העימות הגדול פרק מ׳ – תשועתם של חסידי ה’

כאשר רשויות החוק יחדלו להגן על מכבדי תורת ה’, תקום בארצות שונות ברחבי העולם תנועה שתחתור להשמדתם. לכשתקרב השעה היעודה שנקבעה להשמדתם, בני האדם יזממו לעקור מקרבם את הקבוצה השנואה הזו. הם יחליטו פה אחד להכותם בלילה אחד מכה ניצחת, אשר תחריש לעד את הקול החולק עליהם ומוכיחם. חסידי ה’, שחלקם ישבו בכלא או במקומות התבודדות נסתרים ביערות ובהרים, ימשיכו להתחנן לעזרת ה’, כאשר בכל מקום סביבם ייערכו קבוצות של לוחמים חמושים, המתוגברים בצבאות מלאכי האופל, לקראת השמדתם. בשעה גורלית זו, השעה הקשה והנוראה ביותר, יתערב אלוהי ישראל ויציל את בחיריו. ה’ אמר: “הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג; וְשִׂמְחַת לֵבָב, כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר יְהוָה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ, וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף, וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם, וְאֶבֶן בָּרָד” (ישעיה ל’, 29, 30). בד בבד עם קריאות הניצחון יישמעו קולות לגלוג וקללות, כשהמוני הרשעים יעמדו לעוט על טרפם. לפתע, עלטה סמיכה ועמוקה מחשכת הליל תרד על העולם. אז תצא קשת (בענן) מכס האלוהים, שתאיר בכבוד ה’, תימתח על פני השמיים ותקיף כל קבוצת מתפללים. ההמון הזועם ייעצר לפתע. קריאות הבוז והלעג יגוועו. חסידי ה’ – מושא זממם הרצחני – יישכחו מליבם. בפחד ובתחושה מבשרת רע, הם יביטו בסמל הברית של ה’, וישתוקקו להגן על עצמם מפני אורו הבוהק והעז המציף אותם. חסידי ה’ ישמעו קול צלול וערב: “שאו עיניכם השמיימה,” וכאשר יישאו מבטם לשמיים, הם יחזו בקשת ההבטחה. העננים הקודרים והזועמים שכיסו את השמיים ייסוגו לצדדים, וכאשר חסידי ה’ ימשיכו למקד מבטם בשמיים, הם יזכו לראות, כמו סטפנוס בשעתו, את כבוד ה’, ואת בן האלוהים יושב על כס מלכותו. בעודו עוטה הדר ומלכות, ניתן להבחין בסימנים על גופו המעידים על השפלתו. חסידיו ישמעו משפתיו את הבקשה שהעלה לפני אביו בשמיים ומלאכיו הקדושים: “אָבִי, אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). שוב יישמע קול ערב שיקרא בניצחון: “הם באים! הם באים! קדושים, טהורים ותמימים הם. הם שמרו אֶת מִצְוָתִי לַעֲמִידָה בְּסַבְלָנוּת, ולכן הם יתהלכו בקרב מלאכי השמיים.” משפתותיהם החיוורות והרועדות של חסידיו שדבקו באמונתם תצא קריאת ניצחון. בחצות הליל יפגין ה’ את גבורתו כדי לשחרר את חסידיו. השמש תפציע ותזרח בכל עוצמתה. אותות ומופתים יתחוללו במהירות בזה אחר זה. הרשעים יביטו במחזה באימה, חלחלה ותדהמה, בעוד הצדיקים יחזו באותות המבשרים את גאולתם בשמחה נשגבה. דומה שהטבע כולו חורג ממסלולו. הנהרות והנחלים חדלים מזרימתם. עננים כבדים ואפלים מתחשרים ממעל ומתנגשים אלה באלה. בלב השמיים המעוננים והזועמים מפציע זוהר בהיר שאת עוצמתו הנשגבה אין לתאר, וממנו בוקע קולו של האל כקול מים רבים, המכריז: “הָיֹה נִהְיְתָה!” (ההתגלות, ט”ז 17, 18). הקול הרועם מרעיד את השמיים והארץ. רעידת אדמה עוצמתית מתחוללת, “רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵאָז הֱיוֹת אָדָם עַל הָאָרֶץ” (שם, פס’ 18). דומה שהשמיים נפתחים ונסגרים, והזוהר הזורח מכס האלוהים מנצנץ בעדם. ההרים רועדים כקני סוף המתנודדים ברוח. שברי סלעים מתנפצים ומתפזרים לכל עבר. נשמע קול שאון הרועם כרעם סופה מתקרבת. הים הסוער מצליף בנחשולי זעמו. שריקת הסופה  נשמעת כקולם של שדים היוצאים לזרוע הרס וחורבן. האדמה כולה עולה ויורדת וגואה כגלי הים. פני האדמה נשברים, עד כי דומה שיסודותיה עומדים להתמוטט. ערי הנמל שהפכו למעוזי רשע, בדומה לסדום, נבלעים בידי המים הגועשים והזועמים. עתה, “זִכְרוֹן בָּבֶל הַגְּדוֹלָה עָלָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהּ אֶת כּוֹס יֵין חֲרוֹן אַפּוֹ.” “אַבְנֵי בָּרָד גְּדוֹלוֹת שֶׁמִּשְׁקָלָן כְּמֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים לִיטְרָאוֹת יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם עַל בְּנֵי אָדָם,” וביצעו את מלאכת השמד שלהן (שם, פסוקים 19, 21). הערים הגאות ביותר עלי אדמות משתוחחות בחורבותיהן. ארמונות פאר, שמלכים ושועי עולם בזבזו עליהם הון עתק כדי לרומם את עצמם, מתמוטטים לנגד עיניהם והופכים לעיי חורבות. בתי הכלא נפרצים, וחסידי ה’ שנכלאו בהם בשל אמונתם יוצאים לחופשי. קברות נפתחים, “וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ – אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם” (דניאל, י”ב 2). כל אלה שמתו בעודם דבקים במצוות ה’ ובאמונה במשיח (בהתאם לבשורת המלאך השלישי), יקומו לתחייה, ייצאו מקברותיהם כשהם מפוארים בכבוד, ויזכו לשמוע את ברית השלום שכרת ה’ עם שומרי תורתו. “אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ” [את המושיע] (ההתגלות, א’ 7), אלה שלעגו לייסוריו בעת גסיסתו על הצלב, מתנגדיו המרים ביותר שיצאו נגד האמת שהוא בישר ורדפו את חסידיו – יקומו מן המתים כדי לחזות בו בכבודו, ובכבוד שינחלו חסידיו הנאמנים והצייתנים. עננים כבדים ממשיכים לכסות את הרקיע, אך השמש המפציעה בעדם נראית כעין הנקם של ה’. ברקים עזים רושפים מן השמיים ואופפים את העולם במסך של אש. מעל שאון הרעם הכביר נשמעים קולות מסתוריים ומפחידים, המכריזים את האבדון שנגזר על הרשעים. לא הכול מבינים את המילים שנאמרו, אך מורי השקר מבינים אותם היטב. אנשים אלה, שזמן קצר קודם לכן היו כה פזיזים, כה יהירים, כה סוררים, כה שמחים וגאים באכזריותם נגד שומרי מצוות ה’, מוצפים עתה תדהמה וחרדה ורועדים מפחד. זעקות השבר שלהם גוברות על שאון איתני הטבע. השדים מודים באלוהותו ובעליונותו של המשיח, ורועדים לפני גבורתו, בזמן שבני האדם מתחננים לרחמיו ומתרפסים לפניו באימה אומללה. כשנביאי העבר חזו במחזה הקדוש של יום ה’, הם אמרו: “הֵילִילוּ, כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה; כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא” (ישעיה, י”ג 6). “בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם, שָׁפֵל, וְשַׁח, רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם; וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל… וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים… בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ, אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים – מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ” (ישעיה, ב’ 12-10, 17, 20, 21).

דרך סדק בעננים זורח כוכב שאורו בוהק שבעתיים בקרב העלטה הכבדה. הוא מבשר תקווה ושמחה לחסידי ה’ הנאמנים, וחרון אף ועונשים כבדים למחללי תורת ה’.

אלה שהקריבו הכול למען המשיח, בטוחים ומוגנים כעת, בעודם צפונים ומוסתרים “בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ”. הם עמדו בניסיון והפגינו את נאמנותם למושיע, שמת בעבורם לעיני העולם כולו ולעיני מבזי האמת. מהפך מופלא מתחולל באנשים שדבקו באמונתם וצעדו בדרך הישר לנוכח פני המוות. לפתע, הם נגאלים מרודנותם העריצה והאכזרית של בני אדם שהפכו לשדים. פניהם, שעד לאחרונה היו כה חיוורים, מבוהלים, כחושים ועייפים, זורחים עתה באמונה, התפעמות ואהבה. הם שרים בקול רם וצלול את שיר הניצחון: “אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן, לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ, וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו; יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה” (תהילים, מ”ו 4-2). וכאשר המילים הבוטחות הללו, החדורות אמון קדוש, עולות לפני האלוהים, העננים מסתלקים, ושמיים בהירים וזרועי כוכבים נחשפים בזוהר בל יתואר בהשוואה לשמיים האפלים והקודרים, המתחשרים בצידו האחר של הרקיע. זוהרה של העיר השמיימית מפציע משעריה וזורח למרחקים. יד האוחזת בשני לוחות אבן הגלולים יחדיו, מופיעה על פני השמיים. הנביא מכריז: “וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ; כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה” (תהילים, נ’ 6). התורה הקדושה, המגלמת את צדקת ה’, אשר הוכרזה בהר סיני מתוך תימרות אש ועשן, ברקים ורעמים, כדי לשמש מדריך לחיים, נחשפת כעת לפני בני האדם כחוקת המשפט של ה’. היד פותחת את הלוחות ונגלים עשרת הדיברות החקוקים עליהם, כאילו שורטטו בקולמוס של אש. המילים ברורות כל כך, שהכול יכולים לקרוא אותן. הזיכרון מתעורר ונדרך, חשכת האמונות התפלות והכפירה מסתלקת מכל לב, ועשרת המצוות הקצרות, התמציתיות והסמכותיות של ה’ מוצגות לעיני כל יושבי התבל. אין לתאר את האימה והייאוש האוחזים בליבם של אלה שחיללו את תורת ה’ הקדושה. ה’ העניק להם את תורתו; הם יכלו לבחון את אופיים לאורה, ולזהות את מגרעותיהם וחטאיהם כל עוד הייתה להם הזדמנות לשוב בתשובה ולתקן את דרכם. אך כדי לשאת חן בעיני העולם, הם זנחו את מצוותיה ולימדו את הזולת לחלל אותן. הם עשו כל מאמץ כדי לאלץ את חסידי ה’ לחלל את השבת שה’ כונן. עתה, הם מורשעים בידי התורה שהם בזו לה ותיעבוה. עתה הם רואים בבירור שאין להם שום תירוץ. הם בחרו בזה שהחליטו לסגוד לו ולשרתו. “וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ” (מלאכי, ג’ 18).

