אך תקווה קלושה פיעמה עדיין בליבו, והוא היה נחוש בדעתו לערוך ניסיון נוסף. עתה הוא לקח את בלעם אל ראש הפעור, שם ניצב מקדש למען עבודת הבעל, אלוהי מואב. כאן שבו והוקמו שבעה מזבחות כבעבר, ושוב והועלו שבעה קורבנות. אך הפעם לא הלך בלעם להתבודד כפי שעשה בפעמים הקודמות, כדי להתייחד עם האל ולדעת את רצונו. עתה הוא לא ניסה להשתמש בכשפיו, אלא ניצב ליד המזבחות והשקיף מלמעלה על אוהלי ישראל. רוח הקודש שבה ונחה עליו, ודבר ה’ יצא מפיו:
“מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב;
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר;
כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים;
וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ…
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ?
מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.”
שגשוגה של ישראל מוצג בנבואה באמצעות אחדים מן הדימויים היפים ביותר מעולם הטבע. הנביא מדמה את ישראל לעמקים פוריים ושופעי יבולים; לגנים פורחים הרוויים מעיינות מים חיים; לעצי בושם ולארזים תמירים ונאים. הדימוי האחרון הוא היפה והמרשים ביותר בכתבי הקודש. ארז הלבנון זכה להערכה ולהערצה בקרב עמי המזרח. עצי מחט ממשפחה זו צומחים בכל מקום בו דרכה כף רגלו של האדם, מן הקוטב הצפוני עד לאזורים הטרופיים. הם משגשגים בחום ובקור, גדלים בשפע על גדות נחלים, ומתנשאים לגובה על אדמה צחיחה. הם שולחים את שורשיהם לעומק בין סלעי ההרים, וניצבים בגאון מול כל סופה. עליהם רעננים וירוקים תמיד, גם כשעלוות העצים האחרים נושרת עם בוא החורף. מכל העצים כולם, ארז הלבנון מצטיין בחוזקו ובחוסנו, והוא משמש כדימוי לחסידי ה’, שחייהם ” צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים” (אל הקולוסים ג:3). בתהילים נאמר: “צַדִּיק… כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה” (צב:13). יד ה’ רוממה את ארז הלבנון למעמד של מלך היער. “בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו, וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹרֹאתָיו: כָּל עֵץ, בְּגַן אֱלֹהִים, לֹא דָמָה אֵלָיו, בְּיָפְיוֹ” (יחזקאל לא:8). הארז מסמל בדרך כלל מלכות. בכתבי הקודש מייצג הארז את הצדיקים, ומעיד על הדרך בה רואים השמיים את החסידים העושים את רצון ה’.
בלעם ניבא שמלך ישראל יהיה גדול וחזק יותר מאגג, מלך עמלק, שהייתה באותה עת אומה חזקה מאוד. אם ישראל תדבק בה’, היא תכניע את כל אויביה. מלך ישראל הוא בן האלוהים; יבוא יום והוא יכונן את כס מלכותו עלי אדמות, וכוחו יהיה גדול יותר מכוחן של כל מעצמות תבל. כאשר הקשיב בלק לדברי הנביא ונוכח כי נכזבה תוחלתו, נמלא פחד וזעם. הוא כעס על כך שבלעם לא נתן לו ולו מעט דברי עידוד, לאור העובדה שיתר הנבואות שיצאו מפיו היו לרעתו ולטובת ישראל. הוא בז לנביא על שום שנהג בוותרנות (מול ה’) ולא עמד על דעתו. הוא כעס עליו על שתעתע בו, ולכן הכריז בזעף: “וְעַתָּה, בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.” אך בלעם השיב למלך, כי הזהיר אותו מראש שיוכל לומר רק את דבר ה’.
בְּמִדְבַּר כ״ג:27-30; כ״ד 1-13
וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃
וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃
וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם׃
וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
כ״ד
וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃
וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃
נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃
מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃
יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃
אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃
כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃
וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃
וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃
וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃
אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃
