פרק ל”ז
כתבי הקודש כמעוז
“לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה; אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר” (ישעיה, ח’ 20).
חסידי ה’ נקראים להשתמש בכתבי הקודש כמעוז שיגן עליהם מהשפעתם של מורי השקר, ומכוחן המוליך שולל של רוחות האופל. השטן משתמש בכל תחבולה אפשרית כדי למנוע מבני האדם לרכוש ידע על כתבי הקודש, שכן הדברים המפורשים שנאמרו בהם חושפים את שקריו. בכל תחייה של מלאכת האל פועל שר הרוע ביתר שאת. עתה, הוא נערך בכל כוחותיו לקראת המאבק האחרון במשיח ובתלמידיו. הולכת השולל הכבירה האחרונה תיחשף לפנינו במהרה. צר המשיח יחולל את נפלאותיו לנגד עינינו. כה דומה יהיה הזיוף לאמת, שלא ניתן יהיה להבדיל בין האמת לשקר, זולת בעזרת כתבי הקודש. לפיכך, יש לבחון כל אמירה, כל תורה וכל נס לאורם של כתבי הקודש. כל מי שינסה לקיים את כל צווי ה’ יתקל בהתנגדות ובלעג. אנשים אלה יוכלו לעמוד איתנים אך ורק באלוהים. כדי שיוכלו לעמוד במבחן שייבחנו בו, עליהם להבין את רצון ה’ כפי שהוא נחשף בכתבי הקודש. הם יוכלו לכבדו אך ורק אילו יבינו את אופיו, את טיב שלטונו ואת מטרותיו, ויפעלו בהתאם לכך. רק אלה שחיזקו את מוחם ונפשם בעזרת האמיתות מכתבי הקודש, יחזיקו מעמד בעימות הגדול האחרון. כל נשמה תיבחן במבחן הקשה והנוקב: האם תציית לאלוהים או לאדם? השעה המכרעת, שעת השין, ממשמשת ובאה. האם אומנם נטועות רגלינו בסלע של דבר ה’ שאינו ניתן לשינוי? האם מוכנים אנו להגן בעוז על חוקי ה’ ואמונת ישוע? לפני צליבתו הבהיר המושיע לתלמידיו שהוא יוצא להורג, יקום לתחייה וייצא מן הקבר; מלאכים נכחו במעמד זה במטרה להטביע את רושמם של הדברים הללו על מוחם וליבם. אך התלמידים ייחלו לתשועה ממשית מעול הכובש הרומי, ולכן התקשו לשאת את המחשבה שהאחד שבו הם תלו את כל תקוותיהם, יסבול וימות במוות כה מחפיר. המילים שהיה עליהם לזכור פרחו מזיכרונם. לפיכך, כשהגיעה שעת המבחן, הם לא היו מוכנים. מותו של ישוע הצמית לחלוטין את כל תקוותיהם, כאילו לא הזהירם מראש. וכך, בעתיד, הנבואות תתבהרנה לנו בבהירות רבה כשם שהובהרו לתלמידים באמצעות דברי המושיע. האירועים הקשורים לתום תקופת המבחן ולמלאכת ההכנה לקראת בוא ימי הצרה, מוצגים בבירור ובמפורש. אך האמיתות החשובות הללו נבצרו מבינתם של ההמונים, כאילו לא נחשפו מעולם. השטן עוקב בדריכות כדי לקלוט כל התרשמות שתחכים אותם ותסייע להם להגיע לישועה; וכאשר תבוא הצרה הגדולה, היא תמצא אותם לא מוכנים. כשאלוהים שולח לבני האדם אזהרות כה חשובות, שהוכרזו בידי מלאכים המעופפים בלב השמיים, הוא מצפה מכל אדם בר-דעת להקשיב למסר האזהרה. העונשים הכבדים המצפים לכל אלה שישתחוו לחיה ולצלמה אמורים לעורר את בני האדם ללמוד את הנבואות בשקדנות ולהתעמק בהם כדי לדעת מהו תו החיה, וכיצד יוכלו להימנע מקבלתו. [ההתגלות, י”ד 11-9.] אך ההמונים אוטמים את אוזניהם ומסרבים לשמוע את האמת, ומודרכים להקשיב לסיפורי מעשיות. בעודו צופה לאורך הדורות עד אחרית הימים, הכריז שאול השליח: “הֵן יָבוֹא הַזְּמַן שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ אֶת הַלֶּקַח הַבָּרִיא… וּמִן הָאֱמֶת יַטּוּ אָזְנֵיהֶם לִפְנוֹת אֶל הָאַגָּדוֹת” (טימ”ב, ד’ 3, 4). העת הזו הגיעה. ההמונים אינם חפצים באמת של כתבי הקודש, שכן היא מפריעה להם למלא