כאשר התחוללו ניסים, הכנסייה זקפה אותם לזכותה. בין האותות והנפלאות שדווחו, סופר על חקלאי שעמד לחרוש את שדהו ביום א’. כאשר ניקה את מחרשתו בעזרת מוט ברזל, הוא נתקע בידו. במשך שנתיים נשאר מוט הברזל תקוע בידו, והאיש נאלץ להמשיך לסחוב אותו “ולשאת כאבי תופת ובושה”. בשלב מאוחר יותר הורה האפיפיור לכמרים המשרתים בכנסיות מקומיות להזהיר את מחללי יום א’, ולדרוש מהם להגיע לכנסייה ולהתפלל בה, שמא ימיטו על עצמם ועל שכניהם אסון כבד. מועצת הכנסייה העלתה את הטענה שהפכה מאז פופולרית מאוד, אפילו בקרב הפרוטסטנטים, שמשום שאנשים הוכו בידי ברקים כשעבדו ביום א’, הדבר מהווה אות וסימן לכך שיום א’ הוא-הוא השבת. הכמרים אמרו: “ראו כמה גדולה מורת רוחו של ה’ ממחללי היום הזה!” כמרים ורועי קהילות, מלכים, שרים וכל המאמינים, כולם התבקשו “לעשות כמיטב יכולתם כדי שהיום הזה ישוב למעמדו המכובד והקדוש, ושמירתו בדבקות רבה יותר תיזקף לעתיד לבוא לזכותה של הנצרות.” כשהצווים שיצאו ממועצות הדת הוכחו כבלתי יעילים, הרשויות החילוניות פותו להוציא צו שימיט אימה בליבם של התושבים ויאלצם להימנע מעבודה בימי א’. במועצת גדולי הכנסייה שהתכנסה ברומא אוששו כל הפסיקות הקודמות ביתר שאת וביתר תוקף. עתה הן הוכנסו לחוקת הכנסייה, ונאכפו בידי הרשויות האזרחיות כמעט בכל הארצות הנוצריות. ועדיין, העדרו של אישוש מכתבי הקודש על שמירת יום א’ כיום קודש וכיום המנוחה עורר מבוכה ומחלוקת. המאמינים פקפקו בזכותם של מוריהם לבטל את הכרזתו המפורשת של ה’: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ,” זאת במטרה לשמור את קדושתו של היום שהוקדש לשמש. בהעדר תימוכין מכתבי הקודש נאלצה הכנסייה לנקוט באמצעים אחרים. תומך נלהב של יום א’ שביקר בשלהי המאה השתיים עשרה בכנסיות באנגליה, נתקל בהתנגדות נמרצת מצד עדים נאמנים של האמת. כה עקרים היו מאמציו, שהוא עזב את המדינה לזמן מה וניסה לגבש דרכים ואמצעים אחרים כדי לאכוף את משנתו. עם שובו נמצאו לו האמצעים המתאימים, ומאמציו נחלו הצלחה רבה יותר. הפעם הוא הביא איתו מגילה שניתנה לו לטענתו מאלוהים בכבודו ובעצמו, שכללה את הצו הנדרש, המורה על שמירת יום א’ כיום המנוחה, וכן איומים מפחידים שנועדו להטיל מורא בלב מחלליו. נטען כי מסמך יקר ערך זה – זיוף שפל בדיוק כמו “היום הקדוש” שאושש בו – נפל מן השמיים ונמצא בירושלים על מזבחו של שמעון הקדוש בגולגולתא. אך למעשה, היכל האפיפיור ברומא היה המקור שהנפיק אותו. הונאות וזיופים שנועדו לקידום כוחה ושגשוגה של הכנסייה בוצעו במהלך הדורות בתמיכתה של ההיררכיה האפיפיורית שנתנה להם תוקף חוקי. המגילה אסרה על עבודה החל משעות אחר הצהריים ביום שבת ועד זריחת החמה ביום שני. הוכרז כי סמכותה ותוקפה אוששו באמצעות ניסים רבים. דווח כי אנשים שעבדו בשעות שמעבר למועד כניסת היום הקדוש, לקו בשיתוק. טוחן שניסה לטחון את תבואתו ראה במקום קמח נהר של דם, והבחין שגלגל הטחנה