העימות הגדול פרק כ׳ – תחייה רוחנית כבירה

תחייה רוחנית כבירה, שתתעורר לפני שיבת המשיח הממשמשת ובאה, נובאה בבשורה שהוכרזה בידי המלאך הראשון, בפרק י”ד בספר ההתגלות. יוחנן חוזה ב”מַלְאָךְ… מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לוֹ בְּשׂוֹרַת עוֹלָם לְבַשֵּׂר לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וּלְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם.” המלאך קרא “בְּקוֹל גָּדוֹל: ‘יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ. הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם'” (ההתגלות, י”ד 6, 7). העובדה שמלאך הוא זה שמבשר את האזהרה היא משמעותית. ה’ ברוב חוכמתו בחר להציג את טיבה הנשגב של המלאכה שתתבצע באמצעות האזהרה, ואת הגבורה והכבוד שיתלוו אליה על ידי מלאך שמיימי שניחן בטוהר, הוד ועוצמה. המלאך “מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,” מכריז את האזהרה “בְּקוֹל גָּדוֹל,” ומבשרה “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ” – “לְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם.” עובדה זו מעידה על המהירות שבה תנועת התחייה תתפשט, ועל תפוצתה הנרחבת ברחבי התבל. המסר עצמו שופך אור על התקופה שבה תתרחש התחייה. הוא מוכרז כ”בְּשׂוֹרַת עוֹלָם”, ומבשר על תחילת המשפט.

בשורת הגאולה התבשרה בכל הדורות, אך הבשורה המכונה “בשורת עולם” מהווה חלק מן הבשורה שתתבשר אך ורק באחרית הימים, שכן רק אז תגיע באמת שעת המשפט. הנבואות מתארות רצף אירועים שיובילו לפתיחת המשפט. הדבר נכון במיוחד לגבי ספר דניאל. ואולם, דניאל התבקש לחתום את נבואות אחרית הימים “עַד עֵת קֵץ”. רק כשתגיע תקופה זו יוכל מסר האזהרה על המשפט הממשמש ובא להתבשר, וזאת, על סמך התגשמות הנבואות הללו. הנביא מכריז כי באחרית הימים “יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת” (דניאל, י”ב 4). שאול השליח הזהיר את קהילת המשיח לא לצפות לשיבת המשיח בימיו: “אַל יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא, שֶׁכֵּן לֹא יַגִּיעַ [המושיע] אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע” (תסל”ב, ב’ 3). רק אחרי הכפירה הגדולה ותום שלטונו הממושך של “איש הרשע”, נוכל לצפות לשיבת אדוננו. “איש הרשע” שכונה גם “בֶּן הָאֲבַדּוֹן”, “סוֹד הָרֶשַׁע” ו”הרשע”, מייצג את שלטון האפיפיורות, אשר תבסס את שילטונה המוחלט למשך 1260 שנה, כפי שנובא בנבואות. תקופה זו הסתיימה בשנת 1798. ביאת המשיח השנייה לא תוכל להתרחש לפני מועד זה. אזהרתו של שאול חלה על כל עידן החסד, עד שנת 1798. רק אחרי מועד זה תוכרז הבשורה על ביאת המשיח השנייה. מעולם לא ניתן מסר כזה בדורות הקודמים. כאמור, שאול לא הטיף מסר כזה; הוא הצביע בפני אחיו על עתיד רחוק שבו ישוב האדון. גם מתקני הדת לא הטיפו מסר כזה. מרטין לותר טען שמשפט ה’ ייערך בעוד שלוש מאות שנים מתקופתו. אך מאז שנשבר החותם של ספר דניאל בשנת 1798, הנבואות התבהרו, הידע עליהן התעצם, ואנשים רבים החלו להכריז את המסר החמור על המשפט הממשמש ובא. בדומה לתחייה הרוחנית הכבירה שהתעוררה במאה השש עשרה, התנועה שבישרה את שיבת המושיע הממשמשת ובאה קמה בארצות שונות בעולם הנוצרי בעת ובעונה אחת. הן באירופה והן באמריקה, אנשי אמונה ותפילה התעמקו בנבואות, ולאחר שהתחקו עליהן לכל אורכם של כתבי הקודש, מצאו הוכחות חותכות לקץ העולם הממשמש ובא. בארצות שונות שבהן חיו קהילות משיחיות מבודדות, הן הגיעו לאמונה בשיבת המושיע הקרובה באמצעות התעמקות בכתבי הקודש. בשנת 1821, שלוש שנים אחרי שמילר הסביר את הנבואות המצביעות על יום הדין, ד”ר ג’וזף וולף, “המבשר הדגול”, החל להכריז על ביאת האדון הממשמשת ובאה. וולף נולד בגרמניה למשפחה יהודית, ואביו היה רב. כבר משחר ילדותו האמין וולף באמיתות הדת הנוצרית. בהיותו בעל מוח חריף וסקרן, הוא הקשיב בלהט לשיחות שנערכו בבית הוריו מדי יום, כשבני עמו התאספו כדי לשוחח על כיסופיהם, תקוותיהם ותקוות עמם: הציפייה לביאת המשיח המפוארת ולתקומת ישראל. באחד הימים, כשוולף שמע את שמו של ישוע מנצרת, הוא התעניין לדעת מי היה. “אדם דגול ואיש אשכולות,” הייתה התשובה, “אך משום שהתיימר להיות המשיח, הסנהדרין דן אותו למיתה.” “אז למה חרבה ירושלים? ומדוע יושבים אנו בגלות?” שאל הילד. “אבוי!” השיב אביו, “מפני שעם ישראל הרג את נביאי ה’.” המחשבה שצצה מיד במוחו של הילד הייתה, “אז אולי גם ישוע מנצרת היה נביא, ועם ישראל הרג אדם חף מפשע?” התחושה שהציפה אותו הייתה כה עזה, שעל אף שידע על האיסור החמור להיכנס לכנסייה, הוא עמד לפעמים בחצר הכנסייה והקשיב לדרשות. כשהיה רק בן שבע, הוא התפאר באוזני שכן משיחי קשיש על הניצחון שעם ישראל ינחל בעת ביאת המשיח. אך המשיחי הקשיש העיר לו בעדינות: “בני היקר, אומר לך מי הוא המשיח האמיתי: ישוע המשיח, שאבות אבותיך צלבו, כשם שהרגו את נביאי העבר. לך הביתה וקרא את פרק נ”ג בישעיהו; אתה תשתכנע שישוע המשיח הוא בן האלוהים.”

