העימות הגדול פרק ל׳׳ג – ההונאה הגדולה הראשונה

משחר ההיסטוריה החל השטן במאמציו להונות את האנושות. הוא, שהסית את המלאכים בגן עדן למרד, השתוקק לגרום לתושבי העולם הזה לאחד איתו כוחות במלחמתו בממשלת ה’. אדם וחווה חיו באושר צרוף בגן עדן בעודם מצייתים לתורת ה’. עובדה זו היוותה עדות מתמדת נגד הטענה שהפיץ השטן בגן עדן, שעל פיה תורת ה’ משעבדת היא ואינה מטיבה עם יצירי כפיו של ה’. יתרה מכך, קנאתו של השטן ניצתה כאשר הביט במעונם היפה של בני הזוג שלא חטאו מעולם. הוא החליט להדיחם לחטא, לנתקם מאלוהים ולהשתלט עליהם, ובכך יעלה בידו לשלוט בעולם ולכונן בו את מלכותו, אשר תימצא בעימות עם מלכותו של האל העליון. אילו חשף השטן את פרצופו האמיתי, הוא היה זוכה לסירוב, שכן אדם וחווה הוזהרו בנוגע לאויב מסוכן זה. אך הוא פעל בחשכה, בערמומיות, תוך הסתרת תכליתו, וזאת כדי שיוכל לבצע את זממו בדרך היעילה והטובה ביותר. לאחר שלבש דמות של נחש, שהיה אז יצור נאה ומרהיב, הוא פנה אל חווה ואמר לה: “אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן” (בראשית, ג’ 1). אילו נמנעה חווה מלהיכנס לוויכוח עם המדיח, היא הייתה בטוחה ומוגנת. אך היא העזה לשוחח ולהתווכח איתו ,עד שנפלה קורבן לתחבולותיו הערמומיות. אנשים רבים עדיין נופלים בפיתוי בדרך זו. הם מפקפקים בחוקי ה’ ומתווכחים עליהם, ובמקום לציית למצוות ה’, הם מקבלים תיאוריות אנושיות המסוות את נכלי השטן.

“וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ:  ‘מִפְּרִי עֵץ הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן.’ וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה:  ‘לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע'” (בראשית, ג’ 5-2). השטן הכריז שאדם וחווה יהיו כאלוהים, חוכמתם תהיה גדולה יותר, והם יוכלו להגיע למצב קיומי נעלה יותר. חווה התפתתה וחטאה, ובאמצעות השפעתה הודח אדם לחטא.

אדם וחווה האמינו לדבריו של הנחש, שטען שאלוהים לא התכוון למה שאמר להם: הם חדלו לבטוח בבוראם; הם האמינו שהוא הגביל את חירותם, ושהם ירכשו חוכמה רבה יותר ומעמד נעלה יותר באמצעות חילול תורתו. אך כיצד הבין אדם הראשון את משמעות המילים: “וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן”, לאחר שחטא? האם פירש אותן על פי הפרשנות שנטע השטן בליבו, דהיינו, שהוא ייכנס למצב קיומי נעלה יותר? אילו היה הדבר נכון, ובאמת הייתה צומחת טובה גדולה מחילול צו ה’, השטן היה נחשב למיטיבה של האנושות. אך אדם הראשון לא פירש כך את משמעות הצו האלוהי. אלוהים הכריז שכעונש על חטאו ישוב האדם לאדמה שממנה לוקח: “כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” (בראשית, ג’ 19). דברי השטן: “וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם,” הוכחו כנכונים במובן אחד בלבד: אחרי שאדם וחווה הפרו את פי ה’, עיניהם נפקחו והם נוכחו באיוולתם; הם ידעו מהו רע, וטעמו מפריו המר של החטא. בלב ליבו של גן העדן צמח עץ החיים, שבפריו טמון הכוח להשגת חיי נצח. אילו ציית אדם הראשון לאלוהים, הוא היה ממשיך ליהנות מפירותיו של עץ החיים, והיה חי לנצח. אך כאשר חטא, סגולותיו של עץ החיים נשללו ממנו, והוא הפך לבן תמותה המשועבד למוות. צו ה’: “כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב,” מצביע על כליית החיים. האלמותיות שהובטחה לאדם על סמך ציותו לצווי ה’, אבדה בעטיו של החטא. אדם הראשון לא יכול היה להנחיל לצאצאיו את מה שלא זכה בו; לפיכך, לאנושות החוטאת לא הייתה שום תקווה, אלמלא הביא אלוהים את האלמותיות להישג ידה, וזאת באמצעות קורבן בנו. בעוד ש”כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ,” המשיח “מְבַטֵּל אֶת הַמָּוֶת וּמוֹצִיא לָאוֹר אֶת הַחַיִּים וְהָאַל כִּלָּיוֹן עַל יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה” (אל הרומים, ה’ 12; טימ”ב, א’ 10). חיי נצח אפשריים אך ורק באמצעות המשיח. ישוע אמר: “הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים” (יוחנן, ג’ 36). כל אדם יכול לנחול את הברכה הזו, היקרה מפז, אם ימלא אחר התנאים שנלוו לה. “חַיֵּי עוֹלָם” מובטחים “לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת” (אל הרומים, ב’ 7). היחיד שהבטיח לאדם הראשון חיי