בכתבי הקודש מצא את המשיח. הוא זעק: “אבי שבשמיים, קורבן המשיח פייס את חרון אפך; דמו רחץ וטיהר אותי מעוונותיי; מותו כיפר בעבורי. המצאנו לעצמנו שלל הבלים חסרי שחר, אך אתה הנחת את דברך לפניי כלפיד, אתה נגעת בליבי, וזאת כדי שאתעב את כל המידות טובות והזכויות האחרות, זולת אלה של ישוע.”
קלווין חונך משחר ילדותו לכמורה. כשהיה רק בן שתיים עשרה, הוא מונה לכומר של כנסייה קטנה, והבישוף גילח את ראשו בהתאם לחוקת הכנסייה הקתולית. הוא אומנם לא קיבל הקדשה ולא כיהן ככומר, אך הפך לאחד מחברי הכמורה, ובזכות מינויו ותוארו זכה לקצבה. עתה, כשחש כי לא יוכל לעולם לכהן ככומר, פנה לזמן מה ללימודי משפטים, אך לבסוף זנח את המטרה והחליט להקדיש את חייו לבשורה. אך הוא לא היה בטוח אם עליו להיות מורה. מטבעו, הוא היה ביישן והססן, ובנוסף, משום שהעיקה עליו תחושת האחריות הכבדה ההולמת את התפקיד, הוא רצה להמשיך בלימודיו. אך הפצרותיהם הכנות של חבריו שכנעוהו לבסוף. “זה נפלא,” אמר, “שאדם ממוצא כה צנוע ירומם לכבוד כה גדול.” קלווין החל את עבודתו בשקט ובצנעה, ומילותיו היו כטל המרווה את האדמה. הוא עזב את פריס ושהה עתה בעיירה כפרית שהייתה נתונה תחת חסותה של הנסיכה מרגרט, אשר אהבה את הבשורה והעניקה את חסותה לתלמידי הבשורה. קלווין היה עדיין בחור צעיר, עדין, מנומס וצנוע. הוא החל את עבודתו בבתי התושבים. בעודו מוקף בבני המשפחות, הקריא את כתבי הקודש והבהיר להם את אמיתות הגאולה. שומעי המסר בישרו את הבשורות הטובות לזולת, ובמהרה יצא המורה לעיירות ולכפרים הקטנים שהקיפו את עירו. הוא השיג דריסת רגל בטירות ובצריפים, והמשיך בדרכו בעודו מניח את היסודות לקהילות שיהפכו לעדות אמיצות של האמת. מקץ כמה חודשים, שב לפריז. כאן כבר התחוללה סערה בלתי רגילה בחוגי המשכילים והמלומדים. בעקבות לימוד שפות עתיקות, בני האדם פנו אל כתבי הקודש, ורבים מהם, שליבם נותר חתום לאמיתות הטמונות בהם, דנו בהם עתה בלהיטות, ואפילו התנצחו עם מנהיגי הדת הקתולית. ועל אף שקלווין היה לוחם מיומן בשדות הקרב של המחלוקת התיאולוגית, הייתה לו עתה משימה נעלה יותר לבצע מאשר להתנצח עם מלומדים קולניים אלה. הרוחות סערו, וזה היה הזמן לחשוף את האמת. בזמן שאולמות האוניברסיטאות נמלאו בהמולת הוויכוחים התיאולוגיים, עבר קלווין מבית לבית, הקריא וביאר את כתבי הקודש ובישר לאנשים את המשיח הצלוב. ביד ההשגחה, פריז תקבל הזמנה נוספת לקבל את הבשורה. קריאתם של לפבר ופארל נדחתה על הסף, אך המסר יבושר שוב לכל תושבי העיר הגדולה. המלך, שהושפע משיקולים פוליטיים, טרם צידד ברומא באופן מלא כנגד הרפורמציה. מרגרט עדיין דבקה בתקווה שהפרוטסטנטיות תנחל ניצחון בצרפת. היא החליטה שהאמונה המתוקנת תבושר בפריז. בעת היעדרותו של המלך, היא הורתה לכומר פרוטסטנטי להטיף בכנסיות העיר. היות שהדבר נאסר בידי הרשויות הקתוליות, היא פתחה את שערי הארמון. אחת הדירות הוסבה לכנסייה, והוכרז כי מדי יום בשעה מסוימת תינתן דרשה, ואנשים מכל שדרות החיים הוזמנו לשמוע אותה. המוני בני אדם נהרו לשם כדי לשמוע את הדרשות. לא רק הכנסייה עצמה, אלא גם הפרוזדורים והאולמות היו מלאים מפה לפה. אלפים התאספו בכל יום – אצילים, מדינאים, מלומדים, סוחרים וכפריים. המלך, תחת שיאסור את ההתקהלות, הורה על פתיחתן של שתי כנסיות בפריז. מעולם לא התרגשה העיר מדבר ה’ באופן כזה. רוח החיים נשבה משמיים והפיחה חיים בבני האדם. מתינות, טהרה, סדר ויעילות תפסו את מקומן של שיכרות, הפקרות, מריבות ובטלה. אך ההיררכיה הקתולית לא ישבה בחיבוק ידיים. המלך סירב להתערב כדי לעצור את ההטפות, ולכן ראשי הדת הקתולית פנו אל פשוטי העם. הם לא חסכו באמצעים כדי לעורר את הפחדים, האמונות הטפלות והדמיון הפרוע של ההמונים הבורים שהאמינו באמונות טפלות.