בין רגע חדרה אמונה לליבו של וולף. הוא הלך לביתו, קרא בתנ”ך, והשתאה על התגשמות הנבואות באופן כה מושלם בישוע מנצרת. האומנם נכונים הם דברי השכן הנוצרי? הילד ביקש מאביו להבהיר לו את הנבואות, אך נתקל בשתיקה כה רועמת, שלא העז שוב להעלות את הנושא. ואולם, תגובה זו רק העצימה את תשוקתו לדעת יותר על הנצרות. הידע שאחריו חיפש הוסתר ממנו במכוון בביתו היהודי. אך כשהיה בן אחת עשרה, עזב את בית אביו ויצא לעולם הגדול, כדי לרכוש השכלה ולבחור במשלח יד ובאמונה שידבק בה. לזמן מה, הוא התגורר עם קרובי משפחה, אך במהרה גורש מביתם, שכן הם ראו בו כופר. וולף יצא לדרכו כשהוא חסר פרוטה, ונדד לבדו בקרב זרים גמורים. הוא עבר ממקום למקום, למד בשקדנות והתפרנס מהוראת עברית.

בהשפעת מורה קתולי קיבל וולף את האמונה הקתולית, ובליבו גמלה ההחלטה לבשר את בשורת הגאולה לבני עמו. כשמטרה זו לנגד עיניו, הוא יצא כעבור כמה שנים לרומא כדי להמשיך שם את לימודיו, ולמד במכללה קתולית. כאן, מחשבתו העצמאית ודבריו גלויי הלב המיטו עליו את אשמת הכפירה. הוא תקף בפרהסיה את עוולות הכנסייה ודיבר על הצורך ברפורמציה. על אף שבתחילה הוא זכה ליחס מיוחד מצד נכבדי הכנסייה, מקץ זמן מה הוא גורש מרומא. במשך זמן מה, תחת פיקוחה של הכנסייה, הוא נסע ממקום למקום, עד שהתברר שלא יוכל לעולם להיכנע למרות הכנסייה הקתולית. הוא הוכרז כאדם חסר תקנה והורשה לנסוע לכל יעד שיחפוץ להגיע אליו. הוא נסע לאנגליה, הצהיר על אמונתו בדת הפרוטסטנטית והצטרף לכנסיית אנגליה. מקץ שנתיים, בשנת 1821, הוא יצא לשליחותו כמבשר.

כשוולף קיבל את האמיתות הנשגבות על ביאת המשיח הראשונה כמשיח מיוסר וסובל, “אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי,” הוא ראה שנבואות התנ”ך מציגות באותה בהירות את ביאתו השנייה בכבוד ובגבורה. בזמן שניסה להוביל את בני עמו לישוע מנצרת, המשיח המובטח, ולהצביע בפניהם על ביאתו הראשונה בענווה כקורבן תמורה על חטאי בני האדם, הוא אף לימדם על ביאתו השנייה כמלך וגואל. הוא אמר: “ישוע מנצרת, המשיח האמיתי שידיו ורגליו נדקרו, שהובל כשה לטבח, שהיה איש מכאובות וידוע חולי, שבא לעולם בביאתו הראשונה בהתאם לנבואה: ‘לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה,’ בוא יבוא בשנית בענני השמיים, בתרועת ניצחון מפי רב המלאכים וצבאות השמיים, ורגליו יעמדו על הר הזיתים. השלטון על הבריאה, שניתן לאדם הראשון ונלקח מידיו בעקבות החטא הקדמון (בראשית, א’ 26; ג’ 17), יינתן לישוע, והוא ימלוך על העולם כולו. האנחות והקינות העולות מן הבריאה יחדלו, ושירי הלל והודיה יישמעו.”

“לכשיבוא ישוע בכבוד אביו והמלאכים הקדושים,” “הַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה” (תסל”א, ד’ 16; קור”א, ט”ו 23). אנו, המשיחיים, מכנים את האירוע המכונן הזה התחייה הראשונה. או אז, עולם החי ישנה את טבעו (ישעיה, י”א 9-6), והכול ייכנעו לישוע (תהילים, ח’). שלום עולמי ישרור בתבל. ה’ ייתן מבט נוסף בעולם, ויכריז: ‘הִנֵּה, טוֹב מְאֹד’.”

וולף האמין כי ביאת האדון השנייה ממשמשת ובאה. פרשנותו לתקופות הנבואיות מיקמה את שיא התגשמותן בתוך שנים ספורות מן המועד שצוין בידי מילר. האנשים שחלקו על וולף טענו כי בני האדם אינם אמורים לדעת דבר על מועד ביאת המשיח השנייה הממשמשת ובאה. לאישוש טענם, הם ציטטו את הפסוק: “אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.” וולף השיב להם: “האם אמר אדוננו כי היום והשעה הללו לא ייוודעו לעולם? האם לא נתן לנו את אותות העיתים, כדי שנדע לפחות על שיבתו הממשמשת ובאה, כפי שיודע אדם הרואה את עץ התאנה מלבלב, כי הקיץ קרוב? האם איננו אמורים לעולם לדעת מתי תגיע התקופה הזו, בזמן שהמושיע בכבודו ובעצמו האיץ בנו, לא רק לקרוא את ספר דניאל, אלא גם להתעמק בו ולהבין את דברי הנביא? והרי בספר דניאל נאמר כי הנבואות נחתמו עד קץ העיתים (ואכן, כך קרה בימיו), כאשר ‘יְשֹׁטְטוּ רַבִּים,’ (דהיינו, יחפשו אחר דבר ה’ ויבחנו את העיתים), ו’תִרְבֶּה הַדָּעַת’ (בנוגע לקץ). זאת ועוד, אדוננו אינו מתכוון לומר במשפט זה כי התקרבות השעה הממשמשת ובאה לא תיוודע, אלא, ש’את היום המדויק והשעה המדויקת איש אינו יודע.’ המושיע מכריז מפורשות כי די בשפע ההוכחות מאותות העיתים כדי להאיץ בנו להתכונן לביאתו, בדיוק כפי שנוח הכין את התיבה לקראת המבול.”