נצח בעודו שרוי במרי, היה המדיח הכביר. הכרזת השטן באוזני חווה: ‘לֹא מוֹת תְּמֻתוּן,” הייתה הדרשה הראשונה שניתנה מעולם בנושא אלמותיות הנשמה. ועם זאת, הכרזה זו, שהתבססה אך ורק על סמכותו של השטן, מהדהדת מעל בימות הכנסיות בעולם הנוצרי, ומתקבלת בידי מרבית האנושות בלהיטות ובשמחה, כפי שהתקבלה בידי אבות האנושות. הגזרה האלוהית: “הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת” (יחזקאל, י”ח 20), מתפרשת כאילו כוונתה היא: הנפש החוטאת לא תמות, אלא תחיה לנצח. איננו יכולים אלא להשתאות על האהבה העיוורת המוזרה הזו, הגורמת לאנשים להאמין כפתיים בדברי השטן, ולהיות כה חסרי אמונה לגבי דבר ה’. אילו ניתנה לאדם הראשון גישה לעץ החיים לאחר שחטא, הוא היה חי לנצח, והחטא היה מונצח לעד. אולם, “הַכְּרֻבִים,” ו”לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת” הוצבו כדי “לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים,” ואיש מצאצאי אדם וחווה לא הורשה לעבור את המחסום הזה כדי לאכול מפריו של העץ המעניק חיים (בראשית, ג’ 24). לפיכך, אין חוטא שאינו בן תמותה. אך לאחר החטא הקדמון הורה השטן למלאכיו להתאמץ מאוד כדי להחדיר בליבם של בני האדם את האמונה באלמותיות שהאדם ניחן בה; לאחר שמלאכי השטן הוליכו שולל את בני האדם להאמין בשקר הזה, הם תודרכו לגרום להם להסיק שהחוטא נידון לחיי סבל נצחי. עתה, שר האופל, הפועל דרך נציגיו, מציג את אלוהים כרודן נקמן, ומכריז כי הוא שולח לגיהינום את כל מי שלא השביעו את רצונו, וגורם להם להרגיש תמיד את חרון אפו; ובעודם מתייסרים בכאבי וייסורי תופת ומתפתלים בלהבות שאינן דועכות לעולם, בוראם מביט בהם בהנאה ובסיפוק. כך זוקף השטן הרשע את תכונותיו שלו לבורא, גומל החסדים של האנושות. אכזריות היא תכונה שטנית. אלוהים הוא אהבה צרופה; כל בריאתו הייתה טהורה, קדושה ונפלאה, עד שהחטא חדר ליקום באמצעות המורד הגדול הראשון.

השטן הוא האויב המדיח את האדם לחטא, ולאחר מכן משמידו – אם מתאפשר הדבר – וכאשר הוא מוודא שקורבנו נפל בפח שטמן לו, הוא צוהל על החורבן שהוא מחולל. אילו יוכל, הוא ילכוד את האנושות כולה ברשתו. אלמלא התערבות גבורת ה’, איש מצאצאי אדם הראשון לא היה נמלט. בימינו, השטן מנסה להשתלט על בני האדם בדיוק כפי שהשתלט על אבות האנושות, מנסה לערער את ביטחונם בבוראם ולהובילם לפקפק בחוכמה שבה מנהל ה’ את מלכותו, ובצדק ובהגינות של חוקיו.

השטן ושליחיו מציגים את אלוהים כגרוע בהרבה מהם, וזאת כדי להצדיק את זדוניותם, רשעותם ומרדנותם. המדיח הכביר עושה כל מאמץ כדי להטיל דופי באלוהים, ולייחס את אכזריותו הנוראה לאבינו שבשמיים, וזאת כדי להראות את העוול הגדול שנעשה לו כאשר גורש מגן עדן, משום שלא ציית לשליט כה לא הוגן. הוא מציג בפני בני האדם את החירות שיוכלו ליהנות ממנה תחת שלטונו המתון ועולו הקל, בניגוד גמור לשעבוד שמטילים עליהם חוקיו הנוקשים והחמורים של ה’. כך עולה בידו להוליך שולל את בני האדם, ולגרום להם לחדול לדבוק באלוהים. הדוקטרינה הגורסת כי הרשעים שמתו מתענים בלהבות האש והגופרית בגיהינום הנצחי, וכי עליהם לסבול ולהתענות לנצח כל עוד אלוהים חי, וזאת בעטיים של חטאיהם שבוצעו בחייהם הקצרים עלי אדמות – היא מקוממת, מעוררת שאט נפש ומנוגדת לכל רגשי האהבה והחמלה שלנו, ואפילו לחוש הצדק שלנו! ועם זאת, תורה זו נלמדת בכל מקום, ומגלמת בתוכה רבים מעיקרי האמונה של הנצרות. תיאולוג אחד גורס כי “המחזה של עינויי הגיהינום ירומם לעד את רוחם של הקדושים. בעודם חוזים באנשים שטבעם זהה לטבעם, שנולדו וגדלו תחת נסיבות דומות, והם שרויים באומללות כה רבה, ואילו הם עצמם זכו לגורל כה שונה ונחשבים לאנשים כה דגולים, יגרום להם הדבר לראות כמה מאושרים הם.” מלומד אחר אומר: “בעוד שגזר הדין המרשיע [של הרשעים] ייצא לפועל לנצח בעזרת אמצעי הענישה של חרון ה’, תימרות העשן של עינוייהם יינשאו לנצח לעיני הצדיקים ומלאכי החסד, שבמקום להשתתף בצערם של אומללים אלה, יכריזו: ‘אמן! הללויה! הללו את ה’!’ היכן ניתן למצוא תורה כזו בכתבי הקודש? האם הנושעים שיחיו בגן עדן יאבדו את כל רגשי הרחמים והחמלה שלהם, ואפילו את רגשי האחווה שלהם לאחיהם בני האדם? האם יקהו רגשותיהם ויוחלפו באדישות סטואית או באכזריות מופלגת? – לא ולא; זה לא מה שדבר ה’ מלמד.”

