השטן פועל ללא הרף כדי להציג באור כוזב את אופיו של ה’, את טיבו של החטא ואת הסוגיות האמיתיות המוטלות על הכף בעימות הגדול. בעזרת פלפלנותו, הוא מגמד את מחויבותו של האדם לתורת ה’ ומעניק לו היתר לחטוא. בעת ובעונה אחת, הוא גורם לבני האדם לקבל ולטפח רעיונות שגויים על אלוהים, וזאת כדי שיחששו מאלוהים וישנאו אותו במקום לאהוב אותו. האכזריות הטבועה באופיו מיוחסת לבורא; היא מגולמת בשיטות הדת ומתבטאת בצורות הפולחן. בדרך זו עיני בני האדם מתעוורות, והשטן משריינם לעצמו כנציגיו במלחמתו נגד אלוהים. באמצעות החדרת רעיונות מסולפים על תכונותיו של האל, אומות אליליות הגיעו לאמונה בצורך בקורבנות אדם כדי לפייס את האלים ולזכות בחסדם; מעשי זוועה ואכזריות מחרידים בוצעו בחסות האלילות, על צורותיה השונות. הכנסייה הקתולית ששילבה את האלילות בנצרות, ובדומה לאלילות הציגה את אופיו של האל באור כוזב, החלה לבצע מעשים ומנהגים לא פחות אכזריים ומקוממים. בימי שלטון האפיפיורות הומצאו מכשירי עינויים שנועדו לאלץ את בני האדם לקבל את הדוקטרינות של הכנסייה. מוקד הוכן למענם של אלה שסירבו לקבל את טענותיה, עיקריה ודרישותיה. המידה העצומה של הרצח והטבח שנערכו בשם הדת, לא תיוודע לעולם זולת ביום הדין של ה’. נכבדי הכנסייה למדו מאדונם השטן להמציא מכשירי עינויים שיסבו לקורבנם את הסבל הגדול ביותר, ועם זאת, לא יביאו לקיצו. תהליך העינוי השטני חזר על עצמו שוב ושוב עד לסף הסיבולת האנושית, עד שהמעונה המיוסר ויתר על המאבק, וקידם את פני המוות בשמחה ובהקלה נעימה. זה היה גורלם של יריבי הכנסייה הקתולית. את חסידיה היא ייסרה בשוטים, בהרעבה ובסיגופים גופניים מכל סוג אפשרי ומכל צורה מחליאה. הקתולים שביקשו להשיג את חסדי השמיים באמצעות הסתגפות, חיללו את תורת ה’ באמצעות חילול חוקי הטבע. הכנסייה לימדה את חסידיה להתנתק מכל מה שברא אלוהים כדי לברך את האדם ולשמחו במהלך חייו עלי אדמות. חצרות הכנסייה המו מיליוני קורבנות שעברו את כל חייהם במאמצים חסרי שחר לדכא את היצר, להכניע את תשוקותיהם הטבעיות, שכן הן פוגעות באלוהים, ולדכא כל מחשבה וכל רגש אהדה לזולת. אם ברצוננו להבין את אכזריותו הנחושה של השטן שהופעלה מזה מאות בשנים, לא בקרב אלה שלא שמעו מעולם על אלוהים, אלא בלב ליבו ולכל אורכו ורוחבו של העולם הנוצרי, כל שעלינו לעשות הוא להביט בתולדות הקתוליות. באמצעות שיטת הונאה כבירה זו משיג שר הרוע את תכליתו להמיט קלון על אלוהים ואומללות על בני האדם. כשאנו רואים כיצד הוא מצליח להסוות את עצמו ולהשיג את תכליתו באמצעות ראשי הכנסייה, נוכל להבין טוב יותר מדוע הוא עוין כל כך את כתבי הקודש. כשבני האדם קוראים בכתבי הקודש, חסדו ואהבתו של אלוהים נגלים לעיניהם; בנוסף, הם רואים שהוא לא הטיל על בני האדם אף אחד מן המשאות הכבדים הללו. הדבר היחיד שאלוהים מבקש מן האדם הוא לב שבור וחדור חרטה, ורוח ענווה, כנועה וצייתנית. המשיח לא שימש בימי חייו מופת לגברים