בנוגע לשיטת הפרשנות הפופולרית השגויה של כתבי הקודש כתב וולף: “החלק הארי בנצרות סטה מן המובן הברור של כתבי הקודש, ואימץ את דרך החשיבה המתעתעת של הבודהיסטים; רוב הנוצרים מאמינים כי אושרה העתידי של האנושות טמון בריחוף באוויר. לדידם, כאשר הם קוראים על עם ישראל, הכוונה היא לגויים; כשהם קוראים על ירושלים, עליהם להבין שמדובר בכנסייה; כאשר כתוב ‘הארץ’, פירוש הדבר ‘השמיים’. הם מאמינים שלקראת ביאת האדון שומה עליהם להתעדכן בהתקדמות המשלחות המסיונריות; הם מאמינים שלעלות בהר אל היכל ה’ פירושו לקיים אסיפה גדולה של מתודיסטים.” במהלך עשרים וארבע השנים שחלפו מ-1821 עד 1845, וולף נסע ברחבי תבל. באפריקה, הוא ביקר במצרים ובאביסיניה; באסיה, הוא ביקר בישראל, סוריה, פרס, בוכרה והודו. הוא ביקר גם בארצות הברית, ובדרך לשם בישר באי סנט הלנה. הוא הגיע לניו יורק באוגוסט, 1837. לאחר שהטיף ובישר בניו יורק, הוא הטיף ובישר בפילדלפיה ובבלטימור, ולבסוף נסע לוושינגטון. כאן, לטענתו, “בעקבות הצעה (לדיון) שהעלה הנשיא לשעבר, ג’ון קווינסי אדאמס, באחד מבתי הקונגרס, העניק לי הבית פה אחד אישור להשתמש באולם הקונגרס כדי לשאת נאום, שאותו נשאתי בשבת, בנוכחות כל חברי הקונגרס הנכבדים, הבישוף של וירג’ינייה, אנשי הכמורה ותושבי וושינגטון. אותו כבוד נפל בחלקי בזכות חברי ממשלת ניו ג’רסי ופנסילבניה, שבנוכחותם נשאתי דרשות על מחקריי באסיה, וכן על שלטונו של ישוע המשיח בכבודו ובעצמו.” ד”ר וולף נסע לארצות הנידחות והברבריות ביותר, ללא שום הגנה מסמכות אירופאית כלשהי. הוא סבל תלאות וקשיים רבים, ואינספור סכנות ארבו לו מכל עבר. הוא ספג הלקאות, הורעב, נמכר לעבדות ושלוש פעמים נגזר למיתה. הוא הותקף ונשדד בידי שודדים, ולפעמים כמעט מת מצמא. פעם אחת, לאחר שכל רכושו נשדד, הוא הלך ברגל מאות קילומטרים דרך ההרים, כשהשלג צלף בפניו ורגליו היחפות איבדו כל תחושה במגען עם האדמה הקפואה. כשהוזהר מפני היתקלות בשבטים פראיים ועוינים, הוא הכריז כי הוא חמוש ב”תפילה, קנאה למשיח וביטחון בעזרתו.” הוא אמר: “בנוסף, ליבי גדוש באהבה לאלוהים ולרעי, וגם כתבי הקודש מצויים בידי.” הוא נשא עימו לכל מקום את כתבי הקודש בעברית ובאנגלית. על אחד ממסעותיו האחרונים, הוא מספר: “החזקתי את כתבי הקודש פתוחים. חשתי שכוחי טמון בהם, ושעוצמתם תחזקני.” כך הוא החזיק מעמד במלאכת הבישור, עד שאזהרת המשפט בושרה בחלק גדול בעולם המיושב.

וולף מסר את דבר ה’ ליהודים, טורקים, פרסים, הודים ואנשים מעמים וגזעים רבים אחרים, וכל זאת בשפתם, ובישר בכל מקום את מלכות המשיח הממשמשת ובאה. במסעותיו בבוכרה, הוא נתקל בקבוצה קטנה ומבודדת של אנשים שהאמינו בשיבת האדון במהרה. לדבריו, “לערבים בתימן יש ספר בשם ‘סירא’, המבשר את ביאת המשיח ומלכותו בכבוד ותהילה; אנשים אלה מצפים לגדולות ונצורות שיתרחשו בשנת 1840.” “בתימן ישבתי שישה ימים עם הרכבים (בני רכב). הם אינם שותים יין, אינם נוטעים כרמים ואינם זורעים. הם חיים באוהלים, ומשננים את דבריו של יוהנדב בן רכב. בקרבם של בני רכב, חיים בני ישראל משבט דן… המייחלים יחד איתם לשיבתו המהירה של המשיח בענני השמיים.” מבשר משיחי נוסף מצא אמונה דומה בקרב הטטרים בטטרסטן. כוהן טטרי שאל את המבשר מדוע יבוא המשיח בשנית. כשהמבשר השיב כי אינו יודע על כך דבר, הכוהן, שהופתע מאוד מבורותו של אדם המתיימר ללמד את כתבי הקודש, הצהיר כי הוא מאמין בביאת המשיח בשנת 1844 לערך, וזאת על סמך הנבואות. כבר בשנת 1826 החלה להתבשר באנגליה הבשורה על שיבת האדון הממשמשת ובאה. התנועה האדוונטיסטית באנגליה לא הייתה כה מגובשת והחלטית כמו זו באמריקה. לרוב, איש לא הכריז את המועד המדויק של שיבת המשיח, אך האמיתה הנשגבה על ביאת המשיח במהרה בגבורה ובכבוד בושרה בכל מקום, ולא רק בקרב מתנגדי הכנסייה הקתולית ואנשים שמרדו במוסכמות. מואנט ברוק, מחבר אנגלי, מצהיר כי כשבע מאות כמרים מכנסיית אנגליה עסקו בבישור “בשורת המלכות”. המסר, שהצביע על שנת 1844 כעל המועד לשיבת האדון, בושר גם בסקוטלנד ובוולס. פרסומים על שיבת האדון שראו אור בארצות הברית זכו לתפוצה עצומה. באנגליה, ספרים וכתבי עת שדנו בנושא ראו אור מחדש. בשנת 1842, רוברט וינטר, אנגלי שקיבל את האמונה בביאת המשיח באמריקה, שב למולדתו כדי לבשר את שיבת האדון הממשמשת ובאה. אנשים רבים חברו אליו במלאכת הבישור, ובשורת המשפט הוכרזה במקומות שונים באנגליה. בדרום אמריקה, בלב הברבריות והאלילות, ספרדי ישועי בשם לקונזה החל להתעמק בכתבי הקודש וקיבל את האמיתה על שיבת המשיח במהרה. הוא חש כי עליו למסור את מסר האזהרה, אך משום שרצה לחמוק מידי הצנזורים של הכנסייה הקתולית, פרסם את השקפותיו תחת שם העט “רבי בן ישראל”, והציג עצמו כגר יהודי. הוא חי במאה השמונה עשרה, אך בערך בשנת 1825 הגיע ספרו ללונדון ותורגם