פרק ו’
הס וג’רום
הבשורה ניטעה בבוהמייה כבר בראשית המאה התשיעית. כתבי הקודש תורגמו, ועבודת האל נערכה בכנסיות בשפת העם. אך ככל שכוחו של האפיפיור הלך והתעצם, כך הלך והתעמעם דבר ה’. גרגורי השביעי, שלקח על עצמו את המשימה “להשפיל גאוות מלכים,” היה להוט באותה המידה לשעבד את העם, ולפיכך הוציא צו שאסר על קיום תפילות בציבור בשפת בוהמייה. האפיפיור הכריז כי “אלוהים שבע רצון מכך שעבודת האל תערך בשפה זרה; אי ציות לצו זה יגרור אחריו רעות רבות ויוביל לכפירות רבות.” וכך, צו רומא קבע שיש לכבות את אורו של דבר ה’ ולהותיר את העם סגור ומסוגר באפלה. אך השמיים שלחו נציגים אחרים למען שימור הקהילה המשיחית. רבים מן הוולדנסים והאלביגנזים שנטשו את בתיהם בצרפת ובאיטליה עקב הרדיפות, הגיעו לבוהמייה. על אף שלא העזו ללמד בפומבי, הם בישרו ולימדו בלהט בחשאי. וכך, אמונת האמת השתמרה ועברה מדור לדור. לפני ימיו של הס קמו בבוהמייה אנשים שהוקיעו בגלוי את השחיתות שפשה בכנסייה ואת ההוללות והבזבזנות של אנשי הכמורה. מאמציהם עוררו עניין נרחב. פחדיהם של ראשי הכנסייה התעוררו, ורדיפות נגד תלמידי הבשורה נערכו בגלוי. הללו, שנמלטו ליערות ולהרים כדי לעבוד את האל, ניצודו בידי חיילים, ורבים מהם הוצאו להורג. מקץ זמן מה יצא צו שהורה על שריפת כל מי שנטש את עבודת האל הקתולית. אך בזמן שהמשיחיים הקריבו את חייהם, הם ייחלו לניצחון מטרתם. אחד מאלה שלימדו כי “אמונה במושיע הצלוב היא הדרך היחידה לגאולה,” הכריז בשעת גסיסתו: “זעמם של אויבי האמת גובר עלינו, אך זה לא ימשיך כך לנצח; מקרב האנשים הפשוטים יקום אדם, נטול חרב וסמכות, ואויבי האמת לא יצליחו לגבור עליו.” תקופתו של לותר הייתה עדיין אי שם בעתיד הרחוק, אך כבר קם אדם שעדותו נגד הכנסייה ברומא תעורר את האומות. יוחנן הס נולד למשפחה פשוטה וצנועה, וכבר בילדותו התייתם בעקבות מות אביו. אימו האדוקה, שהאמינה כי חינוך ויראת שמיים הם האוצרות הגדולים ביותר, ביקשה להנחיל לבנה את המורשת הזו. הס למד בבית ספר ציבורי, לאחר מכן פנה לאוניברסיטה בפראג, זכה במלגה והתקבל כתלמיד מן המניין. אימו ליוותה אותו במסעו לפראג; כאלמנה ענייה, לא השיגה ידה להעניק לו תמיכה כספית, אך בעוד האם ובנה עושים דרכם לעיר הגדולה, האם כרעה על ברכיה ליד הצעיר היתום והפצירה בו להתחנן לברכת האב שבשמיים, הגם שלא ידעה כיצד תתגשם תפילתה. באוניברסיטה, הס התבלט במהרה בזכות מאמציו הבלתי נלאים והתקדמותו המהירה; במקביל, חייו הטהורים והצנועים והתנהגותו העדינה והלבבית רכשו את ליבם והוקרתם של הכול. הוא היה מאמין אדוק שדבק בכנסייה הקתולית, וייחל לקבל את הברכות הרוחניות שהכנסייה התיימרה להרעיף על חסידיה. בחגיגת היובל, הוא הלך לווידוי, הפקיד את מעותיו האחרונות בתיבת האוצר של הכנסייה והצטרף לתהלוכות הדתיות, וזאת כדי לזכות במחילה המובטחת. לאחר שהשלים את לימודיו הגבוהים הצטרף לכמורה, ובמהרה זכה למעמד רם וסופח לחצר המלך. הוא אף מונה לפרופסור, ובשלב מאוחר יותר לרקטור של האוניברסיטה שבה רכש את השכלתו. בתוך שנים ספורות הפך המלומד העניו והנדיב לגאוות ארצו, ושמו התפרסם ברחבי אירופה. אולם, הס החל במלאכת תיקון בתחום אחר לגמרי. שנים ספורות לאחר שהתמנה לכומר, הוא מונה למטיף של כנסיית “בית לחם”. מייסד הכנסייה דגל בהטפת כתבי הקודש בשפת העם וראה בכך חשיבות רבה. חרף התנגדותה הנחרצת של רומא למנהג זה, הוא לא חדל לחלוטין בבוהמייה. אך בקרב המאמינים שררה בורות גדולה לגבי