העימות הגדול – חורבן ירושלים

“לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ. הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ, וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר. וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ” (לוקס י”ט 44-42).

מפסגת הר הזיתים השקיף ישוע על ירושלים. כה יפה ושלֵו היה הנוף שנפרש לפניו. חג הפסח הגיע, ובני ישראל עלו לירושלים מכל קצוות הארץ כדי לחגוג את החג הלאומי הגדול. בלב ליבם של הבוסתנים, הגנים והמדרונות המעטירים, המשובצים באוהלי עולי הרגל, התנשאה בירת ישראל על ארמונותיה המפוארים ומבצריה הכבירים. דומה שבת ציון הכריזה בגאווה: “יוֹשֶׁבֶת אֲנִי, מַלְכָּה; אֵינֶנִּי אַלְמָנָה וְאֵבֶל לֹא אֶרְאֶה” (ההתגלות י”ח 7); כה יפה הייתה וכה בטחה בחסדי השמיים, כמו בימי עברו, כאשר מקהלת הלוויים זימרה: “יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ; הַר צִיּוֹן… קִרְיַת מֶלֶךְ רָב” (תהילים מ”ח 3). בנייני המקדש המפוארים נגלו לעיני כול. קרני השמש השוקעת האירו את כתלי השיש ונצצו משעריהם, מגדליהם וצריחיהם הזהובים. כ”כלילת יופי” (תהילים נ’ 2) ניצבה לה העיר – גאוות האומה העברית. לא היה בן ישראל אחד שצפה במחזה הנשגב וליבו לא עלה על גדותיו משמחה והערצה! אולם, מחשבות אחרות לגמרי חלפו במוחו של ישוע: “כַּאֲשֶׁר הִתְקָרֵב וְרָאָה אֶת הָעִיר, בָּכָה עָלֶיהָ” (לוקס י”ט 41). בעיצומה של השמחה הגורפת על כניסת הניצחון של המושיע לעיר הקודש, כשנפנופי כפות התמרים קידמוהו בברכה, קריאות “הושענה” עליזות הדהדו בין ההרים ורבבות קולות הכריזו כי הוא-הוא מלך המשיח, השתוחח גואל העולם בצער מסתורי שגאה לפתע בליבו. הוא, בן האלוהים, המשיח המובטח של ישראל, שגבר בגבורתו על שר המוות ושחרר את אסיריו מקברותיהם, מירר בבכי והתייפח בצער; לא בצער רגיל, אלא ביגון קודר, עמוק ועז, שלא ניתן היה לדכאו.

המושיע לא בכה על עצמו, על אף שידע היטב לאן מועדות רגליו. גן גת שמנים נפרש לנגד עיניו, כשבעיני רוחו הוא חזה בייסורים וביגון העז המתרגשים עליו. שער הצאן נגלה אף הוא לעיניו – השער שדרכו הובלו קורבנות בעלי החיים אל המקדש במשך מאות שנים, ודרכו יוּבָל אף הוא “כַּשֶּׂה לַטֶּבַח” (ישעיה נ”ג 7). לא הרחק משם מוקם אתר הצליבה, גולגולתא. במהרה יפלו אימה נוראה וחושך גדול על הנתיב שבו יפסע המשיח, לכשיקריב את חייו כקורבן חטאת. אך לא ההגות במחזות הללו היא שהעיבה על רוחו של המושיע בשעת שמחתו. לא יגון על-טבעי ומבשר רעות הוא שהעיב על רוחו נטולת האנוכיות. הוא בכה על הגורל המר של רבבות תושבי ירושלים, אשר נגזר עליהם בשל העיוורון וחוסר החרטה שלהם ושל בני עמו, שהוא בא לברכם ולהושיעם.

תולדות טיפולו המסור של ה’ בעמו הנבחר והחסד הרב שהרעיף עליו, נגלו לעיני ישוע. נכחו התנשא הר המוריה, שם נעקד בן ההבטחה על גב המזבח כקורבן כנוע – סמל לקורבן התמורה של בן האלוהים [בראשית כ”ב 9.] שם נכרתה הברית עם אבי האומה [אברהם] וניתנו הברכות שיורעפו על העם הנבחר, וההבטחות המהוללות על ביאת המושיע [בראשית כ”ב 18-16.] שם עלו מגורן ארנן להבות הקורבן אלי שמיים, והפכו את חרבו של המלאך המשחית על פיה [דברי הימים א’, כ”א] – סמל הולם לקורבן התמורה של המשיח ולפועלו כמתווך בין אלוהי השמיים לאנושות השרויה בחטא. ירושלים זכתה בכבוד הרב ביותר מאת אלוהים: “כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן; אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ” (תהילים קל”ב 13). שם, לאורך דורות רבים, מסרו נביאי ה’ הקדושים את תוכחותיהם ונבואותיהם. שם הניפו הכוהנים את מחתותיהם וענן הקטורת נישא אל-על והגיע עם תפילות הסוגדים אל האלוהים. שם הוקרב מדי יום דמם של הכבשים השחוטים שסימלו את שה האלוהים. שם התגלה ה’ בשכינתו בענן הכבוד שאפף את הכפורת. שם נחו רגליו של הסולם המסתורי המחבר בין שמיים לארץ [בראשית כ”ח 12; יוחנן א’ 51] – הסולם שמלאכי ה’ עולים ויורדים בו; הסולם הפותח בפני בני האדם את הדרך אל קודש הקודשים. אילו שמרה ישראל אמונים לאלוהי השמיים, ירושלים הייתה ניצבת על תילה לנצח נצחים כעיר הסגולה של אלוהים [ירמיה י”ז 25-21.] אך תולדות עם הבחירה רצופות הידרדרות מוסרית ומרי. בני העם הנבחר גילו התנגדות לחסדי שמיים, ניצלו לרעה את זכויות היתר שהוענקו להם וזלזלו בהזדמנויות שנפתחו בפניהם.

על אף שבני ישראל היו “מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים, וּבוֹזִים דְּבָרָיו, וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו” (דברי הימים ב’, ל”ו 15, 16), ה’ המשיך להתגלות בפניהם כ”אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת” (שמות ל”ד 6). חרף מאיסתם בו ובנביאיו חדשות לבקרים, הוא המשיך ברוב חסדו להפציר בהם לשוב אליו. באהבה חומלת, עזה מאהבת אב לבנו יקירו, “וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו, הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ: כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ, וְעַל מְעוֹנוֹ” (דברי הימים ב’, ל”ו 15, 16). וכאשר כשלו מאמציו, מחאותיו, תחינותיו ותוכחותיו, שלח להם את מתת השמיים הטובה ביותר; אדרבה, את השמיים כולם הרעיף עליהם במתת יחידה זו.