המציגים השקפות כגון אלה שהוצגו לעיל, הם אולי אנשים מלומדים ואפילו ישרים והגונים, אך הם הלכו שולל אחרי הטעיותיו של השטן. הוא גורם להם לפרש באופן מוטעה אמירות נוקבות מכתבי הקודש, ולעטות אותן במרירות וזדוניות, המאפיינות אותו ונובעות ממנו, אך לא מבוראנו. אלוהים מכריז: “חַי אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה. שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ?” (יחזקאל, ל”ג 11). מה ירוויח אלוהים אילו נכריז לגביו שהוא שש לראות עינויים בלתי פוסקים; שהוא מתענג על הצווחות, האנחות והקללות של היצורים המעונים שהוא גזר עליהם להתייסר לעד בלהבות הגיהינום? האם הקולות המחרידים הללו הם כמוזיקה ערבה באוזניו של אלוהים, אשר הוא-הוא התגלמות האהבה הנצחית? יש הטוענים שהאומללות האינסופית שנגזרה על הרשעים חושפת את שנאתו של אלוהים לחטא כרעה חולה המפרה את השלווה והסדר השוררים ביקום. אבוי, איזו כפירה נוראה! כאילו ששנאתו של אלוהים לחטא היא הסיבה להנצחתו את החטא. שכן על פי משנתם של התיאולוגים, העינוי המתמשך והמצמית כל תקווה לחסד מטריף את דעתם של הקורבנות האומללים, וכאשר הם שופכים את חמתם בקללות, נאצות וחילול שם ה’, אשמתם הולכת וגדלה. כבוד ה’ לא יתעצם מהנצחת החטא, ההולך וגובר בהתמדה לדורי דורות. נבצר מן האדם לאמוד את מידת ועוצמת הרע המתחולל בעטיה של הכפירה בקשר לעינויים הנצחיים.

האמונה חדורת האהבה והנדיבות שופעת החמלה והחסד, שכתבי הקודש מושתתים עליה, מואפלת על ידי אמונות תפלות והפחדות. כאשר אנו בוחנים את הצבעים המזויפים שהשטן צובע בהם את אופיו של אלוהים, האם יש להתפלא על כך שבוראנו הרחמן הפך מושא לפחד, אימה נוראה, ואפילו שנאה? ההשקפות המזעזעות על אלוהים, שהופצו בעולם דרך תורות השקר שהוטפו מעל בימות הכנסיות, הולידו רבבות על גבי רבבות של ספקנים וכופרים. התיאוריה בדבר גיהינום נצחי, היא אחת מתורות השקר שנמהלו ב”יֵּין תַּזְנוּתָהּ” ותועבותיה של בבל הגדולה, “אֲשֶׁר הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים” ביינה (ההתגלות, י”ד 8; י”ז 2). העובדה שמשרתי המשיח מקבלים את תורת הכפירה הזו ומטיפים אותה בעת שירותם בקודש, היא באמת תעלומה. למעשה, הם קיבלו את התורה הזו מרומא, בדיוק כשם שקיבלו ממנה את תיאוריית השבת המסולפת [יום א’]. אומנם, נכון הדבר שאנשים טובים ודגולים לימדוה, אך התובנות שלהם בנושא זה שונות לחלוטין מן התובנות והאור שאנו קיבלנו. הם היו אחראים רק לתובנות שהם קיבלו בתקופתם, ואילו אנו אחראים לתובנות ולאור הזורח בימינו. אם נפנה עורף לעדות דבר ה’, ונקבל תורות שקר רק משום שנחלנו אותן מאבותינו, נחטא ונורשע באותה הרשעה שנגזרה על בבל הגדולה, שכן אנו שותים “מִיֵּין תַּזְנוּתָהּ” ותועבותיה. קבוצה גדולה של אנשים המסתייגים מן הדוקטרינה על עינוי נצחי בגיהינום, נאלצת לקבל שקר קיצוני אחר. אנשים אלה רואים שכתבי הקודש מציגים את אלוהים כאל אוהב ורחום, ולכן הם אינם מסוגלים להאמין שהוא ישלח את יצירי כפיו ללהבות האש והגופרית של הגיהינום היוקד לעד. אולם, משום שהם מאמינים בנצחיות הנשמה, הם נאלצים להסיק שכל האנושות תיוושע לבסוף. אנשים רבים סבורים שהאזהרות שניתנו בכתבי הקודש נועדו אך ורק כדי להפחיד את בני האדם ולגרום להם לציית לאל, ולפיכך, הן לא יתממשו לעולם. מכאן שהחוטא יכול להמשיך בחטאיו, בחיי התענוגות האנוכיים שלו, להתעלם מצווי ה’, ועם זאת, לצפות לנחול לבסוף את חסד ה’. דוקטרינה כזו, המנצלת את רחמיו וחסדו של ה’ אך מתעלמת מצדקו, משמחת את לב הבשר של האדם הגשמי, ומעודדת את הרשעים להמשיך בדרכם הרעה. די בציטוט דבריהם של המאמינים בגאולה אוניברסלית כדי להראות כיצד הם מסלפים את כתבי הקודש בניסיון לסחוט מהם אישוש לדוגמות שלהם, אשר משמידות את הנשמה. בלוויה שנערכה לצעיר חילוני שנהרג בתאונה באופן מידי, נשא כוהן של דת האוניברסליות [הדוגלת באמונה שכל הנשמות ייוושעו לבסוף בחסד ה’] דרשה שהתבססה על פסוק מכתבי הקודש המתייחס לדוד המלך: “כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת” (שמואל ב’, י”ג 39). “רבים שואלים אותי,” אמר הנואם, “מה יעלה בגורלם של אנשים שהלכו לעולמם כחוטאים, למשל, אנשים שמתו שתויים, אנשים שמתו כשכתמי הדם של פשעם מכתימים את בגדיהם, או אנשים שמתו בדמי ימיהם, כמו בחור זה – אנשים שמעולם לא התוודו על אמונתם או נהנו מחוויה דתית. חשוב לציין שאנו מתבססים על כתבי הקודש ומסתפקים בהם; המענה שהם מספקים לנו פותר את הסוגיה הקשה והמפחידה הזו. אמנון היה חוטא גדול; הוא מעולם לא חזר בתשובה, הוא היה שתיין, ובזמן שהיה שתוי, הוא נרצח. דוד היה נביא ה’; הוא ודאי ידע האם גורל מר או מזהיר מצפה לאמנון בעולם הבא. אילו תחושות הציפו את ליבו? ליבו יצא לאבשלום, שכן הוא ‘נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת.’ מה נוכל להסיק מהתבטאות זו? האם ניתן להסיק ממנה כי ייסורים נצחיים לא היו חלק מהשקפתו הדתית של דוד? כך אנו מאמינים; וכאן אנו מוצאים טיעון חותך המאשש את התיאוריה המשמחת, המוארת והנדיבה יותר בדבר טוהרה ושלווה אוניברסליים ואולטימטיביים. דוד התנחם כאשר ראה שבנו מת. מדוע? שכן כנביא, הוא חזה בעיני רוחו בעתיד הנפלא והמזהיר הצפון לו; הוא ראה את בנו בעולם הבא, לאחר ששוחרר מכל הפיתויים ומן השעבוד לחטא, טהור מטומאת החטא ומהשחתתו, נעשה קדוש ומואר דיו, ומתקבל לחברת המלאכים והרוחות הצוהלים ושמחים. נחמתו היחידה של דוד הייתה בכך שאמנון, בנו האהוב, נלקח ממצבו הנוכחי כחוטא השרוי בסבל, אל מקום שבו לחישותיה הנשגבות של רוח הקודש יאירו את נשמתו האפלה; מקום שבו שכלו יואר בחוכמת השמיים וליבו יפעם באהבה הנצחית המתוקה; וכך, לאחר שטבעו טוהר וקודש, הוא יוכל להתענג על השלום והשלווה בחברתם של אלה שנחלו חיי נצח. ממחשבות אלה ניתן להסיק שאנו מאמינים כי גאולתנו הנצחית אינה תלויה בדבר שבכוחנו לעשות בעולם הזה, ואף אינה תלויה בשינוי הלב, באמונה שאנו דבקים בה או בהצהרת אמונתנו.” בדרך זו, שב וחוזר כוהן הדת הזה, המתיימר לשרת את המשיח, על השקר שאמר השטן בגן עדן: “לֹא מוֹת תְּמֻתוּן… כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים.” אדם זה מכריז כי רשעים גמורים – רוצחים, גנבים ונואפים – יוכשרו לאחר מותם לקראת כניסתם לחיי אושר נצחיים. ומהיכן שואב מורה השקר הזה, המסלף את כתבי הקודש, את מסקנותיו? מפסוק אחד המביע את קבלת הדין של דוד את הגורל שנגזר עליו ביד ההשגחה העליונה. כלתה נפשו של דוד “לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם: כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת.” צערו העמוק ואבלו העז התרככו עם הזמן, והוא חדל לחשוב על בנו המת והתמקד בבנו החי, אשר נמלט מאימת העונש הצודק שיוטל עליו בגין פשעו. וזוהי ההוכחה לכך שאמנון, הפושע, השתיין, שאף חטא בגילוי עריות, נלקח מידית בשעת מותו אל מעונות האושר בשמיים, וזאת כדי שיוכשר ויטוהר כדי לשבת בחברת המלאכים החפים מחטא! אין ספק, זוהי אגדה נחמדה הקולעת לתשוקותיו של הלב הגשמי! זוהי תורתו של השטן, והיא עושה את מלאכתה נאמנה. עם תורה כזו, האם יש להתפלא על כך שהרשע רווח בכול? משנתו של מורה שקר זו מדגימה את משנתם של מורי שקר רבים אחרים. מילים בודדות שהוצאו מהקשרן בכתבי הקודש מראות במרבית המקרים, כי משמעותן שונה לחלוטין מן הפרשנות שהולבשה עליהן; פסוקים כאלה שהוצאו מהקשרם, הם מסולפים, ומשמשים אישוש לדוקטרינות חסרות שחר שאין להן שום תימוכין בכתבי הקודש. הדברים שצוטטו לעיל, כהוכחה לכך שאמנון השיכור יושב בגן עדן, אינם אלא מסקנה גרידא, המנוגדת לחלוטין לדברים המפורשים וההחלטיים של כתבי הקודש, שעל פיהם השתיינים לא ינחלו את מַלְכוּת הָאֱלֹהִים (קור”א, ו’ 10). כך מסלפים המפקפקים, הכופרים והספקנים את האמת, והופכים אותה לשקר. רבבות בני אדם שהוטעו על ידי פלפלנותם המטעה, נרגעו ונרדמו בתחושת ביטחון כוזבת. אילו היה זה נכון שנשמותיהם של כל בני האדם עולות היישר לשמיים ברגע הניתוק מן הגוף בשעת המוות, אזי מוטב היה לנו לשאוף למוות ולבחור במוות על פני החיים. אנשים רבים שהלכו שולל אחר אמונה זו, שמו קץ לחייהם. כשצרה, מצוקה, מבוכה ואכזבה מציפים אנשים כאלה, התאבדות נראית להם כצעד קל – לקפד את פתיל החיים ולנסוק אל האושר הנצחי בעולם הבא. אלוהים נתן בדברו הוכחות חותכות לעונשים שישית על מחללי תורתו. אלה המשלים את עצמם ומאמינים שה’ רחמן מכדי לתת לחוטא דין צדק, יכולים רק להביט בצלב בגולגולתא. מותו של בן האלוהים החף מחטא מעיד על כך ש”שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת,” שכל חילול של תורת ה’ חייב בעונש צודק. המשיח שהיה חף מחטא הפך לחטא בעבור בני האדם. הוא נשא את אשמת החטא ואת הסתרת הפנים של אביו בשמיים, עד שליבו נשבר וחייו נלקחו. קורבן התמורה הנשגב הזה ניתן כדי שהחוטאים יוכלו להיוושע. אין שום דרך אחרת שבאמצעותה יכול האדם להיחלץ מן העונש על חטאיו. כל נשמה המסרבת להשתמש בכפרה שנרכשה בעבורה במחיר כה כבד, חייבת לשאת בעצמה באשמה ובעונש על חטאיה. עתה, נבחן מה נאמר בכתבי הקודש על הכופרים ועל אלה המסרבים להתחרט ולחדול מחטאיהם, שעל פי הדוגלים בתורת האוניברסליות יושבים להם בגן העדן כמלאכים קדושים ומאושרים. המושיע מבטיח: “אֲנִי אֶתֵּן לַצָּמֵא מִמַּעְיַן הַמַּיִם שֶׁל הַחַיִּים – חִנָּם” (ההתגלות, כ”א 6, 7). הבטחה זו מיועדת אך ורק לצמאים. רק אלה הנזקקים ונכספים למי החיים, ומחפשים אחריהם גם במחיר של אובדן כל הדברים האחרים, יזכו בהם. “הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן” (ההתגלות, כ”א 6, 7). גם כאן פורטו התנאים שנדרשו מן המנצחים. אם ברצוננו לנחול הכול, עלינו לגבור על החטא ולהביסו. ה’ מכריז באמצעות הנביא ישעיהו: “אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב: כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ.” “אוֹי לְרָשָׁע רָע: כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ” (ישע’, ג’ 