את תאוות יצר הרע של ליבם הכרוך אחר הבלי העולם. ואילו השטן, הוא מספק להם את שלל הולכות השולל האהובות עליהם. אך לאלוהים יהיו חסידים עלי אדמות שימשיכו לנצור את כתבי הקודש כמופת היחיד שעל פיו ייבחנו כל הדוקטרינות ויתבססו כל תיקוני הדת. דעותיהם של המלומדים, מסקנות המדע, עיקרי האמונה וההחלטות שנקבעו בידי מועצות הדת, (שהם כה רבים ומנוגדים כמו הכנסיות שהם מייצגים), קולו של הרוב – אף אחד מאלה וכל אלה יחדיו אינם אמורים לשמש כהוכחה בעד או נגד סוגיה כלשהי באמונה. לפני שנקבל דוקטרינה כלשהיא או עיקר אמונה כלשהו, עלינו לדרוש לקבל אישוש מפורש מדבר ה’ בנוסח, “כה אמר ה’.” השטן מנסה ללא הרף להסב את תשומת ליבנו לאדם ולא לאלוהים. הוא מכוון את בני האדם לראות בבישופים, ברועי קהילות ובמורי התיאולוגיה את מדריכיהם, וזאת כדי שלא יתעמקו בכתבי הקודש בעצמם כדי ללמוד מהם מה נדרש מהם. ואז, לאחר שהשטן שולט במוחם ובליבם של מנהיגי הדת, ביכולתו להשפיע על ההמונים לעשות את רצונו. כשהמשיח בא כדי לדבר את מילות החיים, העם הפשוט הקשיב לדבריו בשמחה; אנשים רבים, אפילו מקרב הכוהנים וראשי הדת, האמינו בו. אך הכהן הגדול, המנהיגים ובכירי האומה, היו נחושים בדעתם לגנותו ולדחות את תורתו. על אף שכשלו כל ניסיונותיהם למצוא עילה כדי להאשימו, על אף שהם לא יכלו שלא לחוש בגבורת ה’ שאפפה אותו ובחוכמה העילאית של דבריו, עם זאת, הם התבצרו בדעותיהם הקדומות; הם מאסו בהוכחות החותכות ביותר למשיחיותו, וזאת מחשש שיאלצו להפוך לתלמידיו. מתנגדים אלה של ישוע היו אנשים שבני העם רחשו להם יראת כבוד משחר ילדותם וקיבלו את סמכותם ללא עוררין. הם תהו: “איך ייתכן שהזקנים והסופרים המלומדים אינם מאמינים בישוע? האם צדיקים אלה לא היו מקבלים אותו אילו היה המשיח?” השפעתם של מורים כאלה היא שגרמה לעם ישראל למאוס בגואלו. הרוח שהניעה את הכוהנים וראשי הדת הללו עדיין פועלת בימינו באמצעות אנשי דת רבים, המתיימרים להיות בעלי יראת שמיים. הם מסרבים לבחון את עדות כתבי הקודש בנוגע לאמיתות המיוחדות שניתנו לתקופתנו. הם מצביעים בגאון על מספרם הרב, על עושרם ועל הפופולריות שלהם, מביטים בבוז במאמינים הדוגלים באמת, ומציינים את מספרם הקטן, את דלותם ואת האמונה הלא-פופולרית שהם דבקים בה, הגורמת לניתוקם מן העולם. המשיח חזה מראש שהסמכות המופרזת שהסופרים והפרושים נטלו לעצמם, לא תחדל לאחר יציאת עם ישראל לגלות. הוא חזה במבט נבואי בהתעצמות הסמכות האנושית כדי לשלוט במצפונם של בני האדם – דבר שהיווה קללה כה נוראה בעבור גוף המשיח בכל הדורות. גינוייו הנוקבים נגד הסופרים והפרושים, ואזהרותיו לעם ישראל שלא ללכת בעקבות מנהיגים ומורים עיוורים אלה, תועדו כדי לשמש אזהרה לדורות הבאים. הכנסייה הקתולית מייעדת את זכות הפרשנות של כתבי הקודש לאנשי הכמורה. על סמך הטענה שרק אנשי הכמורה מוסמכים להבהיר את דבר ה’, נמנע מן העם הפשוט לקרוא בו. על אף שהרפורמציה הנגישה את כתבי הקודש לכל בני האדם, עם זאת, אותו עיקרון בדיוק ששימש את הכנסייה ברומא, מונע מן ההמונים בזרם הפרוטסטנטי להתעמק בכתבי הקודש בעצמם. מלמדים אותם לקבל את פרשנותה של הכנסייה לתורות כתבי הקודש; ישנם רבבות נוצרים שאינם מעזים לקבל דבר מכתבי הקודש, גם אם הוא נאמר בהם מפורשות, כאשר הוא מנוגד לעיקרי האמונה שלהם או לתורה שכוננה כנסייתם.