בן האלוהים בכבודו ובעצמו נשלח לעולם כדי להפציר בעיר הסוררת שמיאנה לשוב בתשובה. המשיח הוא זה שהוציא את ישראל ממצרים כגֶּפֶן [תהילים פ’ 8]. במו ידיו גירש את הגויים מלפניה, ואז, נטעה “בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן” [דהיינו, על גבעה דשנה ופורייה (ישעיה ה’ 4-1)]. ואז, הוא גדר אותה וסוכך עליה כשומר נאמן. הוא שלח את משרתיו כדי להשקות ולדשן את אדמתה. הוא זעק: “מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ?” (ישעיה ה’ 4-1). הוא קיווה שכרמו יניב “עֲנָבִים” אך לדאבונו גילה כי “וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים” (שם). ואף על פי כן, בלב מייחל ונכסף ביתר שאת לפרי, הוא בא בכבודו ובעצמו אל גפנו, מתוך תקווה שיעלה בידו להצילה משמד. הוא עדר את האדמה סביבה, גזם וטיפח אותה. הוא לא נלאה ממאמציו להציל את הגפן שנטע במו ידיו.

במשך שלוש שנים התהלך אלוהי הכבוד והאור בקרב בני עמו, “כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמְרַפֵּא אֶת כָּל הַנִּדְכָּאִים תַּחַת יַד הַשָּׂטָן” [מעשי השליחים י’ 38; לוקס ד’ 18; מתי י”א 5], מאחה את ליבם של שבורי הלב, מוציא אסורים לחופשי, משיב לעיוורים את מאור עיניהם, מקים את הפסחים והצולעים, מרפא את החרשים מחירשותם, מטהר את המצורעים, מקים את המתים לתחייה ומבשר לעניים את בשורת הגאולה [מה”ש י’ 38; לוקס ד’ 18; מתי י”א 5]. כל בני האדם מכל המעמדות קיבלו את ההזמנה רבת החסד: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי י”א 28).

על אף שבני האדם גמלו למושיע רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתו העזה [תהל’ ק”ט 5], הוא המשיך בנאמנות בביצוע שליחות החסד שלו. מעולם לא הדף את מי שביקשו את חסדו. כנווד חסר בית, שדלות וחרפה היו לחם חוקו, הוא חי כדי לשרת את בני האדם, להקל על משאותיהם וצרותיהם, ולהפציר בהם לקבל את מתת החיים. גלי החסד שנהדפו בידי לבבות קשים אלה שבו בגלים גואים יותר ועוצמתיים יותר של אהבה חומלת עזה, שלא ניתן להביעה במילים. ישראל נטשה את ידידה הטוב ביותר, את עוזרה היחיד. היא בזה להפצרות אהבתו, דחתה בבוז את עצותיו ולעגה לתוכחותיו ולאזהרותיו.

שעת התקווה והמחילה עמדה לחלוף במהרה; כוס הזעם של ה’ כמעט התמלאה עד גדותיה. הענן שהלך והתחשר מעל האומה לאורך דורות של כפירה ומרי, היה עכשיו שחור מתוגה, ועמד להמטיר את חרון זעמו על העם הסורר; ואילו המושיע, היחיד שהיה בכוחו להושיע את האומה מגורלה המר הממשמש ובא, זכה לזלזול, לעג, התעללות ודחייה, ובמהרה ייצלב. כשהמשיח יועלה כקרבן על הצלב בגולגולתא, יומה של ישראל כעם נבחר ומבורך, יחלוף. אובדן של נשמה אחת בלבד הוא אסון כבד – כבד לאין ערוך מכל הממון והאוצרות בעולם הזה; אך בזמן שהמושיע צפה בירושלים, נגלה לעיניו הגורל המר שנגזר על העיר והאומה; הוא חזה בעיר הקודש, באומה שהייתה עם הסגולה של ה’ – אוצרו המיוחד, בבת עינו.

נביאי ה’ בכו על כפירתה של ישראל ועל החורבן הנורא שפקד אותה בשל עוונותיה. הנביא ירמיהו ייחל שעיניו יהיו מעייני דמעות, וזאת כדי שיוכל לבכות יומם וליל את שחיטתה של בת ציון – בני עמו, צאן המרעית של ה’ שהובל לגלות [ירמיה ט’ 1; י”ג 17.] אם כה עז היה יגונו של בן אנוש, כמה עז היה היגון שאחז בליבו של המושיע, אשר חזה במבטו הנבואי לא בשנים, אלא בעידנים?! הוא חזה במלאך המשחית שחרבו מונפת על עיר הקודש, מקום משכנו של ה’ מזה זמן כה רב. מפסגת הר הזיתים, האתר שבו חנו טיטוס וצבאו, צפה המושיע בחצרות המקדש, והביט בעיניים דומעות בחומות העיר שכותרו בצבאות הפולשים. הוא שמע את קול צעדי הצבאות הנערכים לקרב. הוא שמע את קולותיהם של האימהות והילדים הממררים בבכי וזועקים ללחם בתוך העיר הנצורה. הוא ראה את היכלה הקדוש והיפהפה ואת ארמונותיה ומגדליה עולים באש; הוא ראה את אתר המקדש הופך לעיי חרבות עשנות.

בהביטו לאורך הדורות, הוא ראה את בני עם הברית מפוזרים בכל ארצות תבל כ”ספינה טרופה על חוף שומם”. ובקשר לעונש הזמני שעמד לפקוד את בניה של האומה, הוא ראה אך ורק את הטיפה הראשונה מכוס הזעם שממנו תלגום ביום הדין, עד הטיפה האחרונה. הוא קונן על עיר הקודש ברחמים שמימיים ובאהבה נכספת: “יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם!” (מתי כ”ג 37).