10, 11). החכם באדם מכריז: “אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת, וּמַאֲרִיךְ לוֹ: כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי, אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע” (קוהלת, ח’ 12, 13). שאול השליח אומר שהחוטא צובר לעצמו “זַעַם לְיוֹם זַעַם, בַּיוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו;” “צָרָה וּמְצוּקָה עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם הָעוֹשֶׂה רַע” (אל הרומים, ב’ 5, 6, 9). “כָּל זוֹנֶה אוֹ טָמֵא אוֹ בַּעַל תַּאֲווֹת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עוֹבֵד אֱלִילִים, אֵין לוֹ נַחֲלָה בְּמַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ וְהָאֱלֹהִים” (אל האפסים, ה’ 5). “רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן” (אל העברים, י”ב 14). “אַשְׁרֵי הַמְכַבְּסִים אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת עַל עֵץ הַחַיִּים וְיִכָּנְסוּ הָעִירָה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים. בַּחוּץ יִהְיוּ הַכְּלָבִים וְהַמְכַשְּׁפִים, הַזּוֹנִים וְהַמְרַצְּחִים, עוֹבְדֵי אֱלִילִים וְכָל אוֹהֵב שֶׁקֶר וְעוֹשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 14, 15). אלוהים הכריז את אופיו והסביר כיצד ינהג בחטא, כשאמר: “יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7). “שׁוֹמֵר יְהוָה אֶת כָּל אֹהֲבָיו; וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.” “וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו; אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה” (תהילים, קמ”ה 20; ל”ז 38). שלטון ה’ יפעיל את כוחו וסמכותו כדי לדכא כל מרד. עם זאת, הדרכים שבהן יטיל ה’ את עונשיו הצודקים, יעלו בקנה אחד עם אופיו כ”אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד.” אלוהים אינו כופה את רצונו או את דעתו על איש, ואינו מתענג על צייתנות הנובעת מכפייה ושיעבוד. הוא חפץ שכל יצירי כפיו יאהבוהו משום שהוא ראוי לאהבתם. הוא רוצה שהם יאהבוהו מתוך הערכה מושכלת של חוכמתו, צדקו וחסדו. כל אלה שיבינו נכונה את תכונותיו אלה, יאהבוהו משום שהם מעריכים ומעריצים את מעלותיו. עקרונות החסד, החמלה והאהבה שמושיענו לימד וגילם בחייו המופתיים, מהווים תעתיק של רצונו ואופיו של אלוהים.

המשיח הכריז שהוא לא לימד דבר זולת מה שקיבל מאביו שבשמיים. עקרונות ממשלת ה’ עולים בקנה אחד עם עיקרון האהבה של המושיע, אשר ציווה עלינו: “אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם.” אלוהים עושה דין צדק עם הרשעים למען רווחת היקום, ואפילו לטובתם של אלה שעונשיו פוקדים אותם. אילו היה יכול, מתוקף חוקי ממשלתו ועקרונות הצדק של אופיו, הוא היה משמח אותם ותורם לאושרם. הוא עוטף אותם במחוות אהבתו, מעניק להם ידע על חוקתו ושב ומציע להם את חסדו. אך הם בזים לאהבתו, מבטלים את תוקפה של תורתו ומואסים בחסדו. בעודם שבים ומקבלים את מתנותיו, הם ממיטים חרפה על הנותן. הם שונאים את אלוהים, שכן הם יודעים שהוא מתעב את חטאיהם. ה’ מפגין אורך רוח כלפי דרכם הנלוזה ועיקשותם, אך השעה המכרעת בוא תבוא לבסוף וגורלם ייגזר. מתי יאסור ה’ את המורדים הללו? מתי יאלצם לציית לו? אלה שבחרו בשטן כמנהיגם והם נשלטים על ידו, אינם מוכנים להיכנס למלכות האלוהים. גאווה, רמייה, פריצות ואכזריות השתרשו באופיים. האם הם יכולים להיכנס לגן העדן ולשכון לנצח עם האנשים שהם בזו להם ושנאו אותם עלי אדמות? האמת לעולם לא תנעם לשקרן; הענווה לעולם לא תספק את בעל הגאווה; הטוהר לעולם יתקבל אצל אדם מושחת; האהבה הצרופה, אהבה שאינה תלויה בדבר לעולם לא תקסום לאדם אנוכי. אילו הנאות יכולים השמיים להציע לאנשים השקועים בהבלי העולם ובתאוותיהם האנוכיות? האם אנשים שבזבזו את חייהם על מרד נגד אלוהים, יוכלו להינשא לשמיים ולחזות בקדושה הנשגבה וכלילת השלמות השוררת בשמיים לנצח – שבה כל נשמה חדורת אהבה וכל פרצוף קורן משמחה? שירה ערבה, שובת לב, נישאת מפי כול לכבודם של אלוהים ושה האלוהים, וקרני אור אינסופיים נוגהים על הנושעים מפניו של היושב על הכס. האם יוכלו אלה שלבבותיהם גדושים בשנאה לאלוהים ולאמת ולקדושה, להתחבר עם צבאות השמיים ולהצטרף לשירת ההלל שלהם? האם יוכלו לשאת את כבוד ה’ וכבוד השה? לא, ודאי שלא. תקופת המבחן התארכה, ושנים רבות ניתנו להם כדי שישתנו ואופיים יהלום את מלכות השמיים, אך הם לא ניסו מעולם להכשיר את ליבם לאהוב את הטוהר והקדושה; הם לא למדו את שפת השמיים, ועתה הם איחרו את המועד. הטוהר, הקדושה והשלווה השורים במלכות השמיים יהוו עינוי מבחינתם, וכבוד ה’ יהיה כאש מאכלת. הם ישתוקקו להימלט מן המקום הקדוש הזה. הם יקדמו בברכה חורבן ואבדון כדי להסתתר מפני המושיע אשר מת כדי להושיעם. הרשעים בוחרים בעצמם בגורלם. הרחקתם מגן העדן עולה בקנה אחד עם רצונם, ועם הצדק והחסד של ה’.