פריז שנכנעה למורי השקר שלה, לא ידעה את מועד פקודתה, וגם לא מאין יבוא שלומה, בדיוק כמו ירושלים בעת העתיקה [ע”פ לוקס י”ט 42 ,44]. דבר ה’ בושר בעיר הבירה במשך שנתיים, אך בזמן שרבים קיבלו את הבשורה, הרוב דחוה על הסף. פרנסיס גילה סובלנות לכאורה, אך רק כדי לשרת את מטרותיו, והקתולים השיגו שוב עליונות. שוב נסגרו הכנסיות והוקם המוקד. קלווין שהה עדיין בפריז. הוא הכשיר את עצמו לפועלו באמצעות לימוד, הגות ותפילה, ובד בבד המשיך להפיץ את האור. אולם, לבסוף הוא נחשד בכפירה, והרשויות החליטו להביאו לאש המוקד. מכיוון שחש בטוח לחלוטין במקום ההתבודדות שלו, לא חלפה במוחו שום מחשבה על סכנה. אך חבריו מיהרו לחדרו עם הבשורות שהשוטרים עושים דרכם אליו כדי לעצרו. בתוך שנייה נשמעה דפיקה רמה על השער החיצוני. היה עליהם לפעול מידית. אחדים מחבריו עיכבו את השוטרים בדלת, והיתר סייעו לו לרדת מן החלון. או אז, הוא נמלט במהירות אל פאתי העיר.
לאחר שמצא מקלט בצריף של פועל שתמך ברפורמציה, הוא התלבש בבגדי העבודה של מארחו, הניח מעדר על כתפו ויצא לדרך. לאחר שנסע דרומה, הוא מצא מקלט במחוזות השלטון של מרגרט. הוא שהה כאן חודשים ספורים, בטוח ומוגן בחסות חברים בעלי השפעה, ועסק, כבעבר, בלימוד. אך ליבו היה נתון לבישור בצרפת, והוא לא היה מסוגל להמשיך לשבת בחיבוק ידיים. ברגע שהסערה שככה מעט, הוא חיפש שדה בישור חדש בפויטיירס, שהייתה בה אוניברסיטה ורעיונות חדשים כבר התקבלו בה בחיוב. בני כל המעמדות שמעו את הבשורה בשמחה. הבשורה לא בושרה קבל עם ועולם, אך קלווין בישר את מילות חיי הנצח לכל מי שחפץ לשמען בביתו של שופט שלום בכיר, לפעמים במקום מגוריו ולפעמים בגן ציבורי. בתוך זמן מה גדל מספר מאזיניו, והתחושה הייתה שיהיה בטוח יותר להתאסף מחוץ עיר. כמקום האסיפה נבחרה מערה ששכנה בצידי ערוץ צר ועמוק, וחסתה בצל עצים וסלעים שתלו מעליה והפכוה למקום מבודד כמעט מושלם. אנשים שיצאו מן העיר בקבוצות קטנות ונסעו בדרכים שונות עשו את דרכם אליה. במקום מבודד זה הוקראו והובהרו כתבי הקודש. כאן נחגגה סעודת האדון לראשונה בידי הפרוטסטנטים של צרפת. מקהילה קטנה זו יצאו מספר מבשרים נאמנים לשדות בישור. פעם נוספת שב קלווין לפריז. עדיין לא היה מסוגל לוותר על התקווה שצרפת תקבל את הרפורמציה כאומה. אך הוא מצא שכמעט כל דלת הייתה סגורה לבשורה. בישור הבשורה הוביל היישר למוקד, ולכן, לבסוף הוא החליט לנסוע לגרמניה. ברגע שיצא מצרפת פרצה סערה מעל ראשיהם של הפרוטסטנטים, ואם היה נשאר בצרפת, היה זה ודאי גם סופו. מתקני הדת הצרפתים שהיו להוטים לראות את ארצם מתקדמת בקצב של גרמניה ושוויץ, החליטו להכות באמונות הטפלות של הכנסייה ברומא מכת מחץ, שתעורר את האומה כולה. לפיכך, בתוך לילה אחד הודבקו בכל רחבי צרפת עלונים שגינו את המיסה. במקום לקדם את הרפורמציה, קבוצה קנאית זו שפעלה באופן לא נבון המיטה חורבן לא רק על מפיציה, אלא גם על תומכי הרפורמציה בצרפת כולה. היא נתנה לקתולים את הדבר שהשתוקקו לו מזמן: עילה לדרוש את השמדתם הסופית של הכופרים כמסיתים מסוכנים, המערערים את יציבות הכס ושלום האומה. באמצעות יד נעלמה – בין אם של חבר לא זהיר או של אויב ערמומי (הדבר לא נודע מעולם) – אחד העלונים הוצמד לדלת הלשכה הפרטית של המלך. המלך נחרד. בעלון הותקפו