אויבי תורת ה’, מכוהני הדת ועד לפשוטי העם, אוחזים ברעיון חדש לגבי האמת וחובותיהם של בני האדם. מאוחר מדיי הם מבינים שהשבת שצוותה בדיבר הרביעי, היא-היא חותמו של אלוהים חיים. מאוחר מדיי הם רואים את טיבה האמיתי של השבת המזויפת שלהם, ואת המסד הרעוע שעליו הם בנו את משנתם וחייהם. הם מבינים שהם נלחמו באלוהים. מורי הדת הובילו את נשמות בני האדם לאבדון כאשר התיימרו להובילן אל שערי גן העדן. רק ביום הדין האחרון יתברר כמה גדולה היא האחריות שהוטלה על המשרתים בקודש, וכמה מרות הן התוצאות של חוסר נאמנותם. רק בנצח נוכל להעריך לאשורו את האובדן של נשמה אחת. נורא יהיה גורלו הנצחי של האדם שה’ יורה לו: “עֶבֶד רָשָׁע, לך ממני.” קולו של ה’ רועם מן השמיים ומכריז את היום ואת השעה של ביאת המשיח, ואת הברית האחרונה שהוא כורת עם חסידיו. מילותיו מתגלגלות ומהדהדות ברחבי תבל כרעמים אימתניים. חסידי ה’ ניצבים קשובים, ועיניהם ממוקדות בשמיים. ארשת פניהם מוארת בזיו כבודו של המושיע, וקורנת כפניו של משה כאשר ירד מהר סיני. הרשעים אינם מסוגלים להביט בהם. כשמוכרזת הברכה על מכבדי ה’ ששמרו את קדושת השבת שכונן ה’, נשמעת קריאת ניצחון רמה. במהרה עולה במזרח עב קטנה וכהה, גודלה כמחצית כף ידו של אדם. זה הענן האופף את המושיע, שממרחקים נראה כאפוף באפלה. חסידי ה’ יודעים שזה האות לביאת בן-האדם. הם מביטים בענן בדממה חדורת יראה בעודו מתקרב אל האדמה, הולך ומתבהר ונעשה זוהר יותר ויותר, עד שהוא נגלה לעיניהם כענן לבן גדול, שתחתיתו עשוי זוהר הנראה כאש אוכלה, ומעליו זורחת הקשת המסמלת את הברית עם ה’. ישוע רוכב עליו כגיבור מנצח. עתה הוא כבר אינו “איש מכאובות”, הלוגם מן הכוס המרה של קלון וייסורים. עתה הוא מופיע כמצביא מנצח בשמיים ובארץ, שבא לשפוט את המתים ואת החיים. הוא מכונה “נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי; בְּצֶדֶק הוּא שׁוֹפֵט וְלוֹחֵם.” ו”צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאִים אַחֲרָיו” (ההתגלות, י”ט 11, 14). בשירת המנונים ומזמורים שלחניהם ערבים ושמימיים, מריעים לו אינספור צבאות המלאכים הקדושים המלווים אותו בדרכו. דומה שהשמיים נמלאו בישויות זוהרות – “רבבות וריבוא רבבות” מלאכים שמימיים. איש אינו יכול לתאר את המראה הנשגב. אף בן תמותה אינו יכול לקלוט ולהבין את הודו. “כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה” (חבקוק, ג’ 3, 4). כשהענן הזוהר הולך ומתקרב לאדמה, עיני כול נשואות אל שר החיים. נזר קוצים אינו פוצע עתה את ראשו הקדוש; אדרבה, הילה של אור אופפת את מצחו הקדוש. פניו קורנים באור סנוורים כאור החמה בצהרי היום. “וְעַל בִּגְדוֹ וְעַל יְרֵכוֹ כָּתוּב שֵׁם: ‘מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים'” (ההתגלות, י”ט 16). בנוכחותו “נֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן.” אימה נוראה, חדורת ייאוש נצחי, נופלת על מואסי חסדו של האל. “וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָּם התקדרו” (ירמיה, ל’ 6; נחום, ב’ 11). הצדיקים זועקים בחלחלה: “מִי יָכוֹל לַעֲמֹד [ביום הדין הגדול]?” שירת המלאכים מהוסה, ולזמן מה משתררת דממה נוראית. ואז נשמע קולו של ישוע, המכריז: “דַּי לְךָ חַסְדִּי!” פניהם של הצדיקים אורות, ושמחה גודשת את ליבם. המלאכים שרים שוב, הפעם בקול גבוה יותר, בעודם מתקרבים אל האדמה. מלך מלכי המלכים יורד מן הענן בעודו אפוף להבות יוקדות. השמיים נגללים כמגילה והאדמה רועדת לפניו. כל הר וכל אי נעקרים ממקומם. “יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל יֶחֱרַשׁ; אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד. יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ” (תהילים, נ’ 3, 4). “וּמַלְכֵי הָאָרֶץ וְהַנִּכְבָּדִים, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהָעֲשִׁירִים וּבַעֲלֵי הָעָצְמָה, כָּל עֶבֶד וְכָל בֶּן חוֹרִין, הִתְחַבְּאוּ בַּמְּעָרוֹת וּבְסַלְעֵי הֶהָרִים, וְאָמְרוּ לֶהָרִים וְלַסְּלָעִים: ‘נִפְלוּ עָלֵינוּ וְהַסְתִּירוּ אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וּמִזַּעַם הַשֶּׂה. כִּי בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם חֲרוֹנָם, וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד?'” (ההתגלות, ו’ 17-15). דברי הלעג וההתבדחויות חדלו. שפתי שקר הושתקו לעד. צחצוחי החרבות, המולת הקרב, “כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים,” שככו ודממו (ישעיה, ט’ 5). דבר לא נשמע עוד זולת תפילה, יבבה וקינה. זעקה מרה פורצת מן השפתיים שזה מכבר לעגו: “כִּי בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם חֲרוֹנָם [של ה’ והשה], וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד?” הרשעים ייחלו להיקבר תחת סלעים והרים. הם יעדיפו להיקבר תחתם מאשר להיפגש פנים אל פנים עם המושיע שמאסו בו ובזו לו. היטב מכירים הם את הקול שפילח את אוזניהם של המתים. לעיתים כה קרובות קרא להם בטון רך ומתחנן לשוב בתשובה. לפעמים נשמע הקול הזה בתחינותיהם המפצירות של חבר, של אח, של הגואל. הקול שנועד למואסי חסדו, אשר מוכיח, מגנה ומרשיע, שב והפציר בהם מזה זמן כה רב: “שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ?” (יחזקאל, ל”ג 11). לו רק היה נשמע באוזניהם כקולו של זר! ישוע אומר: “יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי; וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם” (משלי, א’ 24, 25). הקול המוכר הזה מעורר בהם זיכרונות שהם היו מעדיפים לשכוח: אזהרות ותוכחות שבזו להן, הזמנות שנדחו על הסף, זכויות יתר שזלזלו בהן. ישנם אלה שלעגו למשיח בעת השפלתו וקלונו. מילותיו של המושיע הסובל עולות כעת בזיכרונם בעוצמה מטלטלת – המילים שהגה מפיו בחגיגיות כאשר הכוהן הגדול השביעו: “מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם” (מתי, כ”ו 64). עתה הם חוזים בכבודו, והם עתידים לראותו יושב לימין כס האלוהים במלכותו. אלה שלעגו להצהרתו על היותו בן האלוהים, מחרישים כעת כמוכי אלם. אחד מהם הוא הורדוס היהיר, שלעג לתוארו המלכותי והורה לחיילים המלגלגים להכתירו למלך. ישנם אלה שעטו בידיהם הטמאות את גופו של ישוע בגלימת ארגמן, הניחו נזר קוצים על מצחו הקדוש, נעצו בידו שרביט מלכות מדומה, והשתחוו לפניו בעודם לועגים לו ועולבים בו בלגלוג חדור כפירה. האנשים שהיכו את שר החיים וירקו עליו מסבים עתה את פניהם ממבטו הנוקב, ומנסים להימלט מעוצמת הכבוד העז האופף את נוכחותו. החיילים שנעצו את מסמרות הברזל בידיו וברגליו כשמסמרו אותו אל הצלב, והחייל שדקר את צידי גופו, מביטים כעת בסימני הצליבה באימה ובחרטה. אירועי הצליבה בגולגולתא עולים בזיכרונם של הכוהנים וראשי הדת בבהירות מפחידה. באימה מצמיתה הם נזכרים כיצד הנידו בראשם בשמחה לאיד, שמחה זדונית, שטנית, והכריזו בלעג: “אַחֵרִים הוֹשִׁיעַ; אֶת עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ?! מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא! שֶׁיֵּרֵד עַכְשָׁו מִן הַצְּלָב וְנַאֲמִין בּוֹ! בָּטַח בֵּאלֹהִים, עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ” (מתי, כ”ז 42, 43). הם נזכרים בבהירות במשל של המושיע על הכורמים שסירבו לתת את תנובת הבציר לבעל הכרם, התעללו בעבדיו ורצחו את בנו. הם גם נזכרים בגזר הדין שהם עצמם גזרו על הכורמים: “הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד בַּעַל הַכֶּרֶם אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם!” הכוהנים וזקני העם ראו בחטאם של הכורמים הבוגדניים האלה ובעונש המגיע להם, את דרכם שלהם ואת הדין שנגזר עליהם בצדק. זעקות של ייסורים עזים ונוראיים מפלחות את האוויר. הן רמות יותר מן הצעקה: “צלבוהו! צלבוהו!” שהדהדה ברחובות ירושלים. הזעקות מעצימות את הקינה הנוראה והנואשת שנשמעת מכל עבר: “בן האלוהים הוא! המשיח האמיתי!” הרשעים מבקשים להימלט מנוכחותו של מלך מלכי המלכים. הם מנסים להסתתר במערות עמוקות בבטן האדמה, שנבקעו בידי איתני הטבע המשתוללים, אך לשווא. בחייהם של אלה שמאסו באמת ישנם רגעים שבהם מתעורר מצפונם, זיכרון מייסר מחיי הצביעות שהם ניהלו עולה בזיכרונם, ונשמתם נתקפת מוסר כליות וחרטות שווא. אך הללו מחווירים בהשוואה לחרטה שתנקוף אותם “בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה!” (משלי, א’ 27).