בדומה לממטרי המבול מכריזות להבות האש ביום הדין הכביר את גזר הדין של ה’: שהרשעים חשוכי מרפא וחסרי תקנה הם. הם אינם מסוגלים לציית לאלוהים. רצונם פועל בשירות מריים,  וכשחייהם מגיעים לקיצם, הם מאחרים את המועד – עתה מאוחר מדי מכדי להסב את מחשבותיהם לכיוון ההפוך, לחדול מחטאיהם ולציית לה’, להיפטר משנאתם ולהתחיל לאהוב. בכך שאלוהים חס על חייו של קין הרוצח, הוא נתן לעולם דוגמה למה שקורה כאשר מאפשרים לחוטא להמשיך לחיות ולהתמיד בחטאיו שלוחי הרסן. באמצעות ההשפעה הרעה של קין, רבבות מצאצאיו הלכו בעקבותיו וחטאו, עד אשר “רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם.” “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס” (בראשית, ו’ 5, 11). אלוהים שעשה חסד לעולם מחה את תושבי התבל הרשעים בימי נוח. בחסדו הרב, הוא השמיד את תושבי סדום הרשעים. החוטאים משיגים את אהדת והערצת הבריות בעזרת כוח ההטעיה של השטן, ובכך הם מובילים את בני האדם למרד. כך קרה בימיהם של קין ונוח, אברהם ולוט; כך קורה גם בימינו. ה’ יעשה חסד עם היקום לכשישמיד לבסוף את המואסים בחסדו. “שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ” (אל הרומים, ו’ 23). בעוד שהחיים הם נחלת הצדיקים, המוות הוא מנת חלקם של הרשעים. ה’ אמר לעם ישראל: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע” (דברים, ל’ 15). המוות שפסוקים אלה מתייחסים אליו אינו המוות שהושת על אדם הראשון בעטיו של חטאו, ונגזר על האנושות כולה. זהו “המָּוֶת הַשֵּׁנִי”, המוצג בניגוד חד לחיי הנצח. כתוצאה מחטאו של אדם הראשון, המוות הפך לנחלת האנושות. הכול יורדים אלי קבר. בעזרת אמצעי החסד של תוכנית הגאולה, כל המתים ייצאו מקברותיהם. על פי כתבי הקודש, “תִּהְיֶה תְּחִיָּה הֵן שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהֵן שֶׁל הָרְשָׁעִים” (מעשי השליחים, כ”ד 15). “שֶׁכֵּן, כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ” (קור”א, ט”ו 22). ואולם, תיערך הפרדה בין שתי הקבוצות שיקומו לתחייה. “תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל שׁוֹכְנֵי קֶבֶר יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ, וְיֵצְאוּ – עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים, וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט” (יוחנן, ה’ 28, 29). אלה שיימצאו ראויים “לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים”, הם אנשים מאושרים וקדושים. “עַל אֵלֶּה אֵין לַמָּוֶת הַשֵּׁנִי שִׁלְטוֹן” (ההתגלות, כ’ 6). אך אלה שלא השיגו מחילה באמצעות תשובה ואמונה חייבים לקבל את העונש על חטאיהם, ו”שְׂכַר הַחֵטְא” הוא המוות. העונש שיושת עליהם “בהתאם למעשיהם”, יהיה שונה בפרק הזמן ובעצימותו, אך הוא יסתיים לבסוף ב”מָּוֶת הַשֵּׁנִי”. משום שנבצר מאלוהים  להושיע את החוטא השרוי בחטאיו וממאן לחזור בתשובה, וזאת בקנה אחד עם צדקו וחסדו, הוא מקפד את חייו – החיים שבמהלכם התעצמו חטאיו, והוא הוכיח שהוא אינו ראוי לחסד. מחבר מזמורי התהילים והנביא עובדיה כתבו בהשראה אלוהית: “וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע; וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵינֶנּוּ.” “וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ” (תהילים, ל”ז 10; עובדיה, פסוק 16). בעודם עוטים חרפה שוקעים הרשעים לתהום הנשייה הנצחית, שאין בה שום תקווה. כך יקיץ הקץ על החטא, ועל כל הצער, הסבל והחורבן שנבעו ממנו. מחבר מזמורי התהילים אומר: “גָּעַרְתָּ גוֹיִם, אִבַּדְתָּ רָשָׁע; שְׁמָם מָחִיתָ, לְעוֹלָם וָעֶד. הָאוֹיֵב, תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח; וְעָרִים נָתַשְׁתָּ, אָבַד זִכְרָם הֵמָּה” (תהילים, ט’ 6, 7). יוחנן הצופה בחזון [שתועד בספר ההתגלות], מביט בכיסופים בחיי הנצח, ושומע את מזמור ההלל האוניברסלי שאין בו אף תו צורם. כל ברייה בשמיים ובארץ מהללת את ומעניקה לו כבוד (ההתגלות, ה’ 13). לא יהיו עוד נשמות שיחללו את שם ה’, שכן הן תתפתלנה מכאבים בעינויים נצחיים; אף נשמה אומללה השרויה בגיהינום, לא תצטרף לשירת הנושעים. הדוקטרינה על המודעות הקיימת בשעת המוות ולאחריה מושתתת על טעות בסיסית לגבי הטבע האלמותי; הדוקטרינה הדוגלת במודעות האדם בשעת המוות, בהישארות הנפש ובעינויים נצחיים, המבוססת על הטעות הבסיסית בסוגיית הישארות הנפש ואלמותיות האדם, מנוגדת לתורת כתבי הקודש, להגיון ולרגשותינו כבני אנוש. על פי האמונה הרווחת, הגאולים היושבים בגן עדן מודעים לכל מה שקורה עלי אדמות, במיוחד בחיי יקיריהם וחבריהם. אך כיצד יכולות הידיעה על צרותיהם, והצפייה בחטאים שהם מבצעים, בצרותיהם, בייסוריהם ובאכזבותיהם, להוות מקור שמחה למתים? על איזו מידה