נעצר חרף פרץ המים העז. אישה שהניחה בצק בתנור גילתה שהוא לא נאפה כלל, וזאת על אף שהתנור היה לוהט. אישה אחרת, שהכינה בצק בשבת והתכוונה לשמור אותו עד יום ב’, גילתה למחרת שהוא נאפה והפך לכיכרות לחם בדרך נס ביד ההשגחה. אדם שאפה לחם במוצאי שבת גילה למחרת בבוקר שדם ניגר ממנו. באמצעות אמונות טפלות מגוחכות והזויות אלה ניסו הדוגלים ביום א’ לכונן את קדושתו. בסקוטלנד, בדומה למה שקרה באנגליה, יום א’ זכה לכבוד רב יותר באמצעות איחודו עם חלק מן השבת העתיקה. אך המועד שנדרש לשמירת קדושתו היה שונה. בצו שכונן מלך סקוטלנד נאמר כי יש לשמור את קדושת השבת החל משעה שתיים עשרה בצהריים, ואסור לאיש, החל ממועד זה ועד יום ב’ בבוקר, לעסוק בענייני חולין ובמסחר. אולם, חרף כל המאמצים לכונן את קדושת יום א’, הקתולים עצמם הודו קבל עם ועדה בסמכותה האלוהי של השבת, ובכך שכינון יום א’ כיום המנוחה במקום השבת הינו מעשה ידי אדם. במאה השש עשרה, מועצת הכנסייה הכריזה מפורשות: “כל הנוצרים צריכים לזכור שהשבת ביום השביעי כוננה וקודשה בידי אלוהים, והתקבלה ונשמרה לא רק בידי היהודים, אלא אף בידי כל סוגדי האל האחרים. זאת, על אף שאנו הנוצרים החלפנו את השבת שלנו ביום האדון.” מי שהכיר את תורת ה’ לא היה בור בנוגע לטיב פועלם. הם רוממו את עצמם במכוון מעל אלוהים. דוגמה בולטת למדיניותה של רומא כלפי אלה שחלקו עליה נמצאת בתולדות הרדיפות הממושכות והעקובות מדם של הוואלדנסים, שאחדים מהם שמרו שבת. מאמינים אחרים סבלו באופן דומה בשל דבקותם בדיבר הרביעי. להיסטוריה של הכנסיות באתיופיה ובחבש נודעה חשיבות מיוחדת. במהלך חשכת ימי הביניים, הנוצרים הנידחים שחיו באפריקה התיכונה, שהעולם לא שמע ולא ידע עליהם, נהנו במשך מאות בשנים מחירות דתית. אך כשלבסוף נודע לרומא על קיומם, קיסר חבש פותה במהרה להכיר באפיפיור כנציג המשיח עלי אדמות. כתוצאה מכך נעשו ויתורים בעקבות תקנות חדשות שיצאו. יצא צו שאסר על שמירת השבת תחת עונשים כבדים ביותר. אך העריצות האפיפיורית הפכה במהרה לעול כה כבד ומעורר מרירות, שתושבי חבש החליטו להסירו מצוואריהם. בתום מאבק קשה גורשו הקתולים ממחוזותיהם, והאמונה העתיקה הושבה על כנה. הכנסיות החבשיות ששו בחירותן, ולא שכחו לעולם את הלקח המר שלמדו על הולכת השולל, הקנאות הדתית והרודנות של רומא. הם שמחו להישאר באלמוניותם מבחינת יתר העולם הנוצרי, אי שם בממלכתם הנידחת. הכנסיות באפריקה האמינו בקדושת השבת בדיוק כמו יתר המאמינים, לפני שהכנסייה הקתולית הידרדרה לכפירה מוחלטת. בזמן שהנוצרים באפריקה שמרו את השבת על פי צו ה’, הם נמנעו מעבודה ביום א’ בהתאם למנהג הכנסייה. כשהכנסייה ברומא השיגה שליטה מלאה, היא רמסה את השבת של אלוהים כדי לרומם את יום המנוחה שהיא כוננה. אך הכנסיות באפריקה שנסתרו מן העין המערבית במשך כמעט אלף שנים, לא נטלו חלק בכפירה זו. לאחר שהובאו תחת שליטת רומא, הן נאלצו לזנוח את השבת האמיתית ולרומם