אחד העקרונות שלותר עמד עליהם בתוקף, היה שאין לפנות לעזרת השלטונות החילוניים כדי להשיג תמיכה לרפורמציה, ואין להשתמש בכוח הזרוע כדי להגן עליה. הוא שמח על כך שהבשורה הוכרזה מפיהם של נסיכי הממלכה. אך כאשר הם הציעו לאחד כוחות בליגת הגנה, הוא הכריז: “תורת הבשורה חייבת לקבל אך ורק את הגנתו של ה’. ככל שבני האדם יתערבו פחות במלאכה, כך מרשימה יותר תהיה התערבותו של אלוהים למענה. לדידו, ניתן לייחס את כל אמצעי ההגנה הפוליטיים שהוצעו לו לפחד בלתי מוצדק ולחוסר אמון הנובע מחטא.”
כאשר אויבים עוצמתיים התאחדו כדי להדיח את האמונה המתוקנת, ורבבות חרבות הוצאו מנדנדן והונפו נגדה, כתב לותר: “השטן רותח מזעם; כמרים כופרים נועצים יחדיו ומאיימים להילחם בנו. הפצירו במאמינים לשטוח את תחינותינו לפני כס האלוהים בלהט, באמונה ובתפילה, ולהודיעו כי ייתכן שאויבינו שנכנעו לרוח קודשו יאולצו לעשות שלום. הצורך הדחוף ביותר שלנו – הדבר הראשון שעלינו לעשות – הוא להתפלל; שהמאמינים יידעו שבדיוק בשעה הזו, הם חשופים ללהט החרב ולחמת זעמו של השטן. לכן, שיתפללו.
” ושוב, בשלב מאוחר יותר, תוך התייחסות לליגת ההגנה שהנסיכים שקיבלו את האמונה המתוקנת ביקשו להקים, הוא הכריז כי כלי הנשק היחיד שיש לעשות בו שימוש במלחמה זו הוא “חרב הרוח”. הוא כתב לאלקטור של סקסוניה: “לא נוכל להיעתר ביודעין להצעת כריתת הברית. אדוננו המשיח אדיר כוח הוא, ולכן נוכל למצוא דרכים ואמצעים להיחלץ מסכנות, ולהפר את זממם של הנסיכים הכופרים… המשיח רק בודק אותנו כדי לגלות אם אנו מוכנים ומזומנים לציית לדברו, אם לאו; אם אנו דבקים באמיתה מסוימת, אם לאו. אנו מעדיפים למות עשר פעמים, ולא להניח לבשורה להיות העילה לשפיכות דמים או לפגיעה באמצעות מעשינו. הבה נסבול באורך רוח, וכדברי מחבר מזמורי התהילים, הבה ניחשב כצאן לטבח; במקום לנקום או להגן על עצמנו, הבה נניח לה’ לשפוך את חרון אפו. “עלינו לשאת בגאון את צלב המשיח. הפגינו את אצילותכם ללא חת. אנו נחולל הרבה יותר באמצעות תפילותינו, מכפי שאויבינו ישיגו בעזרת התרברבויותיהם. רק אל תניחו לידיכם להיות מגואלות בדם אחיכם. אם הקיסר דורש מאיתנו להופיע בפני בתי הדין שלו, אנו מוכנים ומזומנים לבוא. לא תוכלו להגן על האמונה; כל אחד מכם חייב לדבוק באמונה על אחריותו.” ממקום התפילה הנסתר מן העין, נבע כוח אדיר שטלטל את העולם וחולל את הרפורמציה הגדולה. שם, בשלווה חדורת קדושה, הציבו משרתי ה’ את כף רגלם על הסלע האיתן של הבטחותיו. בזמן המאבק שהתחולל באוגסבורג, לותר לא חדל להקדיש לתפילה שלוש שעות מדי יום. שעות אלה נעשו בחלק של היום שהכי רצוי ונוח ללמוד