כתבי הקודש, ורעות חולות חמורות ביותר רווחו בקרב בני כל המעמדות. הס גינה בתוקף את הרעות החולות הללו, והשתמש בדבר ה’ כבסיס לאכיפת עיקרי האמת והטהרה שביקש להחדיר. ג’רום, שהיה תושב פראג ובשלב מאוחר יותר הפך למקורבו של הס, הביא עם שובו מאנגליה את כתביו של ויקליף והעניקם להס. מלכת אנגליה שדגלה בכתביו של ויקליף הייתה נסיכה בוהמית; בזכות השפעתה הרבה זכו כתביו של מתקן הדת לתפוצה נרחבת במולדתה. הס קרא את הכתבים הללו בעניין רב; הוא האמין כי המחבר הוא משיחי אמיתי ורציני, ונטה להסכים עם הרפורמות שבהן דגל. כבר אז, על אף שלא היה מודע לכך, החל הס לצעוד בדרך שתרחיקו מרומא. בערך באותו הזמן הגיעו לפראג שני מבקרים מאנגליה; הם היו מלומדים שקיבלו את האור ובאו להפיצו בארץ רחוקה זו. כבר בראשית דרכם בפראג, הם יצאו במתקפה גלויה על שלטון האפיפיור, אך במהרה הושתקו בידי הרשויות; אולם, משום שהיו נחושים בדעתם להגשים את תכליתם, הם נקטו באמצעים אחרים. משום שהיו אומנים, לא רק מטיפים, הם החלו להשתמש בכישרונותיהם. הם עמדו בכיכר העיר וציירו שתי תמונות. האחת הציגה את כניסתו של המשיח לירושלים כמלך “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (מתי כ”א 5), כשבעקבותיו צועדים תלמידיו בעודם יחפים ועוטים בגדים בלויים ממסע. התמונה השנייה הציגה תהלוכה דתית שבראשה האפיפיור, לבוש בגדי שרד ועל ראשו מתנוסס כתר האפיפיור, בעודו רוכב על סוס מלכותי מקושט ברוב הדר; בעקבותיו צועדים החצוצרנים ואחריהם הקרדינלים והכמרים הבכירים בגלימות השרד שלהם ובמערך מרהיב. שתי התמונות הפיקו דרשה שהסבה את תשומת לבם של בני כל המעמדות. ההמונים נקהלו כדי להתבונן בהן. מוסר ההשכל לא נעלם מעיני איש, ורבים התרשמו עמוקות מן ההבדל החד בין הענווה, הצניעות והדלות של אדונם המשיח, לבין ההתנשאות והגאווה של האפיפיור, שהתיימר להיות עבד המשיח. פראג נסערה כולה, והזרים ראו לנכון לעזוב את העיר במהרה למען ביטחונם. אך הלקח שהם לימדו לא נשכח. התמונות המרשימות הטביעו את חותמן העז בליבו של הס, ועוררוהו להתעמק בכתבי הקודש ובכתביו של ויקליף. על אף שעדיין לא היה מוכן לקבל את כל הרפורמות שוויקליף דגל בהן, הוא ראה בבהירות רבה יותר את טיבו האמיתי של שלטון האפיפיורות, ועתה הוקיע בלהט רב יותר את ההתנשאות, השאפתנות והשחיתות של ההיררכיה. מבוהמיה זרח האור על גרמניה; מהומות שפרצו באוניברסיטת פראג גרמו למאות סטודנטים גרמנים לעזוב את האוניברסיטה ואת פראג. רבים מהם קיבלו מהס את הידע ראשוני בכתבי הקודש, ועם שובם למולדתם, הפיצו בה את בשורת המשיח. בשורות על המתחולל בפראג הגיעו לרומא, והס זומן במהרה להופיע בפני האפיפיור. אילו יציית לזימון, מצפה לו מוות ודאי. המלך והמלכה של בוהמייה, אנשי האצולה ושרי הממשל, עתרו לאפיפיור וביקשו שהס יישאר בפראג, ורומא תשלח בא כוח שיחקור אותו. במקום להיעתר לבקשה, האפיפיור מיהר לערוך להס משפט ולהרשיעו, ואז הכריז כי העיר פראג מוחרמת. באותם ימים, בכל מקום שהוכרז עליו חרם, הדבר עורר בהלה רבה. הטקסים אשר לוו לטקס ההחרמה נועדו להטיל אימה בלב ההמונים, שראו באפיפיור את נציג האל בכבודו ובעצמו, זה המחזיק במפתחות גן העדן והגיהינום, ובכוחו להטיל על המאמינים עונשים ממשיים ורוחניים. הם האמינו ששערי גן העדן נעולים בפני עיר או מחוז שהוחרמו, ושעד שהאפיפיור יואיל להסיר את החרם, המתים לא יוכלו להיכנס אל נחלתם השמיימית ולהתענג על האושר הצפון להם. כעדות לפורענות הנוראה