“הו אומה נבחרת, אילו יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ… אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! עיכבתי את מלאך הצדק, קראתיך לשוב בתשובה, אך לשווא. שלחתי אלייך, לא רק את עבדיי, שליחיי ונביאיי, שסירבת לקבלם ומאסת בהם, אלא אף את קדוש ישראל, גואלך. אם תאבדי, תהי האשמה היחידה באובדנך.” “וְאִלּוּ אַתֶּם אֵינְכֶם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים” (יוחנן ה’ 40).

המשיח ראה בירושלים סמל לעולם הסורר אשר הקשה את ליבו בחוסר אמונה ובמרי, ועמד לחוות במהרה את עונשי ה’. הצרות והצער של האנושות החוטאת שהעיקו על ליבו ונשמתו, חילצו משפתיו את הזעקה המרה הזו. הוא ראה את תיעוד תולדות החטא העקוב מדם, סבל ודמעות; רחמיו נכמרו ברחמים אינסופיים על בני האדם למודי הסבל והייסורים אשר חיים בעולם הזה; הוא נכסף להקל על סבלותיהם. אך אפילו ידו לא תעצור את הגל הגואה של הצרה הגדולה שתפקוד את האנושות; רק מתי מעט יחפשו את עוזרם היחידי. הגואל היה מוכן ומזומן להקריב את חייו כדי שהגאולה תימצא בהישג ידם, אך רק מתי מעט יבואו אליו כדי לנחול חיים.

הוד מלכותו, מלך מלכי המלכים, ממרר בבכי! רוחו של בן האלוהים הנצחי נסערת והוא משתוחח ביגון עז! המחזה הזה שמילא את השמיים בפליאה, חושף בפנינו את מידת חומרתו של החטא; הוא מראה לנו כמה קשה המשימה, קשה אפילו לגבורת ה’ הכול-יכולה; כמה קשה להציל את החוטאים מהתוצאות המרות של חילול תורת ה’. ישוע, שצפה לאורך הדורות עד הדור האחרון, ראה את העולם שקוע בשקר הזהה לזה שהמיט על ירושלים את חורבנה. החטא הכבד של עם ישראל היה מאיסתו במשיח; החטא הכבד של תלמידי המשיח יהיה מאיסתם בתורת ה’ – התשתית של ממשלת ה’ בשמיים ובארץ. מצוות ה’ יזכו ללעג וביטול. מיליוני בני אדם המשועבדים לחטא, המשמשים כעבדי השטן ונידונים למוות השני, יסרבו לשמוע את מילות האמת לכשיגיע יום פקודתם. איזה עיוורון נוראי! איזו תאווה שיגעונית מוזרה!

יומיים לפני ליל הסדר, כשהמשיח עזב בפעם האחרונה את המקדש לאחר שהוקיע את ראשי הדת על צביעותם, הוא שב אל הר הזיתים בחברת תלמידיו, ואז התיישב על מדרון מוריק שהשקיף על העיר ממרומי הר הזיתים. פעם נוספת צפה בחומותיה, מגדליה וארמונותיה. פעם נוספת חזה בפארו הזוהר והמסנוור של היכל ה’, בנזר היפיפה המעטר את ההר הקדוש.

אלפי שנים קודם לכן, מחבר מזמורי התהילים רומם את החסד שהרעיף ה’ על ישראל כאשר בחר את היכלה הקדוש למקום משכנו: “וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהל’ ע”ו 3). “וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת הַר צִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ” (תהל’ ע”ח 68, 69). בית המקדש הראשון נבנה בתקופה המשגשגת ביותר בתולדות ישראל. דוד המלך אסף שפע עצום של חומרים ואוצרות לבניית המקדש, ותוכניות הבנייה נערכו בהשראת ה’ [דברי הימים א’ כ”ח 12, 19.] שלמה, מלך ישראל החכם באדם, השלים את המלאכה. המקדש היה המבנה המפואר והמרהיב ביותר שראה העולם מעודו. ואף על פי כן, הכריז ה’ מפי הנביא חגי על אודות בית שני: “גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.” “וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד – נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת” (חגי ב’ 9, 7).

אחרי חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר הוקם בית המקדש מחדש כחמש מאות שנים לפני הולדת המשיח, בידי בני ציון ששבו משעבוד ארוך בגלות, אל ארצם השוממה. היו ביניהם קשישים שזכו לראות את מקדש שלמה בכל הדרו, ועתה בכו וקוננו בשעת חנוכת המקדש החדש, שהדרו היה פחות מקודמו. הרגש שאחז בלב כול תואר היטב בידי הנביא חגי: “מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן? וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה? הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם” (עזרא ג’ 12, חגי ב’ 3). או אז ניתנה ההבטחה שתפארתו של המקדש האחרון תהיה גדולה מזו של בית המקדש הראשון.

אך בית המקדש השני לא היה זהה לבית המקדש הראשון בפארו ובהדרו; הוא אף לא קודש באותם סממנים גלויים לעין של שכינת ה’ ששרתה במקדש הראשון. בשעת חנוכתו, לא נגלו שום אותות של גבורה אלוהית. ענן הכבוד לא מילא את ההיכל החדש. אש לא ירדה מן השמיים כדי לאכל את הקורבנות שהועלו על המזבח. השכינה לא שכנה בקרב הכרובים בקודש הקודשים; ארון הברית ולוחות הברית לא נמצאו שם. שום בת קול לא יצאה מן השמיים כדי ליידע את הכוהנים שחילו את פני ה’ כדי לברר מהו רצונו.

במשך מאות בשנים ניסה עם ישראל להראות כיצד התגשמה הנבואה שניתנה מאת ה’ מפי חגי, אך ניסיונו לא צלח; גאווה וחוסר אמונה עיוורו את עיני רוחם למשמעות האמיתית של דברי הנביא. בית שני לא כובד בענן כבוד ה’ אלא בנוכחותו של המושיע, שמלוא האלוהות שכנה בו – אלוהים בכבודו ובעצמו שלבש בשר ודם. “חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם” בא בכבודו ובעצמו אל היכלו בדמותו של בן האדם מנצרת, אשר לימד וריפא בחצרות ובאולמות הקדושים של ההיכל. בזכות נוכחותו של המשיח, ורק בזכותו, עלה בית שני בפארו ובהדרו על בית ראשון. אך ישראל מאסה במתת השמיים שהוצעה לה וסילקה אותה מעל פניה. כאשר הרב האלוהי העניו יצא משער הזהב הסתלקה השכינה  לעד מן המקדש. ברגע זה התגשמה נבואת המושיע: “הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם” (מתי כ”ג 38).