לאנגלית. פרסום הספר העצים את העניין שהלך וגבר בביאת המשיח השנייה ברחבי אנגליה. במאה השמונה עשרה בגרמניה, בנגל, כוהן דת בכנסייה הלותרנית ומלומד וחוקר בעל שם של כתבי הקודש, לימד את התורה על שיבת המשיח. בתום לימודיו, הוא הקדיש עצמו ללימוד התיאולוגיה, “שאליה נטה באופן טבעי בזכות רוחניותו ואדיקותו, שהתעצמו בראשית חינוכו והכשרתו. בדומה לצעירים רציניים אחרים השקועים בהרהורים, הוא נאבק בספקות והתלבטויות בקשר לדת ולאמונה. הוא רומז, ברגש עז, על ‘החיצים הרבים שפילחו את ליבו האומלל, והקשו עליו לשאת את ימי נעוריו’.” כשהפך לחבר במועצת החשמנים של ואטנברג, הוא תמך במתן חופש פולחן ודת והטעים כי “יש להעניק חופש סביר לכל מי שחש מחויב, מטעמי מצפון, לעזוב את הכנסייה הממסדית שאליה הוא משתייך.” בזמן שהכין דרשה (שהתבססה על פרק י”א בספר ההתגלות), לקראת “יום א’ של ההתגלות השנייה”, התובנה על ביאת המשיח השנייה הפציעה לפתע בליבו. הנבואות בספר ההתגלות התבהרו לו ביתר שאת. נסער ונרגש מן התחושה המפעימה של החשיבות העצומה והתהילה הנשגבה של החזיונות שתיאר הנביא, הוא נאלץ לחדול לזמן מה מהגות בנושא. אך כאשר עמד על בימת הכנסייה שב הנושא וכבש את ליבו ורוחו במלוא עוצמתו וחיותו. מרגע זה ואילך, הוא הקדיש עצמו ללימוד הנבואות, במיוחד האפוקליפטיות, ובמהרה הגיע למסקנה שהן מצביעות על ביאת המשיח הממשמשת ובאה. התאריך שהוא קבע לביאת המשיח השנייה היה לא רחוק (שנים ספורות בלבד) מן התאריך שקבע מילר בתקופה מאוחרת יותר. כתביו של בנגל הופצו ברחבי העולם הנוצרי. השקפותיו על הנבואות התקבלו כמעט בתמימות דעים מלאה בוואטנברג, ובמידת מה באזורים אחרים בגרמניה. התנועה המשיכה לפעול לאחר מותו; הבשורה על ביאת המשיח הממשמשת ובאה בושרה בגרמניה, ואף זכתה לתשומת לב רבה בארצות אחרות. בתקופה מוקדמת יותר, אחדים מן המאמינים הללו היגרו לרוסיה ויסדו בה מושבות; הכנסיות הגרמניות ברוסיה דבקות עד עצם היום הזה באמונה על ביאת המשיח הקרבה לבוא. האור זרח גם בצרפת ובשוויץ. בג’נבה, שבה פארל וקלווין הפיצו את אמיתות הרפורמציה, אדם בשם גאוסן בישר את בשורת ביאת המשיח השנייה. בתקופת לימודיו, גאוסן נתקל ברוח השכלתנות ששררה באירופה בשלהי המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה. כאשר החל לשרת ככומר, הוא לא רק היה בור לגבי האמונה האמיתית, אלא אף נטה לספקנות. בצעירותו, הוא התעניין מאוד בלימוד הנבואות. לאחר שקרא את הספר, “ההיסטוריה הקדומה על פי רולין”, הוא התמקד בפרק ב’ בספר דניאל, והשתאה מן הדיוק המופלא שבו התגשמה הנבואה, כפי שמעיד התיעוד ההיסטורי. כאן הייתה עדות על ההשראה האלוהית שבה נכתבו כתבי הקודש. עדות זו שימשה כעוגן בעבורו בעיצומן של הסכנות שאפפוהו בשנים מאוחרות יותר. הוא לא שבע רצון מתורות השכלתנות, וכאשר התעמק בכתבי הקודש וחיפש תובנות רבות יותר, הוא נחל אמונה צרופה יותר. כאשר המשיך בחקר הנבואות, הוא הגיע למסקנה שביאת המשיח אכן ממשמשת ובאה. נפעם ונרעש מן הרצינות והחשיבות של האמיתה הנשגבה הזו, הוא חפץ לבשרה ברבים, אך האמונה הרווחת שגרסה כי נבואות ספר דניאל הן רז שנבצר מבינת אנוש הייתה לאבן נגף כבירה בדרכו. לבסוף, הוא החליט (כמו פארל בשעתו כשבישר בג’נבה), להתחיל לבשר לילדים, ודרכם, כך קיווה, יעלה בידו לעניין את ההורים. “רציתי שהנושא הזה יובן,” הוא אמר מאוחר יותר בנוגע לתכלית פועלו זה, “לא מפני שחשיבותו של הנושא פעוטה. נהפוך הוא, ערכו רב מאוד. לכן חפצתי להציגו בצורה ידידותית, בדרך שבה הצגתיו לילדים. השתוקקתי שישמעו את דבריי, וחששתי שמא לא ישמעוני אם אציג תחילה את דבריי בפני המבוגרים. לכן, החלטתי לפנות תחילה לילדים. אני נוהג לאסוף סביבי קהל ילדים. אם הקבוצה הולכת וגדלה, והילדים מקשיבים לדבריי בעניין וברצון, מבינים את הנושא ומבהירים אותו לזולת, אני סמוך ובטוח שקהל נוסף יבוא בעקבותיהם, ושהמבוגרים יראו שכדאי להם ללמוד את הנושא. כשזה קורה, אני יודע שהשגתי את מטרתי.” המאמץ הוכתר בהצלחה. כאשר גאוסן דיבר בפני ילדים, קהל מבוגר יותר נהר לשמוע אותו. אולם הכנסייה שלו, על כל יציעיו, היה גדוש מפה לפה במאזינים קשובים. היו בקרבם אנשי שם, מלומדים דגולים וזרים שביקרו בג’נבה. כך הועבר המסר דרכם למקומות אחרים. מעודד מהצלחתו, גאוסן פרסם את משנתו, בתקווה לקדם את לימוד ספרי הנבואות בכנסיות דוברות צרפתית. הוא אמר: “לפרסם פרשנות המיועדת לילדים זה לומר למבוגרים, שבדרך כלל זונחים ספרים כאלה באמתלה שהם סתומים: ‘איך ייתכן שהם סתומים אם הם נהירים לילדיכם? הוא מוסיף: “הייתה בי תשוקה עזה למסור לצאן מרעיתי את הידע על הנבואות, שיהפוך לנחלת הכלל. למעשה, אין שום לימוד שנראה לי הולם יותר את צרכי השעה. באמצעותו, אנו מתכוננים לקראת הצרה הגדולה, הממשמשת ובאה, בעודנו מייחלים ומצפים לביאת ישוע המשיח.”