הזו הוקפאו כל שירותי הדת וכל הכנסיות נסגרו. חתונות נערכו בחצר הכנסייה. המתים, שלא זכו להיקבר באדמה קדושה, נטמנו ללא טקסי קבורה, בתעלות או בשדות. וכך, בעזרת אמצעים אלה שעוררו את פחדיהם של בני האדם ניסתה רומא לשלוט במצפונם. העיר פראג סערה. קבוצה גדולה של תושבי העיר גינתה את הס בתור הגורם העיקרי לכל הפורענויות שנחתו על פראג, ודרשה למסור אותו לידי הנקם של רומא. מתקן הדת שחפץ שהסערה תשכך פרש לזמן מה לכפר הולדתו. הוא כתב לחבריו שנשארו בפראג: “עזבתי אתכם כדי ללכת בעקבות המופת והמצוות של ישוע המשיח, כדי לא לתת לרשעים אפשרות להמיט על עצמם עונש נצחי, וכדי לא להיות הגורם שימיט על יראי ה’ צרות ורדיפות. פרשתי גם מתוך חשש שהכמרים הכופרים ימשיכו לאסור על הטפת דבר ה’ בקרבכם לאורך זמן; אך אינני מתיר לכם להתכחש לאמת האלוהית, שבעבורה נכון אני למות, בעזרת ה’.” הס לא חדל מפועלו, אלא נסע לארצות השכנות והטיף להמונים, שגמאו בצמא את דרשותיו. וכך, האמצעים שהאפיפיור נקט בהם כדי לדכא את הבשורה גרמו דווקא להפצתה באזורים נרחבים יותר. “הֲרֵי אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה נֶגֶד הָאֱמֶת, אֶלָּא בְּעַד הָאֱמֶת” (קור”ב י”ג 8). “דומה שרוחו של הס, בשלב הזה בפועלו, הייתה שרויה במאבק כואב. על אף שהכנסייה ניסתה להכניעו באמצעות המהלומות שהנחיתה עליו ועל חסידיה, הוא לא התכחש לסמכותה. הוא עדיין ראה בכנסייה הקתולית את כלת המשיח, ובאפיפיור את נציג האל עלי אדמות. הדבר שהס נלחם נגדו היה השימוש לרעה בסמכות, ולא העיקרון עצמו. לפיכך, מאבק מר התחולל בליבו בין האמונות שהחזיק בהן על פי מיטב הבנתו, לבין צו מצפונו. אם סמכות הכנסייה אכן מוצדקת ונכונה, כפי שהוא האמין לגביה, איך ייתכן שהוא נאלץ להמרות את פיה? אילו יציית לה, כך חשב, הרי שיחטא; אך מדוע ציות לכנסייה שאינה יכולה לשגות, עורר סוגיה כזו? זו הייתה הבעיה שהוא לא הצליח לפתור; זה היה הספק שעינה אותו יומם וליל. הפתרון הדחוק שעלה בידו למצוא היה, שהתופעה הזו חזרה על עצמה, כמו אז, לפני ימי המושיע, כשכוהני היכל ה’ הפכו רשעים והשתמשו בסמכותם החוקית להשגת מטרות לא חוקיות. הדבר גרם לו לאמץ ולהטיף את האמרה שעל פיה, מצוות כתבי הקודש המועברות ללב דרך השכל אמורות להיות צו המצפון; במילים אחרות, דבר ה’ הוא המדריך המהימן היחיד שאינו יכול לשגות לעולם (ולא הכנסייה שמדברת אל חסידיה באמצעות הכמורה), שכן אלוהים הוא זה שמדבר בכתבי הקודש.” כאשר מקץ זמן מה שככה המהומה בפראג שב הס לכנסיית “בית לחם” שלו, כדי להמשיך להטיף את דבר ה’ בלהט רב יותר ובלב אמיץ יותר. אויביו בעלי השררה לא חדלו לפעול, אך המלכה ורבים מאנשי האצולה היו חבריו, ומספר רב מבני העם צידד בו. אחרי שהם השוו בין משנתו הטהורה ומרוממת הנפש וחיי הקדושה שניהל, לבין הדוגמות המשפילות שהטיפו הקתולים, לתאוות הבצע שלהם וחיי ההוללות שניהלו, רבים מהם חשו כי לכבוד להם לצדד בהס. עד כה הוא פעל לבדו, אך עתה, ג’רום, שקיבל בעת שהותו באנגליה את משנתו של ויקליף, הצטרף למלאכת התיקון. מכאן ואילך, השניים פעלו יחדיו בלב אחד, ובחייהם ובמותם לא נפרדו. ג’רום היה אדם מבריק, רהוט ומשכיל – כישרונות בולטים אלה זיכוהו באהדת הבריות; אך באיכויות התורמות לבניית אופי חזק, הס עלה עליו. שיקול הדעת השלֵו והבוטח של הס שימש כרסן לרוחו האימפולסיבית של ג’רום, אשר הכיר בענווה אמיתית בערכו וקיבל את עצותיו. בזכות מאמציהם המשותפים התפשט תיקון הדת במהירות.