התלמידים נמלאו פליאה ויראה כאשר שמעו את נבואת המשיח על חורבן המקדש; הם השתוקקו להבין לעומק את משמעות דבריו. במשך מעל לארבעים שנים השקיעו בוני המקדש ממון, משאבים, עמל ומיומנות אדריכלית כדי להוסיף לפארו. הורדוס הגדול תרם מאוצרות רומי וישראל לבניית ההיכל, ואפילו הקיסר הרעיף את מתנותיו. אבני שיש לבן עצומות בגודלן הגיעו מרומי למטרה זו, ושימשו כאבני בניין בחלק ממבנה המקדש; התלמידים הסבו את תשומת לב אדונם כאשר אמרו: “רַבִּי, רְאֵה אֵיזֶה אֲבָנִים וְאֵיזֶה בִּנְיָנִים!” (מרקוס י”ג 1).

ישוע הגיב על דבריהם בהצהרה קודרת ומחרידה: “אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא תִּשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תֻּפַּל אַרְצָה!” (מתי כ”ד 2).

בעת נפילת ירושלים קישרו התלמידים בין אירועי ביאת המשיח (לכשיבוא בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב) לעלייתו על כס מלכותו העולמית, לענישת בני עמם הסוררים ולשבירת עולו של הכובש הרומי. המושיע בישר להם שהוא עתיד לשוב לעולם. לפיכך, כאשר הזכיר להם את העונשים שיפקדו את ירושלים, הם הגו בביאתו השנייה; כאשר נאספו סביבו על הר הזיתים, שאלוהו: “הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?” (מתי כ”ד 3).

בחסד ה’ נסתרו צפונות העתיד מעיניהם של התלמידים. אילו הבינו בעת ההיא את שתי העובדות המפחידות האלה לאשורן – את סבלותיו ומותו של הגואל ואת חורבן עירם ומקדשם – הם היו נמלאים אימה. המשיח הציג לפניהם את תמצית האירועים הבולטים שיתרחשו לפני קץ העיתים. דבריו לא היו מובנים להם במלואם, אך משמעותם תתחוור לחסידיו בשעה שהם יזדקקו להדרכה. לנבואה שהמשיח ניבא הייתה משמעות כפולה: היא ניבאה את חורבן ירושלים, ובעת ובעונה אחת, בישרה את איימי יום הדין האחרון.

ישוע הכריז באוזני תלמידיו הקשובים את העונשים שיפקדו את ישראל הסוררת, ובמיוחד את הנקם והשילם שיבואו עליה בשל מאיסתה במשיח וצליבתו. סימנים מובהקים שלא ניתן יהיה לטעות בהם, יקדמו ליום ה’ הנורא. השעה המטילה אימה תבוא לפתע פתאום, ובמהירות. המושיע הזהיר את תלמידיו: “לָכֵן, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ (עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין), אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים” (מתי כ”ד 15, 16). כשפסלי אלילי רומי המשוקצים יכוננו על אדמת הקודש אשר תשתרע עד מאות מטרים מחוץ לחומות העיר, ייאלצו תלמידי המשיח לנוס על נפשם ולחפש מקום מפלט. כשאות האזהרה יתגלה, בל יתמהמהו הנמלטים. לכשיגיע האות למנוסה בכל רחבי יהודה ובירושלים עצמה, יהיה עליהם לציית ללא דיחוי לצו המשיח. מי שימצא על גג ביתו בל ירד לביתו, ולו כדי להציל את אוצרותיו יקרי הערך; מי שיעבוד בשדה או בכרם, בל יבזבז זמן כדי לעטות את המעיל שהניח בצד בצוהרי היום. בל יהססו לרגע, שמא יושמדו בחורבן הכללי.

בתקופת מלכותו של הורדוס, ירושלים לא רק ייפתה מאוד, אלא אף התחזקה מאוד באמצעות הקמת מגדלים, חומות, מעוזים ומבצרים שביצרו אותה והפכוה כמעט בלתי אפשרית לכיבוש. מי שיעז להכריז בעת ההיא קבל עם ועולם על חורבנה, יכונה רואה שחורות מטורף, כמו נוח בשעתו. אך המשיח הכריז: “הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ” (מתי כ”ד 35). בשל חטאיה המיטה ירושלים על עצמה את זעם ה’; חוסר האמונה העיקש שלה המיט עליה את חורבנה.

ה’ הכריז באמצעות הנביא מיכה: “שִׁמְעוּ נָא זֹאת, רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: ‘הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה'” (מיכה ג’ 11-9).

מילים אלה מתארות נאמנה את שחיתותם וצדקתם העצמית של ראשי הדת ורבים מתושבי ירושלים. בזמן שהם התיימרו לשמור את חוקי תורת ה’ בקפדנות, למעשה, הם חיללו את העקרונות עליהם מיוסדת התורה. הם שנאו את המשיח משום שחפותו וקדושתו חשפו את חטאיהם; הם תלו בו את האשם לצרות שנחתו עליהם בשל חטאיהם. על אף שידעו שהוא חף מחטא, הם הכריזו כי מותו הכרחי לביטחון האומה. ראשי הדת אמרו: “הֲרֵי הָאִישׁ הַזֶּה עוֹשֶׂה אוֹתוֹת רַבִּים! אִם נַנִּיחַ לוֹ כָּךְ, הַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ וְהָרוֹמָאִים יָבוֹאוּ וְיַחֲרִיבוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ וְאֶת אֻמָּתֵנוּ.” (יוחנן י”א 47, 48). לדידם, אילו יוקרב המשיח, ישראל תשוב להיות אומה חזקה ומאוחדת. זה היה הלך המחשבה שלהם, והם היו תמימי דעים עם פסיקתו של הכוהן הגדול, שגרס כי מותו של אדם אחד עדיף על חורבנה של אומה שלמה.

בדרך זו, מנהיגי האומה העברית בנו את “צִיּוֹן בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם, בְּעַוְלָה” ועם זאת, בזמן שהם שחטו את מושיעם משום שהוכיחם על חטאיהם, כה גדולה הייתה צדקתם העצמית, עד שהם ראו בעצמם את העם הנבחר, וציפו שה’ יצילם מיד אויביהם. הנביא המשיך: “לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר” (מיכה ג’ 12).