על אף שגאוסן היה אחד המטיפים הבולטים והאהובים ביותר שהטיפו בשפה הצרפתית, מקץ זמן מה הוא הודח מתפקידו בשירות הכנסייה, וזאת בעוון שימוש בכתבי הקודש כאשר לימד ילדים, במקום להשתמש במדריך להוראת עיקרי הנצרות (בעזרת שאלות ותשובות) – מדריך משעמם ושכלתני, שאין בו שמץ של אמונה חיה. לאחר הדחתו, הוא כיהן כמורה בבית ספר תיאולוגי, ובמקביל, בימי א’, המשיך בעבודתו עם ילדים – הוא לימדם את עיקרי האמונה, והנחיל להם תובנות על כתבי הקודש. פועלו בסוגיית הנבואות עורר אף הוא עניין רב. מכיסאו כמורה, מפרי עטו ובהוראתו לילדים, הוא המשיך להשפיע רבות לאורך שנים רבות, ושימש כלי שרת בהסבת תשומת הלב הציבורית לנבואות שניבאו את שיבת האדון הקרובה. גם בסקנדינביה בושר המסר על שיבת האדון הקרבה ועורר עניין רב ונרחב. אנשים רבים ניעורו מאדישותם, שאננותם ותחושת ביטחונם הכוזבת, התוודו על חטאיהם וחילו את פני ה’ בשם המשיח כדי לקבל מחילה. אך הכמורה בכנסייה השלטת התנגדה לתנועה, ובאמצעות השפעתה, רבים ממבשרי המסר נעצרו והושלכו לכלא. במקומות רבים שבהם הושתקו מבשרי שיבת האדון, אלוהים הפיץ את המסר בדרך נס באמצעות ילדים קטנים. משום שהיו קטינים, לא ניתן היה לאכוף את החוק לגביהם, ולכן הם הורשו לדבר ולבשר ללא הפרעה. התנועה פעלה בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, ואנשים נקהלו בבתיהם הצנועים של הפועלים כדי לשמוע את מסר האזהרה. רוב הילדים-המבשרים היו בעצמם בני שכונות עוני. אחדים מהם היו כבני שש או שמונה, ובעוד שחייהם העידו על אהבתם למושיע ועל השתדלותם לחיות בציות למצוות ה’ הקדושות, הם הפגינו באופן טבעי אך ורק את התבונה והיכולת האופייניות לילדים בגילאים אלה. ואולם, כאשר הם עמדו לפני קהל, היה ברור שהדבר שהניע אותם היה כוח השפעה כביר, שהיה מעל ומעבר לכישוריהם ויכולותיהם הטבעיים. נימת קולם, סגנון דיבורם והתנהגותם השתנו כליל, והם בישרו את אזהרת יום הדין בעוצמה מעוררת יראה, ואף ציטטו מדבר ה’: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ!” הם הוכיחו את בני האדם על כל חטאיהם, לא רק על עבירות מוסר, גערו בהם על גשמיותם, נהנתנותם וחזרתם לסורם, והזהירו אותם למהר ולהימלט מחרון ה’ הממשמש ובא. רוח הקודש עוררה את מצפונם של המאזינים ודיברה אל ליבם. רבים מהם החלו להתעמק בכתובים בעניין חדש ועז יותר, השתיינים והמופקרים חזרו בתשובה, וחוטאים אחרים נטשו את מעשי העוולה וההונאה; המלאכה הקדושה שהתבצעה עתה הייתה כה מרשימה, שאפילו כוהני כנסיית המדינה נאלצו להודות שיד ה’ שרתה על התנועה. היה זה רצון ה’ שהבשורות על שיבת המושיע יתבשרו בארצות הסקנדינביות; וכאשר קולם של משרתיו הושתק, הוא הפיח את רוח קודשו בילדים, וזאת כדי שהמלאכה תתבצע. כאשר ישוע התקרב לירושלים מלווה בהמונים השמחים הקוראים קריאות ניצחון, מנפנפים בכפות תמרים ומקדמים את פניו בברכה כבן דוד, דרשו ממנו הפרושים אכולי הקנאה להשתיקם, אך ישוע השיב שקבלת הפנים של העם מבטאת את התגשמות הנבואות, ושאם ההמונים ישתתקו, האבנים עצמן תזעקנה. העם שפחד מאיומי הכוהנים והשרים חדל מקריאות השמחה והניצחון לכשנכנס בשערי ירושלים, אך אז החלו ילדי המקדש להריע למושיע ולשיר; בעודם מנפנפים בכפות תמרים, הם זימרו: “הוֹשַׁע נָא לְבֶן דָּוִד!” (מתי, כ”א 16-8). כשהפרושים הזועמים שאלו את ישוע: “אַתָּה שׁוֹמֵעַ מַה שֶּׁאֵלֶּה אוֹמְרִים?” השיב להם: “כֵּן, הַאִם מֵעוֹדְכֶם לֹא קְרָאתֶם, ‘מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז’?” כשם שאלוהים פעל באמצעות ילדים בביאת המשיח הראשונה, כך הוא פעל באמצעות ילדים בבישור ביאת המשיח השנייה. דבר ה’ חייב להתגשם, וזאת כדי שהבשורה על ביאת המושיע הממשמשת ובאה תינתן לכל העמים, הלשונות והאומות. ויליאם מילר ועמיתיו מונו לבשר באמריקה את אזהרת המשפט ואת בשורת שיבת המשיח. אמריקה הפכה למרכז התנועה הכבירה שדגלה בשיבת המשיח. כאן התגשמה הנבואה על בשורת המלאך הראשון באופן הישיר ביותר. כתביהם של מילר ועמיתיו הגיעו לארצות רחוקות. בכל מקום שהגיעו אליו מיסיונרים, הם בישרו את הבשורות המשמחות על שיבת המשיח הממשמשת ובאה. המסר של אותה בשורה נצחית התפשט בכל