ולנשים להסתגר במנזרים כדי להכשיר עצמם למלכות השמיים. הוא לא לימד מעולם שיש לדכא את רגשי האהבה והחמלה. ליבו של המושיע שפע על גדותיו באהבה. ככל שמתקרב האדם לשלמות מוסרית, כך נעשים חושיו ורגישויותיו חדים יותר, תפיסתו את החטא מתחדדת, ואהדתו וחמלתו למוכי הגורל ולסובלים הופכות עמוקות יותר. האפיפיור טוען להיותו נציג המשיח. אך כיצד ניתן בכלל להשוות את אופיו עם אופיו המופתי של מושיענו? האם גזר המשיח מעודו על בני האדם לשבת בכלא או להתייסר בעינויים משום שלא חלקו לו כבוד כמלך מלכי המלכים? האם נשמע אי פעם קולו של המושיע מרשיע את אלה שלא קיבלוהו וגוזר עליהם דין מוות? כשתושביו של כפר שומרוני זלזלו בישוע, יוחנן השליח נמלא זעם ושאל את האדון: “אֲדוֹנֵנוּ, רְצוֹנְךָ כִּי נְצַוֶּה שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אוֹתָם [כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ]?” ישוע הביט בתלמידו בחמלה וגער ברוחו הקשה באומרו: “בֶּן הָאָדָם לֹא בָּא לִגְרֹם לְאָבְדַן נַפְשׁוֹת בְּנֵי אָדָם, אֶלָא לְהוֹשִׁיעָן” (לוקס, ט’ 54, 56). כה שונה הרוח שהפגין המושיע מזו שמפגין האיש שמתיימר להיות נציגו עלי אדמות. הכנסייה הקתולית בימינו מציגה לעולם חזות נעימה, המסתירה בעזרת דברי התנצלות את עברה האפל, הגדוש מעשי אכזריות מזוויעים. היא עוטה עצמה בבגדים צחורים כבגדי המושיע, אך למעשה נותרה ללא כל שינוי. כל עיקרון ששלטון האפיפיורות הושתת עליו, שהיה שריר וקיים בדורות הקודמים, שריר וקיים גם בימינו. הדוקטרינות שהכנסייה הקתולית המציאה בחשכת ימי הביניים, שרירות וקיימות עד עצם היום הזה. הדת הקתולית, שהפרוטסטנטים מוכנים ומזומנים לקבלה, היא אותה דת שמשלה בעולם בימי הרפורמציה, כשחסידי ה’ התייצבו בעוז, תוך סיכון חייהם, כדי לחשוף את עוונותיה ועוולותיה. היא בעלת אותה גאווה ואותה ארשת יהירה ויומרנית שמשלו בעבר על מלכים ושרים, והיא עדיין מתיימרת לנחול את הזכויות המיוחדות של אלוהים. הרוח של הקתוליות כיום אינה פחות אכזרית ועריצה מן הרוח ששררה בה כאשר מחצה את חירות האדם וטבחה את קדושי האל העליון. הקתוליות היא בדיוק מה שהנבואה הכריזה על אודותיה: הכפירה שתשרור באחרית הימים [תסל”ב, ב’ 3, 4.] כחלק מן המדיניות של הכנסייה הקתולית, היא שבה ומשתנה ועוטה ארשת שתשרת את מטרותיה בדרך הטובה ביותר; אך תחת מראה הזיקית הרבגוני שלה, היא מסתירה את הארס האופייני של הנחש. היא מכריזה: “איננו מחויבים לשמור אמונים לכופרים, או לשמור על ההבטחות שנתנו להם.”