במשך ארבעים שנה אחרי שחורבן ירושלים נחרץ והוכרז מפי המשיח בכבודו ובעצמו, ה’ השהה את עונשיו על העיר ועל האומה. נפלא היה אורך הרוח שהפגין ה’ כלפי אלה שמאסו בבשורתו ורצחו את בנו. המשל על עץ התאנה שלא הניב פרי, ייצג את הדרך בה נהג ה’ בעמו. הצו יצא: “כְּרֹת אוֹתָהּ! לָמָּה לְהַנִּיחַ לָּהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע?” (לוקס י”ג 7). ואולם, רחמי ה’ מנעו את כריתת עץ התאנה העקר לזמן מה. רבים בעם ישראל טרם התוודעו לטיבו ולפועלו של המשיח. הבנים לא קיבלו את האור שאבותיהם מאסו בו, ולא ניצלו את ההזדמנויות שנדחו על הסף. ה’ ישפוך עליהם את אורו באמצעות הטפתם של המבשרים, השליחים ורעיהם המשיחיים; הם יזכו לראות כיצד התגשמו הנבואות, לא רק בלידתו ובחייו של המשיח, אלא אף במותו ובתחייתו. הבנים לא הורשעו בחטאי האבות; אך כאשר הם מאסו באור שניתן לאבותיהם ובאור הנוסף שהוענק להם, הם נעשו שותפים לחטאי האבות, ואף מילאו את מכסת עוונותיהם.

אורך רוחו של ה’ כלפי ירושלים, רק חיזק את מרים של אנשי ישראל שמיאנו לחזור בתשובה. ברוב שנאתם ואכזריותם כלפי תלמידי ישוע, הם מאסו בהצעת החסד האחרונה של ה’. או אז, ה’ סילק את הגנתו מן האומה והסיר את כוחו המרסן מהשטן ומלאכיו, וישראל ניתנה תחת חסדי השליט שבחרה בו. בניה מאסו בחסד המשיח שהיה מאפשר להם לגבור על יצר הרע; עתה, יצר הרע ותאוותיהם משלו בהם. השטן עורר בליבם את התאוות העזות והשפלות ביותר. הם חדלו לחשוב בהיגיון, ונשלטו אך ורק בידי דחפיהם וזעמם העיוור. אופיים הפך לשטני עקב אכזריותם. במשפחה ובאומה, בקרב המעמדות הנמוכים והגבוהים כאחד, רווחו חשדות, קנאה, שנאה, ריבים, מרידות ורצח. לא נותר שום מקום בטוח. חברים ובני משפחה בגדו איש ברעהו. הורים שחטו את ילדיהם, ובנים שחטו את הוריהם. מושלי האומה לא הצליחו לשלוט בעצמם. תאוותיהם חסרות הרסן הפכו אותם לרודנים עריצים. אנשי ישראל הסתמכו על עדות שקר כדי להרשיע את בן האלוהים החף מפשע. עתה ערערו האשמות שווא את ביטחונם ואיימו על חייהם. מעשיהם העידו על רצונם מזה זמן רב: “הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל!” (ישעיה ל’ 11). עתה, תשוקתם התמלאה. יראת ה’ לא טרדה עוד את מנוחתם. השטן עמד בראש האומה, ורשויות הדת והשלטון ניתנו תחת שליטתו.

מנהיגי הסיעות השונות התאחדו מעת לעת כדי לענות ולגזול את קורבנותיהם האומללים, ואז שבו ותקפו אלה את אלה וטבחו במתנגדיהם ללא רחם. אפילו קדושת המקדש לא הועילה כדי לרסן את אכזריותם הנוראה. הסוגדים נטבחו לפני המזבח, והמקדש טומא בגופותיהם. ועם זאת, ברוב עיוורונם, גידופם היומרני וכפירתם, יוזמי הפעולה השטנית הזאת הכריזו קבל עם ועדה כי אין הם חוששים כלל לגורל ירושלים, שכן היא עירו של ה’, והוא לא יניח לה להיחרב. כדי לחזק את כוחם וסמכותם, הם שיחדו את נביאי השקר על מנת שהללו יכריזו, אפילו בזמן שצבאות רומי צרו על המקדש, כי העם חייב לחכות לתשועת ה’. עד הסוף המר האמינו רבבות בני אדם כי האל העליון יתערב ויביס את אויביהם. אך ישראל דחתה בבוז את הגנת ה’ ונותרה ללא מגן. ירושלים האומללה! מפולגת בידי מחלוקות מבית, דם בניה שנשחטו איש בידי רעהו זורם כנהר אדום ברחובותיה, בעוד הכובש הזר ממוטט את מבצריה ושוחט את לוחמיה!

כל נבואות החורבן שניבא המשיח על ירושלים התגשמו במלואן. תושבי ירושלים חוו על בשרם את אמיתות אזהרתו: “בַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם” (מתי ז’ 2).

אותות ומופתים התחוללו בקרבם ובישרו אסון ואבדון. בחצות הלילה זרח אור על-טבעי על המקדש והמזבח. בשעת השקיעה נרשמה על ענני השמיים תמונה של מרכבות ברזל ולוחמים הנערכים לקרב. הכוהנים ששירתו במקדש בלילה שמעו קולות מסתוריים ונמלאו אימה. האדמה רעדה; רבבות קולות זעקו: “עזרו לנו לצאת!” השער המזרחי הכביר, שהיה כה כבד שאפילו עשרים גברים התקשו לסוגרו, ושבריחי ברזל כבירים הצמידוהו למרצפת האבן המוצקה, נפער בחצות הלילה ביד נעלמה.

במשך שבע שנים צעד אדם הלוך ושוב ברחובות ירושלים והכריז את הצרות והאסונות שיתרגשו עליה. יומם ולילה חזר על מילות הקינה הנסערת: “קול ממזרח; קול ממערב; קול מארבע רוחות השמיים; קול נגד ירושלים ובית המקדש; קול נגד החתן והכלה; קול נגד כל בני האדם.” אדם מוזר זה נאסר והולקה, אך אף תלונה לא יצאה מפיו. תשובתו היחידה ללעג, לעלבון ולהתעללות שספג הייתה: ‘הוֹי, ירושלים! הוֹי, תושבי ירושלים!’ זעקת אזהרתו לא חדלה לרגע, עד שנשחט במצור שעליו ניבא.

