פָּרָשַׁת בָּלָק – יום 5

   אפילו עכשיו סירב בלק לוותר על זממו. הוא סבר כי מחנה העברים העצום הפחיד כל כך את בלעם, עד שלא העז להפעיל את כשפיו נגדם. המלך החליט לקחת את הנביא לעמדת תצפית אחרת, בה ניתן היה לראות רק את קצה המחנה העצום. ייתכן כי זה מה שימריץ את בלעם לקלל את קצות המחנה, ותוך זמן קצר יושמד המחנה כולו. הוא לקח את בלעם אל ראש הפסגה, ושם, בעמדת התצפית, נערך ניסיון נוסף. שוב הוקמו שבעה מזבחות ושוב נזבחו שבעה קורבנות, כמו בפעם הראשונה. המלך ושריו ניצבו ליד הקורבנות, ואילו בלעם הלך להתייחד עם אלוהים. אלוהים שב ודיבר אל בלעם, ולכן נבצר ממנו לשנות את המסר שקיבל, או לא למסור אותו כלל.  

   כאשר שב בלעם אל המלך ושריו שחיכו לו בחרדה ובכיליון עיניים, שאל אותו המלך: “מַה דִּבֶּר יְהוָה?” תשובת הנביא הטילה מורא בלב המלך ושריו, ממש כמו בפעם הקודמת: 

   “לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם:

      הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה? וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?

      הִנֵּה בָרֵךְ, לָקָחְתִּי; וּבֵרֵךְ, וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה.

     לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל;

     יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.”

   נפעם ומלא יראת כבוד מן ההתגלויות הללו, הכריז בלעם:” כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל!” כלומר, שום כשפים, לחשים או קסמים לא יפגעו בישראל. המכשף הגדול ניסה את כל קסמיו וכוחות הכישוף שלו בהתאם לבקשת המואבים, אך לשווא. עתה, “יֵאָמֵר… לְיִשְׂרָאֵל: מַה פָּעַל אֵל!” כאשר ישראל חוסה תחת כנפי אלוהים, שום אומה לא תוכל לגבור עליה, גם לא בסיוע השטן. כל העולם כולו אמור להשתאות נוכח פועלו הנפלא של אלוהים בעבור עמו, שכן המכשף שהיה נחוש להטיל קללה נוראה על ישראל, רוסן בידי גבורת ה’, ובמקום לקלל, נבעו מפיו שפע של ברכות בשירה פיוטית ונמלצת. חסד ה’ שנטה בשעה זו על ישראל אמור להעיד על טיפולו המסור של אלוהים בחסידיו הצייתנים בכל הדורות. כאשר השטן יסית את הרשעים כדי שיציגו את הצדיקים באור שקרי, יציקו להם, יתאנו לחסידי ה’ וינסו להשמידם, זכר מאורע זה יחזק את אמונתם בה’, ויפיח אומץ בליבם.           בצערו וברוב ייאושו הכריז מלך מואב: “גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ!” כלומר, אם אינך יכול לקלל את עם ישראל, אל תקלל, אבל גם אל תברך אותו.

בְּמִדְבַּר כ״ג:13-26

וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק (לך) [לְכָה־]נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקׇבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃

וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃

וַיִּקָּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃

וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשְׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃

לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃

הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃

אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃

כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃

הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרְכֶֽנּוּ׃

וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