קצווי התבל: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ.” העדות של הנבואות, שדומה שהצביעה על אביב 1844, נחרתה בלבבות רבים. כשהמסר עבר מארץ לארץ, הוא עורר בכל מקום עניין רב. רבים השתכנעו בנכונותן של הטענות בקשר לתקופות הנבואיות. לפיכך, הם ויתרו על גאוותם והשקפתם וקיבלו את האמת בשמחה. היו כמרים שוויתרו על השקפותיהם החילוניות, עזבו את כנסיותיהם, ויתרו על משכורתם והצטרפו לתנועה שבישרה את ביאת המשיח הממשמשת ובאה. כמרים אלה שקיבלו את המסר לא היו רבים. לפיכך הופקד המסר בעיקר בידיהם של פשוטי העם. איכרים עזבו את שדותיהם, סוחרים עזבו את עסקיהם, בעלי מקצוע עזבו את משרותיהם, ועם זאת, מספר הפועלים שעבדו בשדה הבישור היה קטן בהשוואה למלאכה שבוצעה. מצבה הביש של הכנסייה הכופרת, ומצבו הנורא של העולם השרוי בחטא, ציערו את ליבם של השומרים הנאמנים הללו והעיקו על נשמתם. לכן הם עמלו בחפץ לב, עבדו קשה ונשאו מחסור וסבל כדי לקרוא לבני האדם לשוב בתשובה ולהיוושע. על אף שהשטן ניסה לסכל את מלאכתם, המלאכה התקדמה בהתמדה, והאמיתה על שיבת המשיח הקרובה התקבלה בידי רבבות בני אדם. בכל מקום נשמעה העדות הנוקבת אשר הזהירה את החוטאים, הן בקרב אנשי העולם הזה והן בקרב חברי הכנסייה, להימלט מן הזעם הממשמש ובא. בדומה ליוחנן המטביל, מבשר המשיח, הניפו המבשרים את הגרזן מעל שורש העץ, והאיצו בכל בני האדם להניב פרי טוב של תשובה, צדקה וגמילות חסדים. תוכחותיהם הנוקבות עמדו בניגוד חד להבטחות על שלום וביטחון שנשמעו מעל בימות הכנסיות הפופולריות. בכל מקום שבו ניתן מסר האזהרה, הוא עורר וטלטל את בני האדם. העדות הפשוטה והישירה של כתבי הקודש דיברה אל ליבם של בני האדם באמצעות גבורת רוח הקודש, ועוררה את נקיפות מצפונם, שאת כובדן רק מתי מעט יכלו לשאת. מלומדי הדת התעוררו משאננותם וביטחונם הכוזבים. עתה הם ראו בבירור את אשמתם, את חזרתם לסורם, את גשמיותם, חוסר אמונתם, גאוותם ואנוכיותם. רבים חילו את פני ה’ בחרטה וענווה. עתה הם מיקדו את אהבתם, שהייתה נתונה זמן כה רב להבלי העולם, בשמיים. רוח ה’ נחה עליהם, ובלבבות רכים וכנועים הם הצטרפו לזעקה: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ!” חוטאים שאלו אותם בדמעות: “מה עליי לעשות כדי להיוושע?” אנשים שכל חייהם רימו וגזלו חיכו בקוצר רוח כדי לתת לקורבנותיהם פיצוי נאות. כל מי שמצא מנוחה ושלום במשיח, נכסף לראות אנשים אחרים מתברכים באותה ברכה. הורים הביעו את אהבתם לילדיהם, וילדים השיבו אהבה להוריהם. מחסומי הגאווה והאיפוק התמוטטו. נשמעו וידויים קורעי לב, ובני משפחה עמלו למען גאולת יקיריהם. לעיתים קרובות נשמעה תפילה הפגעה שנישאה מקרב לב. בכל מקום נמצאו נשמות שהיו שרויות ביגון קודר ושטחו את תחינותיהן לפני ה’. אנשים רבים שטחו את צרותיהם ומשאת ליבם לפני ה’ במשך כל הלילה, התפללו ועתרו אליו להעניק להם הבטחה על מחילת חטאים, או ודאות על גאולת יקיריהם או רעיהם. אנשים מכל המעמדות נהרו לפגישות של התנועות האדוונטיסטיות. עניים ועשירים, נכבדים ונחותים, באו לפגישות הללו מסיבות שונות, משתוקקים לשמוע במו אוזניהם את התורה על ביאת המשיח השנייה. ה’ ריסן את רוח ההתנגדות בזמן שמשרתיו הסבירו את הסיבות לאמונתם. לפעמים כלי השרת היה חלש, אך רוח ה’ העצימה את האמת שהתבשרה מפיו. נוכחותם של מלאכי הקודש באספות הללו הייתה ממשית ועוצמתית, ואנשים רבים נוספו מדי יום אל המאמינים. כשההוכחות על ביאת המשיח במהרה שבו ונגלו, רבבות בני אדם הקשיבו בדממה מוחלטת לדברי האזהרה מעוררי היראה. נדמה ששמיים וארץ הלכו והתקרבו. רוח הקודש צלחה על זקנים, צעירים ואנשים בגיל העמידה כאחד- הכול חשו את גבורת ה’. אנשים שבו לבתיהם כששירי הלל על שפתותיהם, וקולות השמחה נישאו באוויר כל הלילה. איש מן הנוכחים במפגשים הללו לא יכול היה לשכוח לעולם את המחזות המרתקים שחזה בהם בעניין כה רב. ההכרזה על פרק הזמן המוגדר של ביאת המשיח עוררה התנגדות רבה בקרב כל המעמדות, החל מרועה הקהילה הניצב על בימת הכנסייה ועד לאחרון הפושעים המורד באלוהי השמיים. דברי הנבואה התגשמו: “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ לֵצִים הַמִּתְהַלְכִים