בעת חורבן ירושלים, איש מתלמידי המשיח לא אבד. המשיח הזהיר את תלמידיו, חסידיו וכל מי שהאמין בדבריו: “המתינו לביאת האות המובטח.” הוא אמר: “וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם מֻקֶּפֶת מַחֲנוֹת, דְּעוּ כִּי קָרֵב חֻרְבָּנָהּ. אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים; הַנִּמְצָאִים בָּעִיר, שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בַּשָּׂדוֹת אַל יִכָּנְסוּ אֵלֶיהָ” (לוקס כ”א 20, 21). לאחר שצבאות רומי בראשות קסטיוס צרו על העיר, לפתע הם נטשו את המצור דווקא כשנראה היה שהגיעה שעת כושר לתקיפה מידית. העיר הנצורה שלא הצליחה לגלות התנגדות, עמדה להיכנע, כשלפתע נסוג המצביא הרומי עם כוחותיו, ללא שום סיבה הגיונית גלויה לעין. ואולם, ה’ כיוון ביד השגחתו החומלת את האירועים הללו לטובת חסידיו. האות המובטח ניתן למשיחיים הממתינים, ועתה ניתנה ההזדמנות לכל מי שצייתו לאזהרת המושיע לצאת מן העיר. ביטול המצור נבע מיד ה’, ולכן, היהודים והרומים כאחד לא ניסו למנוע את מנוסת המשיחיים. לאחר נסיגת קסטיוס, תושבי ירושלים דלקו אחרי צבאותיו הנסוגים, וכאשר צבאות ישראל ורומי נלחמו, למשיחיים הייתה הזדמנות לעזוב את העיר. בעת ההיא כבר סולקו מן הארץ אויבים שהיו עלולים לעכבם. בעת המצור, יהודים מכל רחבי הארץ עלו לירושלים וחברו לתושביה כדי לחגוג את חג הסוכות, ולכן המשיחיים יכלו להימלט מן העיר ללא הפרעה. ללא דיחוי, הם ברחו לעיר פלה שמוקמה בעבר הירדן.

חילות ישראל שדלקו אחרי קסטיוס וצבאותיו, תקפו את המאסף בעוצמה רבה ועמדו להשמידם כליל. אך צבאות רומי שנחלצו מן המתקפה בשן ועין, הצליחו לסגת. צבאות ישראל יצאו מן המערכה ללא פגע ושבו בניצחון אל עירם עם שללם. אך הצלחתם המיטה עליהם רק רע. ניצחונם חיזק את רוח המרי העיקשת שלהם כלפי הכובש הרומי, שבמהרה ימיט צרות איומות על העיר שגורלה נחרץ.

אסונות כבדים פקדו את ירושלים כשטיטוס וצבאותיו צרו על חומותיה. העיר ניתנה במצור בימי חג הפסח, כשמיליוני תושבי ישראל נאספו בקרב חומותיה. אספקת המזון בעיר, שיכלה להספיק לשנים רבות אילו השתמשו בה במשורה, כבר חוסלה בידי הסיעות והפלגים הניצים שקינאו ונקמו אלה באלה, ועתה, איימי הרעב היו מנת חלקם. כמות זעומה של חיטה נמכרה בכיכר כסף אחת. כה עזים היו ייסוריי הרעב, שאנשים לעסו את חגורותיהם, סנדליהם ומגיני שריונותיהם. רבים התגנבו בלילה אל מחוץ לעיר כדי לאסוף עשבי בר שצמחו מחוץ לשעריה, למרות שלא מעט מהם נתפסו והוצאו להורג במוות מייסר ואכזרי; לפעמים, אלה ששבו לעיר בבטחה, הותקפו בידי גזלנים שגנבו מהם את פרי עמלם שהושג תוך חירוף נפש. עינויים אכזריים ביותר בוצעו בידי בעלי השררה והסמכות בעיר במטרה לגזול מן העניים את אספקת המזון הדלה שנותרה להם, שאולי הצליחו להסתיר. מעשי אכזריות אלה בוצעו לרוב בידי אנשים שבעים שפשוט רצו לאגור לעצמם אספקה נוספת לעתיד.

אלפים גוועו מרעב ומתו במגפות. דומה שהאחווה האנושית נהרסה כליל. בעלים גנבו מנשותיהם, נשים גנבו מבעליהם. בנים גזלו מזון מפי הוריהם הקשישים. שאלתו של הנביא: “הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?” (ישעיה מ”ט 15), נענתה בקרב חומות העיר הנצורה שגורלה נחרץ: “יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן; הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ, בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי” (איכה ד’ 10). פעם נוספת התגשמה נבואת האזהרה שניתנה כארבע עשרה מאות קודם לכן: “הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ… וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ” (דברים כ”ח 56, 57).

שליטי רומי ניסו להטיל את חיתתם על היהודים, ובכך לגרום להם להיכנע. אסירים שהתנגדו למעצר הולקו, עונו ונצלבו ליד חומות העיר. מאות בני אדם הוצאו להורג מדי יום בצליבה. שפיכות הדמים הנוראה נמשכה, עד שבעמק יהושפט ובגולגולתא הוקמו צלבים כה רבים שכמעט לא ניתן היה לעבור ביניהם. כה נורא היה העונש בגין הקללה הנוראה שהוכרזה לפני כס המשפט של פילטוס: “דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ!” (מתי כ”ז 25).

טיטוס היה מוכן ומזומן לשים קץ למחזה המחריד; אילו עשה זאת, היה חוסך מירושלים את העונש הכבד שהושת עליה והביא לחורבנה. הוא נמלא אימה ממראה הגופות שהיו מוטלות בערימות וגדשו את העמקים. הוא עמד על פסגת הר הזיתים והביט כמהופנט במקדש המפואר, ואז נתן את הפקודה שאין לגעת באף אחת מאבניו. לפני שניסה לכבוש את המעוז הזה, הוא פנה אל ראשי היהודים בפנייה רצינית וכנה, כדי שלא יאלצוהו לטמא את המקום הקדוש בדם. אם אנשי ירושלים יצאו מן העיר ויילחמו נגד צבאות רומי בכל מקום אחר, הם לא יחללו את קדושת המקדש. יוסף בן מתתיהו פנה אל תושבי העיר בקריאה נרגשת ורהוטה והפציר בהם להיכנע, להציל את עורם, את עירם ואת בית מקדשם. אך הם הגיבו לדבריו בקללות נמרצות. בזמן שעמד והפציר בהם, הוטלו חיצים לעברו – הוא שהיה המתווך האנושי האחרון שלהם. היהודים דחו על הסף את הפצרותיו של בן האלוהים; ועתה, התוכחות וההפצרות של יוסף בן מתתיהו רק חיזקו ביתר שאת את התנגדותם כלפיו. ניסיונותיו של טיטוס להציל את המקדש עלו בתוהו; שליט כביר ממנו הכריז כי אף אחת מאבני המקדש לא תישאר על תילה.

