמירה בשמירת מצוות התורה, והעמיסו על התורה שלל הלכות ומסורות שהפכו את שמירתה לעול כבד, מייסר וקשה מנשוא. כשם שעם ישראל התיימר לכבד ולהעריץ את התורה, כך הקתולים מתיימרים לכבד ולהעריץ את הצלב. הם מכבדים ומרוממים את הצלב המעיד על סבלות המשיח, בעודם מתכחשים בחייהם למושיע שסמל זה מייצג אותו. הקתולים מציבים צלבים על כנסיותיהם ומזבחותיהם ועונדים צלבים על בגדיהם. בכל מקום מוצגים סמלי הצלב לראווה. בכל מקום זוכה הצלב לכבוד והערכה. אך תורת המשיח נקברת תחת אינספור מסורות חסרות שחר, פרשנויות שגויות והלכות מחמירות. ניתן להחיל ביתר שאת את דברי התוכחה של המושיע על ראשי הדת צרי האופקים בישראל הקדומה, על ראשי הכנסייה הקתולית: “הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם” (מתי, כ”ג 4). נשמות מצפוניות רבות שרויות באימה מתמדת, מחשש שיעוררו את חרון אפו של אל פגוע ונעלב, בזמן שנכבדי הכנסייה חיים חיי תענוגות, מותרות ופאר. הסגידה לצלמים ולשרידי הקדושים, התפילות לקדושים והאדרת האפיפיור, הרווחות בדת הקתולית, משמשות כלי שרת בידי השטן כדי למשוך את ליבם של בני האדם מאלוהים ומבנו. השטן עושה כמיטב יכולתו כדי להפנות את תשומת ליבם של בני האדם מן המושיע, שבו ימצאו את גאולתם, וזאת כדי להביא לחורבנם. הוא יכוונם לכל דבר שיוכל לשמש כתחליף למושיע שאמר: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי, י”א 28).