אלה שרצחו את המשיח ואת חסידיו הנאמנים חוזים כעת בכבוד ה’ האופף את המושיע. בעודם אחוזי אימה, הם שומעים את קולותיהם של הקדושים, המכריזים בשמחה: “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ… נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ!” (ישעיה, כ”ה 9). בעיצומן של רעידות האדמה, הברקים הרושפים והרעמים הרועמים, קורא קולו של בן האלוהים לקדושים הישנים לקום לתחייה ולצאת מקברותיהם. הוא מביט בקברי הצדיקים, נושא את ידיו השמיימה וזועק: “עורו, עורו, עורו ישני עפר, עורו וקומו!” לכל אורכה ורוחבה של הארץ שומעים המתים את קולו, וכל המתים השומעים אותו יקומו לתחייה. האדמה כולה תהדהד בקול צעדיהם של האנשים שקמו לתחייה והם מהווים צבא עצום עד מאוד מכל אומה, שבט ושפה. המתים יקומו לתחייה, ייצאו מן הקברים שכלאו אותם, בעודם עוטים תהילה וכבוד נצחיים, ויזעקו: “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” (קור”א, ט”ו 55). הצדיקים החיים והקדושים שקמו לתחייה יפצחו יחדיו בקריאת ניצחון צוהלת וממושכת.