את השבת המזויפת. אך ברגע שזכו שוב בעצמאותן וחירותן, הן שבו לציית לדיבר הרביעי [ראו הערה 12 בנספח.] תיעוד זה מן העבר חושף בבירור את שנאתה של הכנסייה ברומא לשבת האמיתית ולמצדדים בה, ואת האמצעים שבהם היא נוקטת כדי להאדיר ולכבד את היום הקדוש שהיא עצמה כוננה. דבר ה’ מלמד שמחזות אלה יחזרו על עצמם כאשר הקתולים והפרוטסטנטים יעשו יד אחת כדי לרומם את יום א’. בנבואה בפרק י”ג בספר ההתגלות נאמר כי הכוח שמייצגת החיה בעלת קרני השה, תאלץ “אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה” – דהיינו, לאפיפיורות, שסומלה כאן באמצעות חיה ה”דּוֹמָה לְנָמֵר.” החיה בעלת שתי הקרניים תורה “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה.” זאת ועוד, היא תצווה על הכול, “הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים,” לקבל את תו החיה (ההתגלות, י”ג 16-11). מסתבר שארצות הברית היא הכוח שיוצג בידי החיה בעלת קרני השה, ושנבואה זו תתגשם כשארצות הברית תאכוף את שמירת יום א’, שלטענת הכס הקדוש ברומא היא משמשת כהכרה מיוחדת בעליונותו. אך ארצות הברית לא תהיה היחידה בהענקת מחוות כבוד זו לאפיפיורות. השפעת הכס הקדוש ברומא בארצות שהכירו בעבר בריבונותו, עדיין שרירה וקיימת, ולא במהרה תיכחד. הנבואה מנבאת את השבתו לכוחו ולעליונותו. “אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ הָיָה כְּשָׁחוּט, אַךְ מַכַּת הַמָּוֶת אֲשֶׁר לָהּ נִרְפְּאָה, וְכָל הָאָרֶץ הִשְׁתּוֹמְמָה עַל הַחַיָּה” (ההתגלות, י”ג 3). מכת המוות שספגה החיה מצביעה על ביטול האפיפיורות בשנת 1798. לאחר מכן אומר הנביא, “מַכַּת הַמָּוֶת אֲשֶׁר לָהּ נִרְפְּאָה, וְכָל הָאָרֶץ הִשְׁתּוֹמְמָה עַל הַחַיָּה.” שאול השליח מכריז מפורשות כי איש הרשע יפעל עד ביאת המשיח השנייה [טימ”ב, ב’ 8]. הוא ימשיך בהונאותיו עד אחרית הימים וקץ העולם.
מחבר ספר ההתגלות מכריז, שוב בקשר לאפיפיורות: “וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים” (ההתגלות, י”ג 8). הן בעולם העתיק והן בעולם המודרני, האפיפיורות זוכה לכבוד בכך שיום א’ מכובד – מוסד שכונן בידיה ותוקפו מבוסס אך ורק על סמכותה. במשך ארבעים שנה הציגו תלמידי הנבואות בארצות הברית את העדות הזו לעולם. באירועים המתרחשים בימינו ניתן לראות התקדמות מואצת לקראת התגשמות הנבואה. מורי הדת הפרוטסטנטית דוגלים באותה טענה, המאששת את תוקפו האלוהי של הצו לשמירת יום א’, וזאת ללא שום תימוכין מכתבי הקודש, בדיוק כפי שנהגו ראשי הדת הקתולית שהמציאו ניסים מזויפים שימלאו את מקומו של צו ה’. הטענה שעונשי האל יפקדו את מחללי יום א’ כיום השבת, תשוב ותישמע; למעשה, היא כבר מתחילה להישמע. התנועה לאכיפת שמירת יום א’ הולכת וצוברת תאוצה במהירות. הכנסייה הקתולית מפליאה לעשות ברוב פיקחותה וערמומיותה. היא יודעת מה עומד לקרות ומכוונת בהתאם את מהלכיה. היא ממתינה לשעת כושר כאשר היא רואה