לְפִי מַאֲוַיֵּיהֶם הָאִישִׁיִּים וְיִתְלוֹצְצוּ לֵאמֹר: ‘אֵיפֹה בּוֹאוֹ הַמֻּבְטָח? הֲרֵי מֵאָז שֶׁמֵּתוּ הָאָבוֹת הַכֹּל מַמְשִׁיךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה!'” (פטר”ב, ג’ 3, 4). מאמינים רבים שטענו כי אוהבים הם את המושיע, הכריזו שאין להם שום התנגדות לתורת ביאת המשיח השנייה; הם בסך הכול מתנגדים לקביעה של פרק זמן מוגדר. אך עינו הכול-רואה של אלוהים בחנה את לבבותיהם. למעשה, הם לא רצו לשמוע על ביאת המשיח, שיבוא לשפוט את העולם בדין צדק. הם היו משרתים לא נאמנים, וידעו שפועלם ייחשף בחקירה הנוקבת של ה’ בוחן הלבבות, ולפיכך פחדו לפגוש את אדונם. בדומה לעם ישראל בעת ביאת המשיח הראשונה, הם לא התכוננו כדי לקדם את המושיע בברכה בביאתו השנייה. הם לא רק סירבו לשמוע את הנימוקים הברורים מכתבי הקודש, אלא אף לעגו למאמינים שחיכו למשיח. השטן ומלאכיו שחשו התרוממות רוח, הטיחו דברי לעג בפניהם של המשיח ומלאכיו הקדושים, וטענו כי חסידיו רוחשים אליו אהבה כה קלושה, עד שאינם נכספים לשובו. טענתם העיקרית של המתנגדים לתורת ביאת המשיח השנייה הייתה: “איש אינו יודע ‘אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה.'”

בכתבי הקודש נאמר: “אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ” (מתי, כ”ד 36). המאמינים שייחלו לאדון קיבלו תובנה בהירה של הפסוק, שעלתה בקנה אחד עם תורת כתבי הקודש; השימוש השגוי שעשו מתנגדיהם בפסוק זה, נראה כאן בבירור. מילים אלה נאמרו בידי המשיח בשעה ששוחח עם תלמידיו על הר הזיתים, אחרי שיצא מן המקדש בפעם האחרונה בחייו. אחרי שניבא את חורבן הבית שאלוהו התלמידים: “מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?” ישוע ציין את האותות שיבשרו את שיבתו, והוסיף: “כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא בַּפֶּתַח” (מתי, כ”ד 3, 33, 51-42). אין לצטט אמרה אחת של המושיע מחוץ להקשרה, כאילו היא סותרת ומבטלת אמרה אחרת. על אף שאיש אינו יודע את היום ואת השעה של ביאת המשיח השנייה, אנו מצווים לבחון את אותות העיתים, ולדעת מתי מועד שיבתו ממשמש ובא. בנוסף, למדנו כי התעלמות מאזהרת המושיע וסירוב או התרשלות לבחון את העיתים ולדעת מתי קרובה שיבתו לבוא, יהוו טעות הרת אסון מבחינתנו, כפי שהיוו טעות גורלית לבני דורו של נח, אשר סירבו לשמוע על המבול הממשמש ובא. המשל שהובא בפרק זה, על העבד הנאמן והעבד הרע שגורלו נחרץ כאשר אמר “בְּלִבּוֹ ‘אֲדוֹנִי מִתְמַהְמֵהַּ,'” מעיד על האופן שבו יגמול המשיח לאלה שימצאם מייחלים לשובו, עומדים על המשמר ומלמדים על שיבתו, ולאלה שהתכחשו לשיבתו. המושיע מכריז: “אַשְׁרֵי הָעֶבֶד שֶׁיָּבוֹא אֲדוֹנָיו וְיִמְצָא אוֹתוֹ עוֹשֶׂה כֵּן.” (מתי, כ”ד 46). הוא מזהיר: “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 3). שאול השליח מדבר על גורלם המר של אלה שיופתעו מביאת המשיח: “יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: ‘שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!’, אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם, כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.” הוא מוסיף ואומר לגבי אלה שהקשיבו לאזהרת המושיע: “אֲבָל אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ” (תסל”א, ה’ 5-2). מכאן עולה בברור כי כתבי הקודש אינם מצדיקים את האנשים שלא יידעו על ביאת המשיח הממשמשת ובאה, אשר תבוא עליהם במפתיע. אך אלה שרק חיפשו תירוץ למאוס באמת, אטמו את אוזניהם לפרשנות זו, והמילים “אין איש יודע את היום ואת השעה” ממשיכות להישמע שוב ושוב מפיהם של לגלגנים חסרי בושה, ואפילו מפיהם של כוהני דת המתיימרים לשרת את המשיח. כשבני האדם התעוררו והחלו לחפש את הדרך לגאולה, מורי הדת חצצו בינם לבין האמת, וניסו לשכך את פחדיהם באמצעות פרשנות שגויה של דבר ה’. רועים לא נאמנים חברו למלאכתו של המדיח הכביר, וזעקו ‘שלום, שלום,’ כשאלוהים לא בישר שלום. בדומה לפרושים בימיו של המשיח, אנשים רבים סירבו להיכנס למלכות השמיים, ואף ניסו לעצור את אלה שנכנסו אליה. ה’ ידרוש מידיהם את דמן של הנשמות הללו. בדרך כלל, חברי הכנסיות הענווים