עיקשותם העיוורת של ראשי הדת והפשעים המתועבים שבוצעו בתוך העיר הנצורה, הבעיתו את הרומאים ועוררו את זעמם; לפיכך, טיטוס החליט לכבוש את העיר בסערה. אך הוא היה נחוש בדעתו להציל אותה מחורבן, אילו יעלה הדבר בידו. אך איש לא שעה לפקודותיו. אחרי שטיטוס פרש בלילה לאוהלו, היהודים שהגיחו מן המקדש הסתערו על החיילים הרומים שניצבו בחוץ. במהלך הקרב השליך חייל רומי אוד בוער לתוך המקדש דרך פתח באכסדרה, ומיד עלו באש חדרי המקדש שהיו מצופים קורות ארז. טיטוס מיהר אל המקום בלוויית מפקדיו וחייליו, והורה ללוחמיו לכבות את האש. אך הללו לא צייתו לפקודתו. הלוחמים הזועמים השליכו אודים בוערים לתוך הלשכות הסמוכות למקדש, ושחטו בחרבותיהם את האנשים הרבים שמצאו שם מחסה. דם זרם ממדרגות המקדש כמו מים. רבבות יהודים איבדו את חייהם. מעל שאון הקרב נשמעו קולות שזעקו “אי כבוד!”– כבוד ה’ הסתלק מן ההיכל.

טיטוס לא הצליח להרגיע את זעמם של הלוחמים; הוא נכנס למקדש עם קציניו וסקר את פנים הבית. הם השתאו מפארו. ובזמן שהלהבות טרם הגיעו לקודש הקודשים, טיטוס עשה מאמץ אחרון להציל את המקדש כאשר שב והורה לחייליו לעצור את התקדמות האש. ליבראליס, שר המאה, ניסה להשליט משמעת בקרב פקודיו, אך אפילו הכבוד שהם רחשו לקיסר לא עצר את שנאתם חדורת הזעם כלפי היהודים, את ההתלקחות העזה של המלחמה ואת הציפיה שאינה יודעת שובעה לבזוז את אוצרות המקדש. החיילים הרומים ראו שהכול סביבם נצץ זהב, אשר האיר בעוצמה מסנוורת באורן הפראי של הלהבות; הם שיערו שאוצרות עצומים נערמו במקדש. אחד החיילים החדיר באין רואים אבוקה דולקת לתוך צירי הדלת; המבנה כולו עלה בלהבות בתוך שניות. האש והעשן המחניק אילצו את הקצינים לסגת, והמקדש הנשגב נותר עזוב לגורלו המר.

היה זה מחזה מפחיד ומזעזע לרומאים. וכיצד הגיבו היהודים? פסגת ההר שחלש על העיר בערה כהר געש. בזה אחר זה התמוטטו בנייני ההיכל, התרסקו וקרסו על הקרקע בחבטה אדירה, ונבלעו בתוך התהום היוקדת. גגות הארז הפכו ללוחות בוערים; הצריחים המצופים זהב זרחו כמוטות בוהקים אדומים; ממגדלי השער עלו תימרות עשן ואש. ההרים סביב העיר הוארו, וקבוצות אפלות של בני אדם צפו בחרדה נוראה בהתקדמות ההרס; החומות והגגות בעיר העליונה נמלאו אינספור פרצופים, אחדים חיוורים מיגון וייאוש, אחרים זועפים מתוך נקמה חסרת מוצא. קריאותיהם של החיילים הרומיים שרצו ממקום למקום, וזעקותיהם של המורדים שנשרפו למוות התערבבו עם שאון השריפה וקולות הרעם של קורות העץ המתמוטטות. מראשי ההרים הדהדו צווחות האימה של האנשים שניצבו עליהם; צווחות ויללות עלו מן החומות; אלה שנשרפו בעודם בחיים, זעקו בשארית כוחם זעקת יגון וחורבן.

הטבח שנערך בתוך העיר היה נורא יותר מזה שהתבצע מחוץ לעיר. גברים ונשים, זקנים וצעירים, מורדים וכוהנים, אלה שנלחמו ואלה שהתחננו לחסד – כולם נטבחו. מספר הנשחטים עלה על מספר השוחטים. חיילי הלגיון טיפסו על ערימות החללים כדי להמשיך במלאכת ההכחדה.

אחרי חורבן המקדש, העיר כולה נפלה בידי הרומאים. ראשי היהודים נטשו את מגדליהם המבוצרים, וטיטוס מצא אותם ריקים וגלמודים. הוא הביט בהם בפליאה, והכריז כי אלוהים נתנם בידו, שכן, שום כלי, עוצמתי ככל שיהיה, לא יכול היה לגבור על מבצרים עצומים אלה. העיר והמקדש נהרסו כליל והפכו לעיי חורבות; האדמה שעליה ניצב המקדש נראתה כשדה חרוש [ירמיה כ”ו 18]. במהלך המצור והטבח שבא בעקבותיו, למעלה ממיליון איש קיפדו את חייהם; הניצולים הובלו לגלות כאסירים, נמכרו לעבדות, הובלו לרומא כשלל וכמחוות ניצחון, הושלכו אל חיות טרף בתיאטראות או פוזרו בכל רחבי התבל ונאלצו לחיות כנוודים.

אנשי ישראל יצרו את כבליהם במו ידיהם; הם מילאו את כוס הנקם שנועדה בעבורם. בחורבן המוחלט שפקד אותם כאומה, ובצרות שניחתו עליהם בגלות, הם קצרו את הקציר שזרעו במו ידיהם. הנביא הושע מכריז: “שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל;” “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל… כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ” (הושע י”ג 9; י”ד 1). בניסיון להסתיר את מלאכתו, המתעה הגדול מציג לפעמים את סבלותיהם כעונש שהושת עליהם בצו ה’. אולם, הם איבדו את הגנת ה’ בשל דחייתם העיקשת את אהבת האל וחסדו, ולפיכך, השטן הורשה לשלוט בהם ולעשות בהם כראות עיניו. מעשי הזוועה האכזריים שבוצעו בעת חורבן ירושלים מבטאים את פעולת הנקם של השטן על מי שסרו למשמעתו.