האם רודן זה, שתולדותיו מזה אלפי שנים נכתבו בדמם של הקדושים, יקבל כעת הכרה כחלק מקהילת המשיח? הטענה שמציגות ארצות פרוטסטנטיות, שעל פיה הקתוליות אינה שונה כל כך מן הפרוטסטנטיות כפי שהיה בדורות הקודמים, אינה חסרת שחר לחלוטין. אכן התחולל שינוי, אך השינוי איננו באפיפיורות. הקתוליות אכן דומה מאוד לפרוטסטנטיות בת ימינו, שכן הדת הפרוטסטנטית התנוונה ונשחתה רבות מאז ימי מתקני הדת. כאשר הכנסיות הפרוטסטנטיות חיזרו אחרי העולם וניסו להשיג את חסדיו, עיוורה חסידותן הכוזבת את עיניהן. הדבר היחיד שהן רואות הוא שאין פסול באמונה שכל הרע טוב הוא; כתוצאה בלתי נמנעת מכך, לבסוף הן יאמינו ברוע של כל מה שהוא טוב. במקום לצדד באמונה שנמסרה לשליחים ולקדושים ולהגן עליה בעוז, עתה הן מתנצלות בפני רומא על דעתן הרעה עליה, ומתחננות למחילה על קנאותן העיוורת. קבוצה גדולה של אנשים, אפילו אלה שאינם אוהדי הקתוליות, פוחדת מעט מכוחה והשפעתה של הכנסייה הקתולית. אנשים רבים טוענים כי החשכה המוסרית והבערות ששררו בימי הביניים תרמו להפצת הדוגמות שלה, לאמונות טפלות ולדיכוי, וכי בתקופתנו המוארת, הידע שהפך לנחלת הכלל והחירות ההולכת וגוברת בענייני דת ואמונה, אינם מאפשרים את תחייתן של חוסר סובלנות דתית ועריצות. עצם המחשבה שמצב עניינים כזה יתקיים בעידן הנאור שלנו, הוא מגוחך. אומנם, נכון הדבר שאור גדול, שכלי, מוסרי ודתי זורח על דורנו. אור שמיימי זורח על העולם מדפיו הפתוחים של דבר ה’ הקדוש. אך יש לזכור שככל שגדול האור המורעף עלינו, כך גוברת החשכה האופפת את אלה שמסלפים אותו או מואסים בו. לימוד כתבי הקודש מתוך תפילה והגות, יראה לפרוטסטנטים את פרצופה האמיתי של האפיפיורות, ויגרום להם לתעב אותה ולהתרחק ממנה; אך רבים מחשיבים עצמם לחכמים, וחשים שהם אינם צריכים לחלות את פני אלוהים בענווה כדי שידריכם אל האמת. על אף שהם מתגאים בנאורותם, הם בורים גמורים בכתבי הקודש, ואינם יודעים דבר וחצי דבר על גבורת ה’. הם חייבים למצוא עילות או אמצעים כלשהם כדי להשקיט את מצפונם; הם תרים אחריהם בדברים שהם פחות רוחניים ופחות משפילים. הם משתוקקים לשיטה שתסייע להם לשכוח את אלוהים, אך תיראה למראית עין כשיטה לזכור את אלוהים. הדת הקתולית הולמת היטב את צרכי הכול. היא הוכשרה לשני סוגי בני אדם, והיא חובקת כמעט את העולם כולו: את אלה שייוושעו בזכות מעלותיהם, ואת אלה שייוושעו בחטאיהם. כאן טמון סוד כוחה. עידן של חשכה רוחנית כבדה הועיל מאוד להצלחת הדת הקתולית. בעתיד יתגלה כי עידן של אור רוחני גדול יועיל באותה המידה להצלחתה. במאות הקודמות, כשבני האדם חיו ללא דבר ה’ וללא ידיעת האמת, עיניהם היו מכוסות, וכך, אלפים נפלו במלכודת, שכן הם לא ראו את הרשת שנפרשה תחת רגליהם. בדור הזה ישנם אנשים רבים שעיניהם הסתנוורו מן הזוהר האופף תיאוריות אנושיות, “מדע כוזב לכאורה”; הם מזהים את הרשת אך צועדים לתוכה בשקיקה כמי שהוכו בסנוורים. אלוהים יעד שהאדם יראה בתעצומות הנפש ובכוחותיו השכליים מתת מאת בוראו, וישתמש בהם בשירות האמת והצדקה. אך כאשר בני האדם מטפחים בליבם גאווה ושאפתנות, ומרוממים את התיאוריות שלהם מעל דבר ה’, הבינה עלולה להמיט נזק גדול יותר מן הבורות. וכך, המדע הכוזב של המאה התשע עשרה, שביקש לערער את האמונה בכתבי הקודש, יוכח כמועיל בסלילת הדרך לקבלת הדת הקתולית על כל צורותיה משביעות הרצון, בדיוק כפי שהסתרת הידע