אלוהים העניק לנו את דברו כדי שנהיה בקיאים בתורותיו, ונדע בעצמנו מה הוא דורש מאיתנו. כשאחד מבעלי התורה פנה אל ישוע בשאלה: “רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?” המושיע הפנה אותו לכתובים, באומרו: “מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?” בורות אינה תירוץ הפוטר את האדם, בין אם הוא צעיר או זקן, מן העונש החל על חילול תורת ה’, שכן בידו עותק נאמן של התורה הזו, על כל עיקריה, חוקיה ומצוותיה. אין די בכוונות טובות; אין די במעשים הנחשבים נכונים וטובים בעיני האדם או על פי עצת רבו. נשמתו היא זו שנתונה כאן על הכף, ולכן שומה עליו לחקור בכתבי הקודש בעצמו. גם אם השגותיו ותובנותיו בהירות ועזות, גם אם הוא בוטח ללא עוררין ברבו ומאמין שהוא יודע את האמת, אין זה הבסיס לאמונתו. בידו נתונה מפה המתווה את כל ציוני הדרך במסע השמיימה, ולכן עליו להסתמך עליה ולא לנחש את דרכו. חובתו הראשונה והנעלה ביותר של כל אדם בר-דעת היא ללמוד מכתבי הקודש מהי האמת, ואז להתהלך לאורה ולעודד את הזולת לנהוג כמוהו. שומה עלינו ללמוד מדי יום את כתבי הקודש בשקדנות יתרה, לשקול כל מחשבה וכל תובנה העולה במוחנו, ולהשוות בין פסוקים. בעזרת ה’ אנו אמורים לגבש את דעותינו אנו, בדיוק כפי שאנו אמורים לתת דין וחשבון על מעשינו לפני ה’. האמיתות הברורות ביותר בכתבי הקודש עומעמו ונעטפו בספקות ובאפלה בידי המלומדים שהתיימרו להיות בעלי חכמה יתרה, ולימדו כי לכתבי הקודש יש משמעות רוחנית מיסטית נסתרת, שאינה גלויה על פני השטח. מורים אלה הם מורי שקר. לאנשים כאלה התייחס ישוע כשהכריז: “אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַכְּתוּבִים, אַף לֹא אֶת גְּבוּרַת אֱלֹהִים” (מרקוס, י”ב 24).
יש להבין את כתבי הקודש על פי הפשט, דהיינו, לפי משמעותם המפורשת, אלא אם כן מדובר בסמל או בדימוי. המשיח הבטיח: “הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ [של האל] יֵדַע אִם תּוֹרָתִי מֵאֱלֹהִים הִיא אוֹ אִם מֵעַצְמִי אֲנִי מְדַבֵּר” (יוחנן, ז’ 17). אילו בני האדם היו מקבלים את כתבי הקודש ככתבם וכלשונם, ולא היו בנמצא מורי שקר שיוליכו אותם שולל ויבלבלו את מחשבתם, הייתה מתבצעת בעולם מלאכה כבירה שהייתה משמחת את המלאכים ומצרפת לצאן מרעיתו של המושיע רבבות על גבי רבבות של נשמות תועות.
בעת לימוד כתבי הקודש עלינו להפעיל את כל כוחותינו השכליים ולנסות להבין בשכלנו הצר כבני תמותה את האמיתות העמוקות של אלוהים. עם זאת, אל לנו לשכוח שהצייתנות והכניעה המאפיינות ילד, הן הרוח האמיתית של תלמיד הכתובים. עלינו לזכור שלא ניתן לפענח ולפתור פסוקים קשים להבנה וסתירות בכתבי הקודש באמצעות אותן שיטות המשמשות לפתרון סוגיות פילוסופיות. בל נפנה לעסוק בלימוד כתבי הקודש מתוך ביטחון עצמי והסתמכות על עצמנו, שעימם ניגשים אנשים רבים לעסוק בתחומי המדע השונים, כי אם עלינו לעשות זאת מתוך תשוקה כנה לדעת את רצון ה’, ובלוויית תפילה הנשענת אך ורק על עזרת ה’. עלינו לבוא אל האל הכביר, “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה,” ברוח ענווה ונוחה ללימוד כדי לרכוש ממנו דעת. אם לא נעשה כן, מלאכי החבלה כה יעוורו את עיני רוחנו ויקשו את ליבנו, עד שייאטמו כליל לאמת.