הכול יוצאים מקברותיהם באותו שיעור קומה שבו נטמנו בקברם. אדם הראשון ניצב בגאון בקרב ההמון שקם לתחייה; הוא גבוה, הדור ומלכותי, נמוך אך במעט מבן האלוהים. ההבדל החד בינו לבני הדורות הבאים ניכר בו היטב; בהיבט יחיד זה נחשפת ההתנוונות הגדולה של המין האנושי. אך הכול קמים רעננים ומלאי מרץ של נעורים נצחיים. מבראשית נברא האדם בדמותו ובצלמו של אלוהים; דהיינו, הוא לא רק ניחן באופיו וביכולותיו השכליות, אלא גם בצלמו. החטא השחית את צורתו וכמעט מחק את צלמו האלוהי, אך המשיח בא להשיב עטרה ליושנה, ולשקם את מה שהושחת ואבד. הוא ישנה את גופנו הנחות ויעצב אותו בדמות גופו ההדור כבוד. גופנו בן התמותה, שלא הדר ולא יופי לו, שצורתו נשחתה וטומאה בחטא, יהפוך כליל השלמות והיופי וילבש אלמותיות. כל הפגמים, העיוותים והמומים יישארו בקבר. הגאולים שישובו לעץ החיים בגן העדן האבוד “ישמינו” (מלאכי, ג’ 20), ויצמחו למלוא שיעור קומתו של אדם הראשון בקומתו התמירה והדרו הבראשיתי. עקבותיו האחרונים של החטא יוסרו לעד, ו”נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ” ישרה על חסידי המשיח הנאמנים; גופם ונשמתם ישקפו את דמותו כלילת השלמות של אדונם. הו, גאולה נפלאה! רבות דיברנו בה, רבות ייחלנו לה, בציפייה חדורת להט ציפינו לה, אך מעולם לא הבנו אותה לאשורה. הצדיקים שיימצאו בחיים בעת שיבת המשיח ישתנו “בין רגע וכהרף עין”. קולו של ה’ האדיר אותם ופארם בכבוד; עתה הם ינחלו אלמותיות ויינשאו השמיימה יחד עם הקדושים שקמו לתחייה כדי לפגוש את אדונם. מלאכים יקבצו “אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְּצֵה הָאָרֶץ עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם.” ילדים קטנים יינשאו בידי מלאכים קדושים אל חיק אימותיהם. חברים שנותקו בעטיו של המוות יתאחדו לעד ויעלו יחדיו אל עיר האלוהים בגיל ורננה.

למרכבת הענן כנפיים בכל אחד מצדדיה וגלגלים מלאי חיים מתחתיה. כאשר היא עולה השמיימה, הגלגלים צועקים: “קדוש,” כשהכנפיים נפרשות ומתעופפות, הן צועקות: “קדוש,” ופמליית המלאכים קוראת: “קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת!” בזמן שמרכבת הענן מתקדמת לעבר ירושלים החדשה קוראים הגאולים: “הללויה!” טרם הכניסה לעיר האלוהים מעניק המושיע לחסידיו את אותות הניצחון, ומחלק להם את הדרגות של מעמדם המלכותי. שורותיהם המנצנצות מתלכדות סביב מלכן, שדמותו המלכותית מתנשאת משכמה ומעלה מעל לקדושים ולמלאכים, אשר מביטים בהם בפנים קורנים המפיקים אהבה נעימה.

בקרב אינספור צבאות הגאולים, כל מבט ממוקד בגואל, כל עין חוזה בכבודו של בן האלוהים, אשר בדמותו כבשר ודם היה “מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.” ישוע יניח במו ידיו את נזר הניצחון על ראשיהם של המנצחים. לכל אחד מהם הוכן נזר הנושא את השֵׁם החָדָשׁ שיינתן לו [ההתגלות, ב’ 17], ואת הכיתוב “קודש לה’.” בכל יד יונחו ענף של עץ תמר המסמל ניצחון, לצד נבל זהב נוצץ. ואז, כשהמלאכים המפקדים יתנו את האות, תפרוט כל יד בנבל במיומנות, ותפיק צלילים עשירים ומנגינות ערבות ונעימות לאוזן.