איננו מסוגלים לדעת כמה גדול חובנו למשיח בעבור השלום וההגנה שהוא מקנה לנו. כוחו המרסן של ה’ הוא זה שמונע מן האנושות להינתן אך ורק תחת שליטת השטן. לסוררים ולכפויי התודה יש סיבה טובה להיות אסירי תודה לאלוהים על חסדו ואורך רוחו, אשר מרסנים את כוחו האכזר והזדוני של השטן. אך כאשר בני האדם עוברים את הגבול, וסבלנותו של ה’ פוקעת, הרסן מוסר. אלוהים אינו נוהג בחוטאים כתליין המעניש את החוטא על חטאו; הוא משאיר את אלה שמאסו בחסדו לנפשם, וזאת כדי שיקצרו את אשר זרעו. כל קרן אור שנדחתה, כל תוכחה או אזהרה שהתקבלה בבוז או שלא שעו אליה, כל תאווה שבאה על סיפוקה, כל עבירה של חילול תורת ה’ – היא זרע הנטמן בקרקע ויניב את פריו. כשרוח ה’ שבה ונתקלת בדחייה, לבסוף היא מסתלקת מן החוטא, אשר נותר להיאבק ביצר הרע לבדו, ללא שום כוח עזר וללא שום הגנה מרשעותו ושנאתו של השטן. חורבן ירושלים מהווה אזהרה רצינית ומפחידה לכל מי שמזלזל בהצעות החסד של ה’ ומסרב להיענות לתחינותיו חדורות החמלה. מעולם לא ניתנה עדות חותכת יותר לשנאתו של ה’ את החטא, ולעונש הוודאי שיפקוד את החוטאים.

נבואת המושיע על העונשים שיושתו על ירושלים תתגשם באופן נוסף, שלעומתו, חורבנה הנורא של העיר ייראה אך ורק כצל קלוש. בגורל המר שנחרץ על עיר הקודש ניתן לראות את האבדון שנגזר על העולם, אשר מואס בחסד ה’ ומחלל את תורתו. אפלה וקודרת היא ההיסטוריה המתעדת את אומללותה של האנושות לאורך מאות שנות פשע ורשע. כאשר אנו הוגים בה, הלב נשבר והרוח נחלשת. נוראות היו התוצאות המרות שנבעו ממאיסת שלטונו של אלוהי השמיים. ואולם, מחזה קודר יותר מוצג לפנינו בהתגלויות העתיד. התיעוד ההיסטורי גדוש במהומות, ריבים ומחלוקות, “כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים” (ישעיה ט’ 5.)  אך כל אלה הם כאפס וכאין לעומת האימים שיבואו ביום שבו רוח ה’ המרסנת תסתלק לחלוטין מן הרשעים ותחדל לרסן את פרץ התאוות האנושיות ואת הזעם השטני! ביום ההוא, העולם יחזה, כפי שלא חזה מעודו, בתוצאות שלטונו של השטן.

אך ביום ההוא, כמו בימי חורבן ירושלים, חסידי ה’, “אֲשֶׁר שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים,” יינצלו  (ישעיהו ד’:3). המשיח הכריז בנוגע לביאתו השנייה, כאשר הוא יאסוף את חסידיו וייקחם אליו: “אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן-הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם” (מתי כ”ד 30, 31). או אז, “רוּחַ פִּיו” תאכל את כל אלה שלא קיבלו את הבשורה, והם ויושמדו בזוהר כבודו בעת “הוֹפָעַת בּוֹאוֹ” (תסל”ב ב’ 8). בדומה לישראל הקדומה, הרשעים ישמידו את עצמם; הם ימיטו כליה על עצמם באמצעות עוונותיהם. חיי החטא שהם ניהלו הרחיקו אותם מה’, וטבעם הפך כה מושחת מרוע, עד שהופעתו של המושיע “בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד” תהיה בעבורם כאש מאכלת.

שומה על כל בני האדם להיזהר, שמא ישכחו את הלקח שנמסר להם באמצעות דברי המשיח. בזמן שישוע הזהיר את תלמידיו על חורבן ירושלים, ונתן להם אות שיעיד על החורבן הממשמש ובא, וזאת כדי שיוכלו לנוס על נפשם, הוא הזהיר את העולם מפני יום החורבן הסופי, ונתן לבני האדם אותות שיעידו על התקרבותו, זאת, כדי שימלטו על נפשם מפני הזעם הממשמש ובא: ישוע הצהיר באזני תלמידיו: “וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים, וְעַל הָאָרֶץ מְצוּקָה לַגּוֹיִים וּמְבוּכָה מִגַּעַשׁ הַיָּם וְגַלָּיו” (לוקס כ”א 25; מתי כ”ד 29; מרקוס י”ג 26-24; ההתגלות ו’ 17-12.) לפיכך, הוא הזהיר: “לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר” (מרקוס י”ג 35). מי שישעו לאזהרתו, לא ייוותרו באפלה, ויום הדין הנורא לא ייפול עליהם במפתיע וימצאם בלתי מוכנים. אך מי שלא יעמדו על המשמר, “יַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב” (תסל”א ה’ 5-2).

העולם מסרב לשעות למסר האזהרה שנועד לימינו, בדיוק כפי שישראל מיאנה לקבל את אזהרת המושיע לגבי ירושלים. לכשיבוא יום ה’, הוא ינחת על הרשעים במפתיע. כשהחיים ימשיכו במסלולם, כשבני האדם יהיו שקועים בעסקיהם, תענוגותיהם, מסעותיהם וצבירת רווחיהם, כשמנהיגי הדת ישבחו את ההתקדמות וההארה של העולם, ובני האדם ירגיעו את עצמם ויתבצרו בתחושת ביטחון כוזבת – אזי, חורבן פתאומי יבוא (כגנב המתגנב לבית פרוץ וגונב ממנו), על כל הרשעים ועל כל מי שלא עמדו על המשמר, “וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט” (תסל”א ה’ 5-2).