בו. בבדידות חדרו, הוא נשמע מתפלל ושופך את ליבו ונשמתו לפני ה’ במילים שהיו גדושות הערצה, יראה ותקווה, כאילו דיבר אל חבר. “יודע אני כי אתה אבינו ואלוהינו,” אמר, “ותפזר לכל עבר את רודפי בניך; שכן אתה בכבודך ובעצמך מסתכן יחד איתנו. הכול שלך הוא, ורק אתה מערב אותנו בעל כורחנו. לכן, הגן עלינו, הו, אבינו!” הוא כתב למלנכתון שכרע תחת משא חרדות ופחדים: “חסד ושלום במשיח! במשיח אני אומר, לא בעולם, אמן! שונא אני בתכלית שנאה את הדאגות הללו שמכלות אותך. אם המטרה אינה ראויה, הנח לה; אם המטרה טובה וצודקת, מדוע שנתעלם מהבטחות האל, המורה לנו לשכב לישון ללא מורא? המשיח לא יירתע מעשיית צדק ואמת. הוא חי, הוא מושל; לכן, איזה פחד יכול לקנן בלבנו?” ואלוהים אכן הקשיב לזעקות עבדיו. הוא אזר את הנסיכים והשרים בחן ובאומץ כדי לעמוד בתוקף על האמת כנגד “מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה.” ה’ הכריז: “הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה נִבְחָרָה וִיקָרָה, וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ” (פטר”א, ב’ 6, בציטוט מישעיה כ”ח 16). מתקני הדת הפרוטסטנטים הסתמכו על המשיח, ולכן שערי שאול לא יגברו עליהם.
פרק י”ב
הרפורמציה בצרפת
בעקבות המחאה בספירס וההודאה באוגסבורג, שסימנו את ניצחון הרפורמציה בגרמניה, באו שנות מאבק ואפלה. הכנסייה הפרוטסטנטית נחלשה עקב מחלוקות שהתעוררו בקרב תומכיה, והותקפה בידי יריבים עוצמתיים, ודומה היה שהיא תחוסל. רבבות מאמינים חתמו את עדותם בדמם. פרצה מלחמת אזרחים; אחד מתומכיה הבולטים של האמונה הפרוטסטנטית בגד במטרתה; הנסיכים האציליים ביותר שקיבלו את הרפורמציה, נפלו לידי הקיסר והובלו כאסירים מעיירה לעיירה. אך ברגע שנדמה היה שהקיסר נוחל ניצחון, הוא הוכה והובס. הוא חזה בטרף שנחלץ מאחיזתו, ונאלץ לאשר סובלנות כלפי התורות שכל חייו חתר להשמידן. הוא סיכן את ממלכתו, אוצרותיו וחייו בזמן שנלחם כדי לעקור את הכפירה. עתה, הוא חזה בצבאותיו שהידלדלו ונחלשו מן המלחמות, באוצרותיו שהידלדלו ובממלכות הרבות שלו, שמרד איים על שלמותן, בזמן שבכל מקום, האמונה שהוא ניסה לשווא לדכא, התפשטה ועשתה לה חסידים רבים. צ’ארלס החמישי נלחם נגד כוח כול-יכול. אלוהים אמר: “יהי אור”, אך הקיסר רצה לשמור שהחשכה לא תתפוגג. תכליתו נכזבה, ובדמי ימיו, בעודו תשוש ממלחמותיו הממושכות, הוא ויתר על כיסאו והסתגר בתא במנזר. בשוויץ, כמו בגרמניה, ירדו ימים אפלים על הרפורמציה. בזמן שמחוזות קתוליים רבים קיבלו את האמונה המתוקנת, אחדים דבקו בעיקשות עיוורת בדת הקתולית. רדיפותיהם את אלה שחפצו לקבל את האמת