התלהבות חדורת גיל, שאין מילים לתארה, תרגש כל לב, וכל קול יינשא בתפילת הודיה ושירת הלל: “לָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲשֶׁר בְּדָמוֹ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ מֵחֲטָאֵינוּ וְעָשָׂה אוֹתָנוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים אָבִיו, לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים” (ההתגלות, א’ 5, 6). עיר הקודש נחשפת לעיני הגאולים. ישוע פותח לרווחה את שעריה המקושטים בפנינים, והאומות שדבקו באמת נכנסות פנימה. בתוך העיר, הכול חוזים בגן העדן של אלוהים – מעונו של אדם הראשון בטרם חטא. והנה נשמע קול, עשיר וצלול יותר מכל מוזיקה ששמעה אוזן אנוש מעודה, המכריז: “תם מאבקכם!” ומזמין: “בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל” (מתי, כ”ה 34). עתה מתגשמת תפילת המושיע בעבור תלמידיו: “אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). הגאולים יעמדו “לִפְנֵי כְּבוֹדוֹ נְקִיִּים מִדֹּפִי וּמְלֵאֵי שִׂמְחָה” (איגרת יהודה, פס’ 24). המשיח מציג עתה לפני האב בשמיים את הגאולים שפדה בדמו, ומכריז: “הִנֵּה אָנֹכִי, וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהוָה.” “מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי לֹא אָבַד לִי אִישׁ”. “שָׁמַרְתִּי אוֹתָם בְּשִׁמְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי.” כמה נפלאים הם פלאיה של האהבה הגואלת! כה עזות הן התרוממות הרוח וההתרגשות הרבה ומלאת הגיל של השעה המבורכת הזו, כאשר האב הנצחי מביט בגאולים וחוזה בדמותו ובצלמו, שהחטא וקלקולו הוסרו מהם, ושש על יצירי כפיו השרויים איתו שוב בהרמוניה! ישוע מקדם בברכה ובאהבה שאין לתארה במילים את חסידיו אל “שמחת אדונם.” שמחתו של הגואל היא על כך שהוא רואה במלכות כבודו את הנשמות שנגאלו בזכות ייסוריו והשפלתו. הגאולים ישתתפו בשמחתו כאשר יחזו בקרב הנושעים המבורכים באנשים שבאו למשיח בזכות תפילותיהם, מאמציהם וויתוריהם שנעשו באהבה רבה. כאשר הם נאספים סביב כס המלכות הכביר והצחור גודשת שמחה בל תתואר את ליבם, בעודם מביטים בגאולים שהם עצמם הובילו למשיח; אז הם נוכחים לדעת שכל אחד מהם קירב לאמונה אנשים רבים אחרים, והללו הובילו למשיח אנשים רבים אחרים, והכול הגיעו לחוף המבטחים השמיימי כדי להניח את נזריהם לרגלי המושיע ולהללו לנצח נצחים. כשהגאולים מתקבלים בברכה בעיר האלוהים, קריאות התפעמות והערצה צוהלת מהדהדות באוויר. אדם הראשון ואדם השני עומדים להיפגש פנים אל פנים. בן האלוהים עומד בזרועות פתוחות כדי לקבל בברכה את אבי האנושות – יציר כפיו, אשר חטא נגד בוראו, שלמען כפרת חטאיו נושא המושיע על גופו את סימני הצליבה. כשאדם הראשון מבחין בסימני המסמרים האכזריים, הוא אינו נופל לחיק אדונו, אלא נופל לרגליו בענווה, וזועק: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט לְקַבֵּל גְּבוּרָה… וִיקָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה!” המושיע מרים אותו ברוך ומפציר בו להביט שוב במעונו בגן עדן, שממנו גלה מזה זמן כה רב. לאחר גירושו מגן עדן, חייו של אדם הראשון היו גדושי צער. כל עלה שכמש, כל בעל חיים שהוקרב, כל פגע שהעיב על פניו הנאווים של הטבע, כל כתם שהכתים את טהרת האדם, היווה תזכורת נוספת לחטאו. צערו וייסורי חרטתו הפכו כבדים מנשוא כאשר חזה ברשע שפשה סביבו, וכאשר האנשים נזפו בו והאשימוהו בתור הגורם לחטא בתגובה לאזהרותיו. במשך כאלף שנים, הוא נשא בעונש על חטאו בשפלות רוח ובאורך רוח. הוא התחרט על חטאו בכל ליבו ומאודו, בטח במעלותיו ובזכויותיו של המושיע ומת בעודו מייחל לקום בתחיית המתים. בן האלוהים גאל את האדם מחטאו ומכישלונו, ועתה, באמצעות מעשה הכפרה, אדם הראשון זכה שוב במעונו הקודם ובריבונותו. נרגש ומלא שמחה, הוא מביט בעצים שהיו משוש ליבו – העצים שאת פריים קטף במו ידיו בימי תמימותו ואושרו. הוא מביט בגפנים שטרח על דישונם וזמירתם, בפרחים שכה אהב וטיפח. הוא מודע לממשות הדברים שהוא רואה. הוא מבין שהוא נמצא בגן עדן ששוקם, ועתה יפה ונחמד הוא שבעתיים ממה שהיה בשעה שגורש ממנו. המושיע מוביל אותו אל עץ החיים, קוטף את פריו הנפלא ומפציר בו לאוכלו. הוא מביט סביבו ורואה מספר רב מצאצאיו עומדים בגן העדן של אלוהים.