והמסורים ביותר היו הראשונים שקיבלו את המסר על שיבת האדון. מי שהתעמק בכתבי הקודש, לא יכול היה שלא לראות כי ההשקפות הרווחות לגבי הנבואות אינן עולות בקנה אחד עם כתבי הקודש. בכל מקום שבו אנשים לא נכנעו למרותם של כוהני הדת ולא הושפעו מדעותיהם, אלא התעמקו בעצמם בכתבי הקודש, כל מה שנותר להם לעשות היה להשוות את תורת ביאת המשיח השנייה עם כתבי הקודש, וזאת כדי לאשש את סמכותה האלוהית. רבים נרדפו בידי אחיהם חסרי האמונה. אחדים מהם, שביקשו לשמר את מעמדם בכנסייה, הסכימו לשמור על שתיקה בנוגע לציפייתם, אך אחרים חשו כי מסירותם לאלוהים מחייבת אותם לא להסתיר את האמיתות שה’ הפקיד בידיהם. מאמינים רבים לא הורשו להשתתף בתפילות בכנסייה, וזאת אך ורק משום שהביעו את אמונתם בביאת המשיח הממשמשת ובאה. דבריו של הנביא ישעיהו: “אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה, וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, וְהֵם יֵבֹשׁוּ,” (ישע’, ס”ו 5), היו יקרים מאוד לליבם של אלה שעברו את מבחן האמונה הזה. מלאכי ה’ צפו בעניין רב בתוצאות מתן האזהרה. כשמרבית הכנסיות סירבו לשמוע את האזהרה, המלאכים התעצבו אל ליבם והפנו מבטם הצידה. אך היו מאמינים רבים שטרם נבחנו בקשר לביאת המשיח השנייה. אנשים רבים הוטעו בידי בני זוגם, הוריהם או ילדיהם, והאמינו שהקשבה לתורות שקר כאלה שלימדו האדוונטיסטים, היא חטא. המלאכים צוו להשגיח על הנשמות הללו ולעקוב אחריהן, שכן אור אחר עתיד לזרוח עליהן מכס האלוהים. אלה שקיבלו את המסר ייחלו בלב נכסף לשיבת מושיעם. העת שבה הם ציפו לפוגשו הלכה והתקרבה. הם התקרבו לשעה הזו בלב שקט, רוגע וחדור יראת כבוד. הם התענגו על התחברותם הנעימה והשלווה עם אלוהים, אות לבאות שבישר את השלום שינחלו בחיי הנצח המזהירים. איש מאלה שחוו את התקווה והביטחון הללו, לא יוכל לשכוח לעולם את שעות הציפייה היקרות הללו. בשבועות שקדמו למועד זה, רוב העסקים נסגרו. המאמינים האמיתיים בחנו בתשומת לב כל מחשבה וכל רגש שחלפו במוחם ובליבם, כאילו שכבו על ערש דווי והמתינו למותם שיבוא בתוך שעות ספורות ויעצום את עיניהם לתמונות העולם הזה לעולמי עד. איש לא תפר לעצמו “גלימת עלייה לשמיים” [ראו הערה 4 בנספח], אך הכול חשו בצורך בהוכחה פנימית שתעיד על התכוננותם למפגש עם מושיעם. גלימותיהם הצחורות היו נשמותיהם הטהורות – אופיים שטוהר מן החטא באמצעות דמו המכפר של המשיח. הלוואי שאלה שהתיימרו להיות חסידי ה’, היו מפגינים את אותו הלך רוח של חשבון נפש נוקב ואת אותה אמונה יוקדת ונחושה. אילו המשיכו להשפיל עצמם לפני ה’ ולשטוח את תחינותיהם לפני כס הרחמים, הם היו זוכים בחוויה עשירה ונשגבה יותר מזו שחוו כעת. יש מעט מדי תפילה, מעט מדי הכרה אמיתית בחטא. לפיכך, בהעדר אמונה אמיתית, אנשים רבים אינם זוכים בחסד הרב שמרעיף גואלנו על חסידיו. ה’ תכנן לבחון את חסידיו. ידו הסתירה טעות שנעשתה בחישובי התקופות הנבואיות [ראו הערה 3 בנספח]. האדוונטיסטים לא גילו את הטעות הזו; היא גם לא נחשפה בידי המלומדים הגדולים ביותר בקרב מתנגדיהם. הללו טענו: “חישוביכם לגבי התקופות הנבואיות נכונים. אכן, אירוע כביר כלשהו עומד להתרחש, אך הוא לא יהיה האירוע שמר מילר ניבא עליו. כנראה שהעולם כולו יחזור בתשובה, אך אנו לא נחזה בביאת המשיח השנייה” [ראו הערה 5 בנספח].

המועד שרבים ציפו לו בא וחלף, והמשיח לא בא לגאול את חסידיו. בעלי האמונה האמיתית והאהבה הכנה למושיעם חוו אכזבה מרה. אולם, מטרותיו של ה’ הוגשמו: הוא בחן את לבבותיהם של אלה שהתיימרו לצפות לשובו. הדבר שהניע רבים מהם לא היה מניע נעלה כלשהו, אלא פשוט פחד. הטענה שהם מחזיקים באמונה לא השפיעה כהוא זה על ליבם ולא ניכרה באורחות חייהם. כשציפייתם נכזבה, הם הכריזו שהם אינם מאוכזבים; הרי הם אף פעם לא האמינו באמת שהמשיח יבוא. הם היו בין הראשונים שלגלגו לצערם של המאמינים האמיתיים. אך ישוע וצבא השמיים כולו הביטו באהבה ובחמלה על המאמינים שנבחנו ונמצאו אמינים ונאמנים אך מאוכזבים. אילו הוסר המסך החוצץ בין העולם הנסתר לעולם הגלוי, ניתן היה לראות את המלאכים מתקרבים לנשמות הנאמנות הללו, ומגוננים עליהן מפני חיציו השלוחים של השטן.