הובילו לבסוף למלחמת אזרחים. צווינגלי ורבים מעמיתיו בתנועת הרפורמציה נפלו בשדה הדמים של קאפל. אוקולמפדיוס, שהאסונות הנוראים הללו הכריעוהו, מת זמן קצר לאחר מכן. הכנסייה הקתולית נחלה ניצחון, ודומה היה שבמקומות רבים החזירה לעצמה את כל מה שאיבדה. אך ה’, שעצותיו נצחיות, לא זנח את תכליתו ואת חסידיו. ידו המגוננת תצילם. בארצות אחרות הקים ה’ פועלים שיקדמו את הרפורמציה. בצרפת, לפני ששמו של לותר נשמע בה כמתקן דת, אור היום רק החל להפציע. אחד האנשים הראשונים שחזו באור המפציע היה לפבר הקשיש, אדם בעל ידע נרחב, פרופסור באוניברסיטה של פריז וקתולי אדוק וקנאי. במחקריו בספרות העת העתיקה, הוא התמקד בעיקר בתנ”ך ובברית החדשה, ואף הורה לתלמידיו ללמד אותם. הוא היה חסיד נלהב של הקדושים, ולפיכך לקח על עצמו את המשימה להעלות על הכתב את תולדות הקדושים והקדושים-המעונים של הכנסייה, כפי שתועדו באגדות הכנסייה. עבודה זו דרשה מאמץ ניכר, אך הוא כבר התקדם בה יפה. אז, כשחשב כי יצליח להיעזר בעבודתו בכתבי הקודש, החל להתעמק בהם. ואכן, כאן הוא מצא קדושים, אך הם היו שונים בתכלית השינוי מאלה שצוינו בלוח השנה הקתולי. אור אלוהי עז הציף את ליבו ושכלו. בפליאה ובתיעוב זנח את המשימה שיעד לעצמו, והקדיש את עצמו ללימוד דבר ה’. במהרה החל ללמד את האמיתות היקרות שגילה בכתבי הקודש. בשנת 1512, לפני שלותר וצווינגלי החלו במלאכת הרפורמציה, הוא כתב: “אלוהים הוא זה שמעניק לנו, באמצעות אמונה, את הצדקה המצדיקה אותנו בחסדו ומנחילה לנו חיי עולם.” בעודו הוגה ברזי הגאולה, הוא הכריז: “הו, הנשגבות הנוראה של קורבן התמורה – האדם היחיד החף מחטא מורשע, ואילו האשם יוצא לחופשי; הברכה נעשית ראויה לקללה, אך הקללה הופכת לברכה; האחד שהוא החיים עצמם מת, אך המתים חיים; כבוד האלוהים אפוף אפלה, אך זה שאינו יודע דבר זולת מבוכה, עוטה כבוד.” בזמן שלימד כי תהילת הגאולה שייכת לאלוהים בלבד, הוא אף הכריז כי חובת הציות מוטלת על האדם. הוא אמר: “אם הינך חבר בכנסיית המשיח, אתה איבר בגופו; אם הינך איבר בגוף המשיח, כולך מלא בטבעו האלוהי. אם בני האדם יבינו את הזכות היתרה הזו, הם יחיו חיים כה טהורים, צנועים, חסודים וקדושים, שבהשוואה לכבוד האלוהים השורה בקרבם, שעין אנוש אינה יכולה לראותו, הכבוד והתהילה של העולם הזה ייראו להם ראויים לבוז.” אחדים מתלמידיו של לפבר הקשיבו לדבריו בלהיטות; זמן רב לאחר שקולו של המורה יושתק, הם ימשיכו לבשר את האמת. ויליאם פארל היה אחד מהם. כבן להורים יראי שמיים, שחונך על ברכי האמונה הצרופה של תורות הכנסייה, יכול היה להכריז לגבי עצמו, בציטוט מדברי שאול השליח: “חָיִיתִי כְּפָרוּשׁ עַל פִּי הַכַּת הָאֲדוּקָה בְּיוֹתֵר שֶׁל דָּתֵנוּ” (מה”ש, כ”ו 5). כקתולי אדוק, הוא היה להוט להשמיד כל מי שהעז לצאת נגד הכנסייה. “הייתי חורק בשיניי כזאב פראי מלא זעם,” אמר בשלב מאוחר יותר לגבי התקופה הזו בחייו, “בכל פעם ששמעתי מישהו שדיבר בגנות האפיפיור.” הוא סגד לקדושים בלהט ודבקות, ביקר בחברת לפבר בכנסיות בפריז, התפלל וסגד לפני המזבחות, וקישט את היכלי הקודש במתנות. אך כל הטקסים והמצוות שקיים, לא הביאו לו שלוות נפש. תחושת האשמה על חטאיו העיקה על נשמתו, וכל סיגופי החרטה שלו לא הצליחו להפיגה. כששמע את דבריו של מתקן הדת שאמר: “גאולה היא מתת חסד; שה האלוהים החף מחטא מורשע, ואילו החוטא מזוכה,” וגם: “רק צלב המשיח פותח את שערי גן העדן, ונועל את שערי הגיהינום,” הוא שמע את קולו כבת קול מן השמיים. פארל קיבל בשמחה את האמת. השינוי שהתחולל בליבו וקבלתו את האמונה דמו לאלה של שאול השליח, וחילצוהו מן השעבוד למסורת אל החירות של בני האלוהים. לדבריו, לאחר המהפך שחל בחייו, “במקום לב רצחני של זאב פראי מסוכן,” הוא היה “שקט ורגוע כמו שה עניו ותמים,” לאחר שליבו סר מן האפיפיור וניתן לישוע המשיח. בזמן שלפבר המשיך להפיץ את האור בקרב תלמידיו, פארל, שהפך קנאי למטרת המשיח כפי שהיה קנאי למטרת האפיפיור, יצא לבשר את האמת קבל עם ועולם. זמן קצר לאחר מכן, אחד מנכבדי הכנסייה, הבישוף של מו Meaux)) הצטרף אליהם. מורים אחרים, משכילים ומוכשרים מאוד, הצטרפו אליהם והכריזו את האמת, אשר זכתה בחסידים רבים בקרב כל המעמדות, מבתי הפועלים והאיכרים ועד ארמון המלך. אחותו של פרנסיס הראשון, המלך שישב על הכס באותה תקופה, קיבלה את האמונה המתוקנת. המלך עצמו והמלכה האם ראו את האמונה המתוקנת בעין יפה לזמן מה, ומתקני הדת, שתקוות גדולות פיעמו בליבם, ייחלו לעת שבה צרפת כולה תקבל את בשורת המשיח. אך תקוותיהם יתנפצו. מבחנים קשים ורדיפות ציפו לתלמידי המשיח. אולם, בחסד ה’, הדבר נעלם מעיניהם. בינתיים, הם נהנו מתקופה של שלום כדי שיוכלו לאזור כוחות לקראת הסערה; בעת ההיא, הרפורמציה התקדמה במהירות. הבישוף של מו פעל בלהט במחוז שלו, ולימד הן את הכמרים והן את העם. כמרים בורים ומושחתים הודחו והוחלפו, ככל שהסתייע הדבר, באנשים בעלי ידע ויראת שמיים. הבישוף השתוקק שלחסידיו תהיה גישה לדבר ה’, ותשוקתו התמלאה במהרה. לפבר עסק בתרגום הברית החדשה, ובזמן שכתבי הקודש בגרמנית בתרגומו של לותר ראו אור בוויטנברג, הברית החדשה בצרפתית הודפסה בעיר מו. הבישוף לא חסך בעמל או בממון כדי להפיץ את הברית החדשה בקרב בני קהילתו, ובמהרה החזיקו איכרי מו בכתבי הקודש.