ואז, הוא משליך את נזרו הנוצץ לרגלי ישוע, נופל על חזהו של המושיע ומחבקו. הוא פורט על נבל זהב, וכיפות השמיים מהדהדות את שיר הניצחון: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט וקם לתחייה!” צאצאיו של אדם הראשון צועדים לצלילי השיר, משליכים את נזריהם לרגלי המושיע ומשתחווים לפניו בסגידה. המלאכים, שבכו כשאדם הראשון חטא, ששמחו כשישוע עלה לשמיים לאחר תחייתו ופתח את קבריהם של כל המאמינים בשמו, חוזים עכשיו באיחוד המרגש. הם חוזים בפועל הגאולה המושלם ומצטרפים לשירי ההלל. על הנהר המַבְהִיק כִּבְדֹלַח, היוצא מכס המלכות, אותו יָם זְכוּכִית שכמו מְעֹרָב בְּאֵשׁ – כה מזהיר ונוצץ הוא מכבוד ה’ – עומדת קבוצת הנושעים אשר גברו “עַל הַחַיָּה וְעַל צַלְמָהּ וְעַל מִסְפַּר שְׁמָהּ” (ההתגלות, ט”ו 2). הם עומדים לצידו של שה האלוהים על הר ציון, “כִּנּוֹרוֹת אֱלֹהִים בְּיָדָם” – אלה הם “מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף” הגאולים מקרב בני האדם; ואז נשמע קול, “כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וּכְקוֹל רַעַם גָּדוֹל,” “כְּקוֹל מְנַגְּנֵי נֵבֶל הַפּוֹרְטִים עַל נִבְלֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14). הם שרים “שִׁיר חָדָשׁ” לפני הכס, שיר ש”אֵין אִישׁ יָכוֹל לִלְמֹד,” זולת מאה ארבעים וארבעה אלף הגאולים. הם שרים את שירת משה והשה – שיר הגאולה.

איש זולת מאה ארבעים וארבעה אלף הגאולים אינו יכול ללמוד את שיר הגאולה הזה, שכן הוא מתמצת את חווייתם – חוויה שאיש זולתם לא חווה מעולם.

“אֵלֶּה הֵם הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַשֶּׂה לְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ.” אלה הם “הַפְּדוּיִים מִן הָאָרֶץ.” הם “נִפְדּוּ מִבְּנֵי אָדָם כבִּכּוּרִים לֵאלֹהִים וְלַשֶּׂה.” “אֵלֶּה הֵם הַבָּאִים מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14). הם חוו עת צרה ומצוקה, “אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא;” הם נשאו את הסבל, הייסורים והחרדה ב”עֵת הצָרָה של יַעֲקֹב”; הם עמדו איתנים, ללא מתווך שהפגיע בעבורם, כאשר עונשי ה’ פקדו את העולם בפעם האחרונה. אך הם נגאלו, “הֵם כִּבְּסוּ אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם וְהִלְבִּינוּ אוֹתָן בְּדַם הַשֶּׂה.” “מִרְמָה לֹא נִמְצְאָה בְּפִיהֶם, נְקִיִּים הֵם מִדֹּפִי” לפני ה’. “לָכֵן, הֵם נִמְצָאִים לִפְנֵי כִּסֵּא אֱלֹהִים וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּהֵיכָלוֹ, וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יִפְרֹשׂ מִשְׁכָּנוֹ עֲלֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14).

הם חזו באדמה מידלדלת וגוועת בבצורת ובמגפות שפקדו אותה. הם חזו בשמש הקופחת על בני האדם בשיא עוצמתה וצורבת אותם בחום עז. הם סבלו ייסורים, רעב וצמא. אך הם “לֹא יִרְעֲבוּ עוֹד וְלֹא יִצְמְאוּ, אַף לֹא תַּכֶּה עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ וְכָל שָׁרָב, כִּי הַשֶּׂה אֲשֶׁר בְּאֶמְצַע הַכִּסֵּא יִרְעֶה אוֹתָם וְיַנְהִיגֵם אֶל מַבּוּעֵי מַיִם חַיִּים; וֵאלֹהִים יִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14).

בכל הדורות למדו והתחנכו בחירי המושיע בבית הספר של הקשיים, הצרות והמבחנים. הם צעדו בנתיבים הצרים ביותר עלי אדמות, והם טוהרו באש הכבשן של הייסורים. למען ישוע, הם סבלו התנגדות, רדיפות, שנאה והוצאת דיבה. הם צעדו בעקבותיו דרך מאבקים קשים. שוב ושוב, הם התכחשו לעצמם וסבלו מאכזבות מרות. דרך חוויתם המרה והכואבת, הם למדו על בשרם את טיבו הרע והזדוני של החטא, את כוחו, את אשמתו ואת הצער והסבל שהוא ממיט – והם הביטו בו בתיעוב. התובנה באשר לקורבן התמורה העצום שהועלה כדי להביא תקנה לחטא, מכניעה אותם וממלאת את ליבם הכרת תודה והלל, שאנשים שלא חטאו מעולם לא יוכלו להבין. אהבתם רבה היא, שכן חטאים רבים נמחלו להם. בכך שטעמו מסבלות המשיח, הם ראויים לנחול את כבודו ותהילתו. יורשי המלכות של אלוהים באו מעליות גג, מצריפונים, ממחילות, מתאי כלא, מן ההרים, ממדבריות, ממערות בלב האדמה ומנקרות בים. עלי אדמות, הם סבלו “מַחְסוֹר, צָרוֹת וְהִתְעַלְּלוּת.”

מיליוני בני אדם נטמנו בקבריהם בעודם עוטים קלון, שכן הם שבו וסירבו לקבל את טענותיו השקריות של השטן. הם נשפטו בידי שופטים בשר ודם, והואשמו כפושעים השפלים ביותר. אך “אֱלֹהִים, שֹׁפֵט הוּא סֶלָה” (תהילים, נ’ 6). עתה, גזרי הדין שפסקו בתי המשפט עלי אדמות, בוטלו, וה’ “חֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר” (ישעיה, כ”ה 8). “וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ, גְּאוּלֵי יְהוָה.” ה’ יעד “לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה” (ישעיה, ס”ב 12; ס”א 3).