בתקיפות אמונות טפלות שזכו להערצת הדורות. החוצפה, שאין לה אח ורע, לכפות את המילים הנוקבות והמחרידות האלה על בית המלוכה, העלתה את חמתו של המלך. לתדהמתו, הוא עמד זמן מה בעודו רועד וחסר מילים. לבסוף, אמר בחמת זעמו את המילים הנוראות הבאות: “תפסו את כולם; שהאמונה הלותרנית תיכחד כליל.” הפור נפל. המלך החליט לצדד בכנסייה הקתולית באופן מלא ומוחלט. מיד ננקטו אמצעים למעצרם של כל הלותרנים בפריז. אומן עני, שדבק בדת המתוקנת ונהג להזמין את המאמינים לאספות חשאיות, נתפס. לאחר שאיימו עליו במוות מידי על המוקד, הוא נדרש להוביל את שליחי הקתולים לכל בתי הפרוטסטנטים בעיר. הוא נרתע באימה מן ההצעה השפלה, אך לבסוף גבר עליו הפחד מאש הלהבות והוא הסכים לבגוד באחיו. כשהצבא צועד בראש, ומורין, בלש המלך, ולצידו הבוגד מוקפים בפמליה של כמרים, נזירים, נושאי קטורת וחיילים, עשתה החבורה את דרכה באיטיות ברחובות העיר. התהלוכה נערכה למראית עין לכבוד “סעודת הקודש”, אקט של כפרה לעלבון שעלבו הפרוטסטנטים בפולחן המיסה. אך מאחורי התהלוכה הדתית הסתתרה מזימה קטלנית. כשהתהלוכה הגיעה לביתו של פרוטסטנט, הבוגד אותת בידו, אך לא הוציא הגה מפיו. התהלוכה נעצרה, הצבא נכנס לבית, המשפחה נאזקה ונגררה החוצה, והחבורה האיומה המשיכה בדרכה בחיפוש אחר קורבנות נוספים. “אף בית, גדול או קטן, חשוב או חסר חשיבות, לא נחסך מן החיפוש, אפילו לא המכללות באוניברסיטת פריז. מורין גרם לעיר כולה לרעוד.”
הקורבנות הוצאו להורג בעינויים אכזריים. המוציאים להורג התבקשו להפחית את עוצמת הלהבות כדי להאריך את ייסורי הקורבנות. אך הללו מתו כמנצחים. אמונתם לא התערערה, ודבר לא העיב על שלוות נפשם. רודפיהם, שלא עלה בידם לזעזע את אמונתם האיתנה, חשו מובסים. “הגרדומים הוצבו בכל רבעי פריז, ושריפת הקורבנות נערכה יום אחרי יום במטרה להפיץ את הפחד מכפירה באמצעות פיזור ההוצאות להורג ברחבי העיר. אך בסופו של דבר, הבשורה יצאה כשידה על העליונה. פריז כולה ראתה עתה אילו בני אדם הניבו את הרעיונות החדשים. אין בימת כנסייה טובה יותר ממדורה היוקדת תחת רגליו של קדוש מעונה. האושר חדור השלווה שהאיר את פניהם של האנשים האלה, בזמן שצעדו אל אתר ההוצאה להורג, הגבורה והאומץ שהפגינו כאשר ניצבו בתוך הלהבות היוקדות, ומחילתם מתוך ענווה על הפגיעות והעלבונות שספגו, חוללו מהפך בקרב רבים, והפכו כעס לחמלה, שנאה לאהבה, ודיברו ברהיטות כובשת בשמה של הבשורה.”
הכמרים שהיו נחושים לשלהב את חמת הזעם הציבורית הפיצו האשמות מרושעות ביותר נגד הפרוטסטנטים. הם הואשמו בכך שזממו לטבוח בקתולים, להדיח את הממשלה ולרצוח את המלך. הכנסייה לא הציגה ראיות כלשהן לאישוש ההאשמות הללו. אך נבואות רעות אלה עתידות להתגשם; מכל מקום, זה יקרה בנסיבות אחרות לגמרי ומסיבות שונות בתכלית השינוי. מעשי העוול והאכזריות שביצעו הקתולים כנגד הפרוטסטנטים החפים מפשע, דרשו ענישה כבדה; ואכן בדורות הבאים בא על המלך, ממשלתו ונתיניו האבדון שנובא באותן נבואות שחורות (שהתבססו על האשמות חסרות שחר כלפי הפרוטסטנטים); אלא שבסופו של דבר היוצרות התהפכו, ומתנגדי הנצרות והקתולים עצמם, הם שהמיטו עליהם את אובדנם. לא ייסוד הדת הפרוטסטנטית אלא דיכויה, הוא שהמיט שלוש מאות שנים לאחר מכן את האסונות הנוראים האלה על צרפת.