מלומדים ואנשי דת טוענים לגבי פסוקים רבים בכתבי הקודש שהם מהווים רז, או שמוטב להתעלם מהם, אך דווקא פסוקים אלה הם הרי-משמעות לאדם שלמד בבית מדרשו של המשיח, והם מעניקים לו נחמה רבה ותובנות רבות. אחת הסיבות לכך שתיאולוגים רבים מתקשים בהבנת דבר ה’, היא שהם עוצמים את עיניהם לאמיתות שאין ברצונם לחיות על פיהן.
הבנת כתבי הקודש אינה תלויה ביכולות השכליות המופעלות בשעת הלימוד, אלא בהתמקדות בדבקות במטרה זו, ובכיסופים כנים לאמת ולצדק. לעולם אין ללמוד את כתבי הקודש ללא תפילה. רוח הקודש יכולה לגרום לנו להבין את חשיבותם של דברים קלים להבנה, או למנוע מאיתנו להתמודד עם אמיתות שנבצרו מהבנתנו. תפקידם של מלאכי השמיים הוא להכשיר את הלב להבין את דבר ה’, וזאת כדי שנתפעם מיופיו, נלמד את הלקח מתוכחותיו, נוזהר באמצעות אזהרותיו, או נתעודד ונתחזק בעזרת הבטחותיו. עלינו לאמץ ולשאת את תחינתו של מחבר מזמורי התהילים: “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה, נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ” (תהל’, קי”ט 18).
פיתויים נראים לפעמים כה מפתים, שהאדם מאמין שלא יצליח לעמוד בפניהם, שכן עקב הזנחת התפילה ולימוד כתבי הקודש, הוא אינו מסוגל לזכור או “לשלוף מן השרוול” את הבטחותיו של ה’, ולהילחם בשטן בעזרת פסוקים מכתבי הקודש המשמשים כחרב הרוח. אך מלאכי ה’ אופפים תמיד את אלה המוכנים ומזומנים ללמוד דברים רוחניים שמימיים; בשעת צרה ובעת הצורך, המלאכים יעלו לתודעתם את האמיתות שהם זקוקים להם. וכך, כאשר האויב “יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ” [דהיינו, רוח ה’ תניס אותו.] (ישעיה, נ”ט 19). ישוע הבטיח לתלמידיו: “אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם” (יוחנן, י”ד 26). אך תורת המשיח חייבת להיות נצורה בזיכרוננו כדי שרוח הקודש תחלץ ממנו את דברי המשיח ותעלה אותם לתודעתנו בשעת סכנה. דוד המלך אמר: “בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ, לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ” (תהילים, קי”ט 11). כל אלה שעתידם הנצחי חשוב להם, חייבים לעמוד על המשמר מפני פלישת הספקנות. עמודי האמת יהיו אלה שיותקפו במתקפה זו. בלתי אפשרי להתרחק מהישג ידם של הסרקזם, של הפלפלנות שיש בה גניבת הדעת, של התורות החתרניות הפועלות מתחת לפני השטח ושל התורות המזיקות של הכפירה המודרנית. השטן מתאים את פיתויו לכל בני האדם מכל שדרות החיים. הוא תוקף את בני האדם שאינם יודעי קרוא וכתוב בדברי זלזול או לעג, ומתקיל את המשכילים באמצעות סתירות מדעיות וטיעונים פילוסופיים, כשאלה וגם אלה נועדו לעורר בליבם חוסר אמון בכתבי הקודש או בוז לכתבי הקודש. אפילו בני הנעורים חסרי הניסיון מרהיבים עוז לרמוז על ספקות בקשר לעיקרי האמונה המשיחית. לדאבוננו, צעירים כופרים אלה, שטחיים ככל שיהיו, אינם נטולי השפעה. רבים הולכים בעקבותיהם, מפקפקים באמונת אבותיהם, בזים לרוח החסד ומחרפים אותה (אל העברים, י’ 29). אנשים טובים ומוכשרים רבים שיכלו להביא