גאולי ה’ כבר אינם חלשים, מיוסרים, מפוזרים ומדוכאים. מעתה ואילך, הם ישרו תמיד עם האדון. הם ניצבים לפני כס המלכות עטויים בגלימות יקרות יותר מגלימותיהם של נכבדי הארץ. הם עטורים בנזרים משובצים ביהלומים, נוצצים יותר מאלה שהונחו אי פעם על ראשיהם של מלכי הארץ. ימי המכאוב, המצוקה והבכי חלפו לעד. מלך הכבוד מחה את הדמעות מפניהם של כל הגאולים; כל דבר שהסב צער, הוסר. בעודם מנפנפים בכפות תמרים, הם מזמרים שיר הלל צלול, ערב ונעים; כל קול מצטרף לשירת ההלל, עד שהיא נשמעת בכל רחבי השמיים: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה!” וכל דרי השמיים עונים במזמור הלל: “אָמֵן. הַבְּרָכָה וְהַכָּבוֹד, הַחָכְמָה וְהַתּוֹדָה, הַיְקָר וְהַגְּבוּרָה וְהָעֹז לֵאלֹהֵינוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים!” (ההתגלות, ז’ 11, 12).

בעולם הזה, ביכולתנו רק להתחיל להבין את קצה קצהו של הנושא הנפלא של הגאולה. במוחנו המוגבל כבני תמותה, אנו יכולים לנסות להתעמק בקלון ובכבוד, בחיים ובמוות, בצדק ובחסד, שנשקו יחדיו בצלב המשיח. אך גם אם נאמץ את כל יכולותינו השכליות, לא נוכל לתפוס את מלוא משמעותו. הרוחב והאורך, העומק והגובה של האהבה הגואלת, נבצרים מבינתנו. ביכולתנו להבין אותם אך ורק במעומעם. גם כאשר הגאולים מבינים את תוכנית הגאולה לפי הבנתם, הם לא ירדו לעומקה ולא יבינו אותה לאשורה. ואולם, לאורכם של דורות הנצח, האמת החדשה תמשיך להתגלות למוחם המשתאה של הגאולים, ולהשביעם רצון ושמחה. על אף שתמו הייסורים, המכאובים והפיתויים של העולם הזה, והסיבה והגורם להם הוסרו לעד, חסידי ה’ יחזיקו תמיד בידע ובתובנות מיוחדים באשר למחיר הכבד של גאולתם. צלב המשיח יהיה הדעת והשירה של הגאולים לנצח נצחים. בעודם מביטים במשיח המפואר בכבוד, הם יחזו במשיח הצלוב. לעולם לא יישכחו שהמושיע, שבגבורתו ברא וקיים אינספור עולמות ויקומים ברחבי החלל העצום – יקיר האלוהים, מלך מלכי השמיים שהכרובים והשרפים ששים לסגוד לו – ירד מכס מלכותו והשפיל עצמו כדי לרומם את האדם השרוי בחטא; שהוא נשא את אשמת וחרפת החטא, ואת הסתר הפנים של אביו שבשמיים, עד שצערו של העולם האובד שבר את ליבו וקיפד את חייו על הצלב בגולגולתא. העובדה שבורא העולמות ושופט הגורלות ויתר על כבודו ותהילתו, והשפיל עצמו מתוך אהבתו לאדם, תפליא ותרגש לעד את היקום כולו, שלא יחדל לסגוד לו. 

כאשר האומות הנושעות יישאו מבטן אל המושיע, ויחזו בכבוד הנצחי של האב בשמיים הקורן מפניו; כאשר יביטו בכס כבודו, הקיים מן הנצח לנצח נצחים, וידעו כי למלכותו אין קצה, הן תפצחנה בשיר הלל נלהב:  “רָאוּי הוא הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט, אשר גאלנו בדמו היקר והשיבנו לאלוהים!” הרז הצפון בצלב מבהיר את כל הרזים האחרים. באור הזורח מן הצלב בגולגולתא נראות תכונותיו של אלוהים, שעוררו בנו פחד ויראת כבוד, כה נעימות ומלבבות. דומה שחסד, חמלה, רוך ואהבה אבהית מתמזגים בקדושה, צדק וגבורה. בעודנו חוזים בהוד ובתפארת כסאו הרם והנישא, ביכולתנו לראות את אופיו הנשגב, המתבטא במידות הרחמים והחסד שלו, ולהבין לעומק, יותר מאי פעם, את המשמעות שמו החביב והיקר: אבינו שבשמיים. או אז יתברר לנו שה’, ברוב חוכמתו האינסופית, לא יכול היה להגות תוכנית אחרת לגאולתנו, זולת באמצעות קורבן בנו. הפיצוי על הקורבן הכבד הזה הוא השמחה הנובעת מאכלוס העולם ביצורים קדושים, מאושרים ואלמותיים. התוצאה של מלחמתו של המושיע בכוחות האופל היא שמחת הגאולים, אשר שבה ומוסיפה כבוד נוסף לכבוד האלוהים לנצח נצחים. ערכה של הנשמה כה יקר הוא, עד כי האב שבשמיים מרוצה מן המחיר ששולם בעבור פדותה, והמשיח בכבודו ובעצמו מביט בפירות של קורבנו הכביר, וחש מסופק ומרוצה.