שהכנסיות הפרוטסטנטיות חולקות לה כבוד בכך שהן שומרות את השבת השקרית, ומתכוננות לאכוף את שמירתו באמצעים הזהים לאלה שבהם נקטה בעבר הרחוק. אלה המואסים באור האמת יחפשו את עזרתו של כוח זה, שלטענתו אינו טועה לעולם, כדי לרומם את המוסד שהוא עצמו כונן. לא קשה לנחש באיזו נכונות באה הכנסייה הקתולית לעזרתם של הפרוטסטנטים במלאכה זו. מי מבין טוב יותר מראשי האפיפיורות כיצד לטפל בבנים סוררים שאינם סרים למשמעת הכנסייה? הכנסייה הקתולית, על כל זרמיה וענפיה ברחבי העולם, יוצרת ארגון כביר הנתון תחת שליטת הכס הקדוש ונועד לשרת את מטרותיו. מיליוני קהיליות קתוליות בכל ארצות תבל מחויבות לשמור אמונים לאפיפיור. יהיו אשר יהיו הלאום של המאמינים הקתולים או הממשל שתחתיו הם חיים, עליהם לראות בכנסייה את הריבונות העליונה ביותר. על אף שהם אולי ישבעו לשמור אמונים למדינתם, שבועתם לשמור אמונים לכנסייה ברומא פוטרת אותם מכל התחייבות אחרת ושבועה אחרת המזיקות לענייניה. הפרוטסטנטים לא מבינים מה הם עושים כאשר הם מציעים את עזרתם לכנסייה הקתולית באכיפת שמירת יום א’ והאדרתו. בעודם פועלים להשגת מטרתם, הכנסייה ברומא מכוונת לקראת כינון מחדש של ריבונותה האבודה. ההיסטוריה מעידה על ניסיונותיה הערמומיים והמתמידים לכבוש בעורמה את לב המדינות ולהתערב בענייניהן הפנימיים; ולאחר השגת דריסת רגל בהן, לקדם את מטרותיה, אפילו במחיר של חורבן ראשי העם והעם עצמו. הדת הקתולית מכריזה בעוז ובגלוי כי בכוחו של האפיפיור “לגזור דין ולפסוק עונשים המנוגדים לזכויותיהן של הארצות, לתורת ה’ ולחוקת האדם.” [“ספר צווי האפיפיור”]. מן הראוי לזכור שרומא מתרברבת בספרי הצווים שלה, ולעולם לא תשנה את עמדתה. העקרונות שכוננו גרגורי השביעי ואינוסנט השלישי עדיין שרירים וקיימים בכנסייה הקתולית. אילו היה בידיה כוח, היא הייתה מחילה ואוכפת אותם באותה עוצמה ועוז כפי שעשתה במאות הקודמות. היא הייתה אוכפת את העיקרון שכונן בעבר בארצות הברית – דהיינו, שהכנסייה תמשול במדינה; שהשלטון החילוני יהיה כפוף לצווי הדת; ובקצרה, שסמכות הכנסייה והמדינה תשלוט במצפון, וניצחונה של רומא בארצות הברית יובטח. בדבר ה’ ניתנה אזהרה על הסכנה הממשמשת ובאה; אם לא נקשיב לה, העולם הפרוטסטנטי ילמד במהרה על כוונותיה ומטרותיה האמיתיות של רומא, אלא שאז כבר יהיה מאוחר מכדי להימלט מן המלכודת. הקתוליות הולכת וצוברת כוח בחרישיות. עיקרי הדת שלה משפיעים על בתי המשפט, על הכנסיות ועל ליבם של בני האדם. היא מקימה לגובה רב את היכליה העצומים במקומות שבהם היא עסקה בסתר ברדיפותיה, והיא תשוב לרדוף בהם את מתנגדיה. בחשאי ובאין רואה היא מתגברת את כוחותיה כדי לקדם את מטרותיה, עד לשעה היעודה שבה תתקוף. הדבר היחיד שהיא חפצה בו הוא עמדת יתרון – וזו כבר ניתנה לה. במהרה נראה את מהות תכליתה האמיתית של הכנסייה ברומא, ונחווה אותה על בשרנו. כל המאמין בדבר ה’ ומציית לו יזכה לתוכחות ורדיפות.