כבוד לאלוהים ולברך את העולם, דעכו וקמלו באוויר המבאיש של הכפירה. כל הבוטחים בהחלטות היומרניות הנובעות ממוח האדם, ומדמיינים כי ביכולתם לפענח רזים שמימיים ולהגיע לאמת ללא עזרת החוכמה האלוהית, משלים את עצמם ונלכדים במלכודת השטן. אנו חיים בתקופה המשמעותית ביותר בתולדות העולם. גורלם של המוני בני האדם המאכלסים את העולם יוכרע במהרה. אושרנו בעולם הבא וגאולת נשמותינו תלויים בדרך בה נבחר לצעוד בעולם הזה. עלינו לקבל הדרכה מרוח האמת. כל תלמיד של המשיח חייב לשאול את המושיע ברצינות: “אדון, מה חפץ אתה שאעשה?” עלינו להשפיל את עצמנו לפני האדון, לבוא לפניו בצום ובתפילה, להרבות בהתעמקות בדברו ולהתמקד במיוחד באירועי יום הדין. עלינו לחתור לחוויה רוחנית ממשית ועמוקה. אין בידינו אפילו דקה אחת לאבד. אירועים הרי-חשיבות מתרחשים סביבנו; אנו עומדים על אדמתו המכושפת של השטן. זקיפי ה’, עמדו על המשמר, אל תירדמו! האויב אורב לכם בסמוך, מוכן ומזומן בכל רגע, מחכה שתהיו מנומנמים ורפויים כדי לזנק עליכם ולטרוף אתכם. אנשים רבים הולכים שולל אחר תורות שקר ושוגים בנוגע למצבם האמיתי לפני ה’. הם מברכים על מעשיהם הרעים, ושוכחים להרבות במעשים טובים ובגמילות החסדים שה’ דורש מהם לעשות. אין די בהיותם עצים הנטועים בגנו של אלוהים. עליהם למלא את ציפיותיו ולשאת פרי. לדידו, הם אחראים על כל כישלון לעשות את הטוב כמיטב יכולתם בעזרת חסדו המעצים. בספרי השמיים הם רשומים כעשבים שוטים. אך במקרה שלהם, הם לא לגמרי חסרי תועלת ותוחלת. ליבו האוהב והסבלן של המושיע ממשיך להתחנן בעבור אלה שזלזלו ברחמי ה’ וניצלו לרעה את חסדו. “עַל כֵּן נֶאֱמַר: ‘עוּרָה הַיָּשֵׁן וְקוּמָה מִן הַמֵּתִים, וְיָאִיר לְךָ הַמָּשִׁיחַ.’ וְעַתָּה שִׂימוּ לִבְּכֶם לְהִתְהַלֵּךְ בִּזְהִירוּת… שֶׁכֵּן הַיָּמִים רָעִים” (האיגרת אל האפסים, ה’ 16-14). בבוא שעת המבחן, האנשים שדבר ה’ הוא נר לרגלם ייחשפו. בחודשי הקיץ אין הבדל בולט בין עצים ירוקי עד לעצים נשירים. אך בבוא משבי רוחות החורף, ירוקי העד יישארו ללא שינוי בזמן שיתר העצים ייכנסו לעונת השלכת ויאבדו את עלוותם. בדומה, לא ניתן להבדיל עתה בין ליבו הגדוש רמייה של מי שמתיימר להיות משיחי לליבו של משיחי אמיתי, אך קרובה העת שבה ההבדלים ייחשפו בבירור. הניחו להתנגדות לקום, הניחו לקנאות העיוורת ולחוסר הסובלנות להשפיע, הניחו לרדיפות להתעורר, הניחו לפוסחים על שתי הסעיפים ולצבועים להתנודד, להסס ולוותר על אמונתם; אך המשיחי האמיתי יעמוד איתן כסלע, אמונתו תהיה חזקה יותר, ותקוותו עזה יותר מאשר בימי שלווה ושגשוג. מחבר מזמורי התהילים אומר: “כִּי עֵדְוֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.” “מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן; עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר” (תהל’, קי”ט, 99, 104). “אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה.” “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי” (משלי, ג’ 13; ירמיה, י”ז 8).