של אושר שמיימי יתענגו אלה שרוחם מרחפת מעל חבריהם עלי אדמות? כמה מקוממת היא האמונה שברגע המוות, נשמותיהם של החוטאים שמיאנו לחזור בתשובה עולות היישר ללהבות הגיהינום!!! איזה צער עז יחוו אלה שיחזו בחבריהם נטמנים בקבר בלי שחזרו בתשובה, כדי לנחול חיי נצח של יגון, סבל וחטא נצחיים! אנשים רבים איבדו את שפיות דעתם בשל המחשבה המחרידה הזו! מה נאמר בכתבי הקודש בקשר לסוגיות אלה? דוד מכריז כי האדם אינו נמצא בהכרה לאחר מותו. “תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ; בַּיּוֹם הַהוּא, אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו” (תהילים, קמ”ו 4). שלמה תמים דעים עימו: “כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה… גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.” “כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה” (קהלת, ט’ 5, 6, 10). כאשר ה’ נעתר לתפילת חזקיה והאריך את תוחלת החיים שלו בחמש עשרה שנים, המלך אסיר התודה הודה לו בשירת הלל על חסדו הכביר. במזמור זה מוסברת הסיבה לשמחתו: “כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ. חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם” (ישעיה, ל”ח 18, 19). תיאולוגיה פופולרית מציגה את הצדיקים שמתו כמי שעלו היישר לשמיים, ועתה הם יושבים בגן העדן, בעודם שרויים באושר ומהללים את אלוהים בלשון נצחית. אך חזקיה רואה ומבין שבמוות אין סיכוי למצב מזהיר כזה. דבריו עולים בקנה אחד עם דבריו של מחבר מזמורי התהילים שאמר: “כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ; בִּשְׁאוֹל, מִי יוֹדֶה לָּךְ?” “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ; וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה” (תהילים, ו’ 6; קט”ו 17). שמעון כיפא הכריז בחג השבועות כי “דָּוִד אָבִינוּ, מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” ש”הֲרֵי דָּוִד לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה” (מה”ש, ב’ 29, 34). העובדה שדוד המלך יישאר טמון בקברו עד לתחיית המתים מוכיחה שהצדיקים אינם עולים לגן עדן בשעת המוות. רק בזכות תחיית המתים ועובדת תקומתו של המשיח יוכל דוד לשבת לבסוף לימין האלוהים. שאול השליח אומר: “וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲבוּדִים הֵם” (קור”א, ט”ו 18-16). אילו עלו הצדיקים המתים היישר לגן העדן בשעת מותם, במשך ארבעת אלפים שנה, כיצד יכול שאול לטעון ש”אִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה,” אזי “הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲבוּדִים הֵם”? הרי לא יהיה צורך בתחיית המתים. טינדייל, הקדוש המעונה, שהגן על הדוקטרינה הגורסת כי המתים שרויים בשינה, הכריז באוזני כומר יריב: “כששמים את [נשמות המתים] בגן העדן, הגיהינום וכור המצרף מפריכים את הטענה שעל פיה הוכיחו המשיח ושאול השליח את תחיית המתים.” “אם הנשמות שרויות בגן עדן, אמרו לי, מדוע שלא תהיינה שרויות בטוב כמו המלאכים? ואם הן אכן שרויות בגן העדן, מה צורך יש בתחיית המתים?” זוהי עובדה שלא ניתן להתכחש לה, שהתקווה לאושר נצחי אחרי המוות הובילה לזניחה גורפת של תורת תחיית המתים של כתבי הקודש. ד”ר אדם קלרק הבחין במגמה זו כשאמר בראשית המאה הנוכחית: “דומה שתורת תחיית המתים הייתה חשובה יותר למשיחיים הקדומים מאשר בימינו! כיצד ייתכן הדבר? השליחים שבו והתעקשו על כך, ועוררו את חסידי ה’ לשקוד, לעמוד על המשמר, לציית ולשמור על רוח טובה. אך ממשיכי דרכם עד עצם היום הזה מזכירים זאת לעיתים רחוקות בלבד! כך הטיפו השליחים; כך האמינו המשיחיים הקדומים; כך אנו מטיפים, וכך לבבותינו מאמינים. אין אף תורה בבשורה שזכתה להדגשה רבה יותר, ואין אף תורה בשיטה הדתית בימינו הזוכה להזנחה רבה יותר!” מצב זה נמשך עד שהאמת המהוללת על אודות תחיית המתים כמעט התעמעמה לחלוטין ונשכחה מליבו של העולם הנוצרי. מחבר משיחי מוביל העיר בפרשנותו על דברי שאול באיגרת הראשונה אל התסלוניקים (פרק ד’, פסוקים 18-13): “מכל שיקולי הנוחות, הדוקטרינה על האלמותיות המבורכת של הצדיקים תופסת את מקומה של כל דוקטרינה מפוקפקת על ביאת האדון השנייה. בשעת מותנו, אדוננו בוא יבוא אלינו. אנו מצפים ומייחלים לזה. המתים נוחלים כבוד ועולים השמיימה. אין הם מחכים לתרועת השופר המכריזה את גזר דינם ואת אושרם הנצחי.” אך כאשר ישוע עמד לעזוב את תלמידיו, הוא לא אמר להם שהם יבואו אליו במהרה. הוא אמר: “בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם” (יוחנן, י”ד 2, 3). שאול השליח מוסיף ואומר: “שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן, אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן.” הוא חותם את דבריו אלה באומרו: “עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (תסל”א, ד’ 18-16). איזה הבדל חד בין דברי הנחמה הללו לבין דברי כהן הדת האוניברסלית, שצוטטו לעיל! כוהן זה ניחם את חבריו האבלים בעזרת ההבטחה שהמת, חוטא ככל שהיה בעת נשימתו האחרונה, מתקבל בברכה בחברת המלאכים. שאול הצביע בפני אחיו על האמונה בדבר ביאתו העתידית של אדונם המשיח, כאשר קירות הקבר יישברו, “וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ” יקומו לתחייה וינחלו חיי נצח בעולם הבא. לפני שינחלו את מעונות האושר בגן העדן, חייהם חייבים להיבחן, ואופיים ומעשיהם חייבים לעבור תחת עינו הבוחנת של ה’. הכול ייבחנו לפי מעשיהם ודבריהם שתועדו בספרי השמיים, ויתוגמלו בהתאם. משפט זה אינו נערך בשעת המוות. שימו לב לדברי שאול: “שֶׁכֵּן יָעַד [ה’] יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק עַל יְדֵי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים” (מה”ש, י”ז 31). כאן מציין השליח מפורשות כי נקבע מועד מסוים בעתיד שבו ייערך יום הדין של ה’, ושבו העולם יישפט. יהודה מתייחס לאותה תקופה כשהוא אומר: “אֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרָם כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם, שָׁמַר בְּכַבְלֵי עוֹלָם וּבַאֲפֵלָה לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל.” הוא מצטט את דברי חנוך: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל” (איגרת יהודה, פסוקים 6, 14, 15). יוחנן מכריז כי הוא ראה “אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וּסְפָרִים נִפְתְּחוּ. גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם” (ההתגלות, כ’ 12). אך אם המתים כבר מתענגים על האושר בגן העדן או מתפתלים מכאבים בלהבות הגיהינום, מה הטעם במשפט עתידי?

הדברים שדבר ה’ מלמד בקשר לסוגיות חשובות אלה אינם עמומים, ואף אינם סותרים; הם פשוטים וברורים, ומובנים לכול. אך איזה אדם בר דעת וגלוי לב יכול לראות חוכמה או צדק בתיאוריה הפופולרית הזו? האם ייתכן שהצדיקים, לאחר שייבחנו חייהם ביום הדין, ישמעו את הפסיקה: “עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן!… בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ” (מתי, כ”ה 21, 41), בעודם שרויים בנוכחות האדון, אולי מזה זמן רב? האם הרשעים ייקראו לעזוב את אתר העינויים כדי לקבל את גזר הדין ששופט כל הארץ יגזור עליהם: “לְכוּ מִמֶּנִּי אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם!”? (שם, פסוק 41). איזה לעג נוראי! איזו האשמה מחפירה על חוכמתו וצדקתו של ה’! תיאוריית הישארות הנפש (נצחיות הנשמה) הייתה אחת מתורות השקר שכוננה הכנסייה ברומא בהשראת האלילות, ואשר שזרה אותה באמונת העולם הנוצרי. מרטין לותר תייג אותה כאחת מ”אינספור הפלאים של מדמנת צווי וגזרות האפיפיור.” בפרשנותו על דברי שלמה בספר קהלת, שטען כי “הַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה,” אומר מתקן הדת: “זוהי הוכחה נוספת לכך שהמתים אינם שרויים בהכרה. שלמה סבור שלפיכך, המתים פשוט ישנים ואינם הוגים בדבר. הם שוכבים בקברם ללא שום מודעות לחלוף הימים או השנים, אך לכשיקיצו מתרדמתם, הם ירגישו שהם ישנו אך רגע קט.” בשום מקום בכתבי הקודש אין הצהרה שעל פיה הצדיקים יקבלו את גמולם הטוב והרשעים יקבלו את עונשם בשעת המוות. אבות האומה ונביאי ה’ לא השאירו שום הבטחות כאלה. המשיח ושליחיו לא נתנו אף רמז לכך.

בכתבי הקודש נאמר מפורשות שהמתים אינם עולים היישר לגן העדן. הם מתוארים כמי שישנים עד לתחיית המתים (תסל”א, ד’ 14; איוב, י”ד 12-10). ביום שבו יינתק “חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ,” (קהלת, י”ב 6), יקיץ הקץ על מחשבותיו של האדם. המתים שנטמנו בקברם שרויים בדממה מוחלטת. אין הם יודעים דבר על המתרחש בעולם (איוב, י”ד 21). הצדיקים היגעים שרויים במנוחה מבורכת! משך הזמן, בין אם קצר או ארוך, ייראה להם אך ורק כרגע קט. הם ישנים, אך הם יתעוררו מתרועת השופר של ה’ וינחלו חיי נצח מזהירים. הם ישתנו “בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן… וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ‘בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח'” (ישע, כה’  8 ,קור”א, ט”ו 55-52). כאשר הם ייקראו לקום מתרדמתם העמוקה, הם ימשיכו להגות במחשבה שחלפה במוחם בדיוק ברגע שבו נקטע חוט מחשבתם. תחושתם האחרונה הייתה חבלי המוות; המחשבה האחרונה שחלפה במוחם הייתה שהם נכנעים לשר המוות ויורדים אלי קבר. כאשר הם יקומו לתחייה ויצאו מן הקבר, המחשבה המשמחת הראשונה שתחלוף במוחם תהדהד בקריאת ניצחון: “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” (קור”א, ט”ו 55).