תרמה לסלילת הדרך לגדולת שלטון האפיפיורות בימי הביניים. בתנועות המתהוות כיום בארצות הברית, שתכליתן השגת תמיכה מן המדינה לתועלת הכנסייה ומוסדות הדת, הפרוטסטנטים הולכים בעקבות הקתולים [ראו הערה 11 בנספח.] יתרה מכך, הם מסייעים לקתוליות לזכות שוב בעליונות באמריקה הפרוטסטנטית. הדבר המעניק חשיבות רבה יותר לתנועות אלה, הוא העובדה שתכליתן העיקרית היא אכיפת שמירתו של יום א’ כיום המנוחה – מנהג שכונן בכנסייה ברומא, המשמש לטענתה כאות לסמכותה. הרוח של האפיפיורות – רוח של הליכה בתלם בדרכי העולם, ויראת כבוד רבה יותר למסורת “מצוות אנשים מלומדה” מאשר למצוות ה’ – זו הרוח החודרת לכנסיות הפרוטסטנטיות ומלמדת אותן לרומם את יום א’ כיום קודש, בדיוק כפי שעשתה האפיפיורות. אם חפץ הקורא להבין את הכוחות שיתמודדו בקרוב במאבק הממשמש ובא, כל שעליו לעשות הוא לעקוב אחר התיעוד ההיסטורי של האמצעים ששימשו את רומא בדורות הקודמים לשם השגת תכלית זו. הוא ייווכח לדעת כיצד הקתולים והפרוטסטנטים שיתפו פעולה בדרך בה נהגו באנשים שמאסו בדוגמות שלהם; הוא יראה את הרוח שהפגינה רומא כלפי השבת ומגיניה. צווים מלכותיים, מועצות כלליות ותקנות כנסייתיות בגיבויה של המדינה – כל אלה היו הצעדים שננקטו כדי לגרום לחג אלילי זה [שנחגג ביום א’] להשיג עמדת כבוד בעולם הנוצרי. התקנה הציבורית הראשונה שאכפה את שמירתו של יום א’ כיום המנוחה הייתה חוק שחוקק קונסטנטינוס בשנת 321 לספירה. צו זה דרש מתושבי הערים לנוח “ביום השמש המקודש”, אך התיר לכפריים לעסוק בעבודות חקלאיות. על אף שהיה זה למעשה צו אלילי, הוא נחקק ונאכף בידי הקיסר אחרי שהוא קיבל את הנצרות בשם בלבד. משום שהצו המלכותי לא נתפס כצו אלוהי, יוסביוס, בישוף שחתר לשאת חן בעיני המלכים, ושהיה חברו החנפן של קונסטנטינוס, קידם את הטענה שהמשיח העביר את השבת ליום א’. לדוקטרינה חדשה זו לא נמצא כל אישוש בכתבי הקודש. יוסביוס עצמו הודה ברוב איוולתו בשקריותה של דוקטרינה זו, והצביע על מחוללי השינוי האמיתיים. הוא אמר: “את כל הדברים שהצטווינו לעשות בשבת, העברנו ליום האדון [יום א’].” אך הטיעון שצידד ביום א’, חסר יסוד ככל שהיה, שימש כדי לעודד את בני האדם לרמוס את השבת שכונן האדון. כל מי שחפץ לשאת חן בעיני העולם ולזכות בכבוד, קיבל את החג הפופולרי. כאשר האפיפיורות קנתה לה אחיזה איתנה, סגידת יום א’ כיום קודש נמשכה. לזמן מה המשיכו המאמינים לעבד את האדמה בימי א’ במקום ללכת לכנסייה ולחגוג את היום השביעי כשבת. אך השינוי התחולל לאט ובהתמדה. על ראשי הדת נאסר לפסוק בכל מחלוקת אזרחית בסוגיית השבת. זמן מה לאחר מכן, כל בני האדם מכל שדרות החיים, צוו להימנע מעבודה ביום א’, אחרת צפוי להם עונש: קנס לאזרחים ומלקות לעבדים. בשלב מאוחר יותר יצא צו שהטיל עונש כבד יותר על העשירים – אובדן מחצית מנכסיהם; אך אם הם ימשיכו לעבוד ביום א’, הם יימכרו לעבדות. בני המעמדות הנמוכים ייענשו בגירוש וגלות לכל ימי חייהם.