חרף העובדה שכתבי הקודש גדושים באזהרות בנוגע למורי שקר, אנשים רבים מוכנים להפקיד את נשמותיהם בידי כהני הדת. כיום ישנם רבבות מאמינים שאינם יכולים לתת סיבות נוספות לאמונה שבה הם דבקים, זולת אלה שקיבלו ממורי הדת שלהם. הם כמעט מתעלמים לחלוטין מתורת המושיע, ובוטחים באמון מלא בדבריהם של כהני הדת. אך האם כהני הדת אינם שוגים? כיצד נוכל להפקיד את נשמותינו בידיהם ולקבל את הדרכתם, אלמלא נדע בביטחון על סמך כתבי הקודש שהם-הם נושאי האור? אנשים רבים שאין להם את העוז והאומץ המוסרי לחדול ללכת בתלם ולסטות מן המסלול שבו צועד העולם, נוטים ללכת בעקבותיהם של המלומדים; משום שהם ממאנים לבחון בעצמם את כתבי הקודש, הם מסתבכים יותר ויותר בטעויות, עד שהם דבקים בהן ללא שמץ של תקווה להיחלץ מכבלי השקר. הם אומנם רואים כי האמיתות שנועדו לימינו הובהרו מפורשות בכתבי הקודש, וחשים את גבורת רוח הקודש הנלוות להכרזתן, אך הם מאפשרים להתנגדות שמעלים כהני הדת להסב אותם הרחק מן האור. על אף שנשמות תועות אלה השתכנעו בשכלן ובמצפונן, הן אינן מעזות להעלות בדעתן מחשבה אחרת המנוגדת לזו של כהני הדת; הן מקריבות את השכל הישר שלהן, את יכולת השיפוט העצמאית שלהן ואת האינטרסים הנצחיים שלהן על מזבח הכפירה, הגאווה והדעה הקדומה של אדם אחר. רבות הן הדרכים שבאמצעותן פועל השטן בעזרת כלי שרת אנושיים כדי ללכוד את אסיריו. הוא מצליח ללכוד רבבות בני אדם בעודו מושך אותם אליו בעזרת חוטי המשי של החיבה השמורה לאויבי צלב המשיח. יהיו אשר יהיו קשרי החיבה הללו, בין הורים, ילדים, בני זוג או בקשרים חברתיים, התוצאה תהיה תמיד זהה; מתנגדי האמת מפעילים את כל כוחם כדי לשלוט במצפון הזולת, ואילו הנשמות הנתונות תחת השפעתם נעדרות אומץ או עצמאות כדי לציית לתובנותיהן לגבי מחויבויותיהן. האמת והכבוד של אלוהים אינם ניתנים להפרדה; לא נוכל לכבד את אלוהים בעזרת השקפות שגויות שאינן מעוגנות בכתבי הקודש. אנשים רבים טוענים שאין זה משנה במה מאמין אדם, כל עוד הולך הוא בדרך הישר. אך האמונה היא זו שמעצבת את החיים. אם אור ואמת מצויים בהישג ידינו, אך אנו מתעלמים מזכות היתר שנפלה בחלקנו, ואיננו מנצלים אותה כדי לשמוע ולראות את האור והאמת, למעשה אנו מואסים בהם; אנו בוחרים בחושך ולא באור. “יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ, דַּרְכֵי מָוֶת” (משלי, ט”ז 25). בורות אינה תירוץ המצדיק טעות או חטא, כל עוד יש לאדם שלל הזדמנויות לדעת את רצון ה’. קחו לדוגמה נוסע המגיע לפרשת דרכים ומביט בשלטים המציינים את שמות היעדים השונים. אילו יתעלם מן השילוט ויפנה לדרך שנראית לו כדרך הנכונה, ואפילו יעשה זאת בלב שלם, רוב הסיכויים שימצא עצמו בדרך הלא-נכונה.
