בתשובה לטענה שעם מות המשיח בוטלו עשרת הדיברות ותורת עבודת ה’, אמר וסלי: “המשיח לא ביטל את תורת המוסר שנכללה בעשרת הדיברות ונאכפה בידי הנביאים. הוא לא בא לעולם כדי לבטל חלק כלשהו בתורה. תורת ה’ היא חוקה נצחית שלא תתבטל לעולם, שכן היא כעד נאמן ונצחי בשמיים.” [ככתוב: “וְעֵד בַּשַּׁחַק, נֶאֱמָן סֶלָה” (תהל’, פ”ט 38).] כך היה מקדמת דנה, שכן התורה לא “נחקקה על לוחות אבן,” אלא על ליבם של כל בני האדם בשעת בריאתם בידי הבורא. ועל אף שהאותיות שנחקקו על ליבנו באצבע אלוהים הושחתו רבות בידי החטא, עם זאת, הן אינן ניתנות למחיקה מוחלטת כל עוד יש לנו מצפון המבחין בין טוב לרע. כל חלק בתורת ה’ חייב להיות תקף בקרב האנושות כולה בכל הדורות, שכן התורה אינה תלויה בזמן או במקום או בנסיבות המשתנות, אלא בטיבו של אלוהים ובטבעו של האדם, ובקשר הנצחי בין שני הצדדים. ישוע אמר בנוגע לתורה: ‘לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם.’ … אין ספק שכוונתו של ישוע כאן (העולה בקנה אחד עם כל מה שנאמר לפני ואחרי משפט זה), היא: “באתי לבסס את התורה באופן מלא, וזאת חרף פרשנויותיהם של בני האדם; באתי להבהיר באופן מפורש וברור את כל מה שהיה חשוך, עמום ומעורפל בתורה; באתי להכריז את החשיבות האמיתית והמלאה של כל חלק בתורה; להראות את רוחב היריעה של כל דיברה וכל מצווה שניתנה בה, את הנשגבות ואת העומק, את הטהרה ואת הרוחניות (שנבצרו מבינתו של האדם), הקיימים בכל ענפיה.”
וסלי דיבר על התיאום המלא והמושלם בין התורה לבשורה. הוא הכריז: “לפיכך, קיימת זיקת גומלין קרובה ביותר (ככל שניתן לתארה), בין התורה לבשורה. מחד, התורה סוללת את הדרך לבשורה ומכוונת אותנו אל הבשורה; מאידך, הבשורה מדריכה אותנו תמיד לציית באופן מדויק ומלא יותר למצוות התורה. לדוגמה, התורה מצווה עלינו לאהוב את אלוהים, לאהוב את רענו ולנהוג בענווה, בצייתנות ובקדושה. אנו חשים שאין ביכולתנו לבצע את המצוות הללו; ואכן, ‘מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר’ (מתי, י”ט 26); אולם, קיבלנו הבטחה מאלוהים להעניק לנו את האהבה הזו, להפוך אותנו לאנשים ענווים, צייתנים וקדושים; אנו נאחזים בבשורה הזו, בבשורות הטובות האלה; השינוי הזה מתחולל בנו בהתאם לאמונתנו; וצדקת התורה מתגשמת בנו ‘עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ'” )טימ”ב, ג’ 15). וסלי אמר: “בדרגים הגבוהים ביותר בקרב אויבי בשורת המשיח ישנם אנשים המדברים סרה בתורה, שופטים אותה קבל עם ועולם [איגרת יעקב ד’ 11], ומלמדים את בני האדם לבטל (להפר, לשים קץ, לפטור מן החובה, להתיר, לחלל) לא רק מצווה אחת, בין אם הקלה או החשובה ביותר, אלא את כל הדיברות והמצוות ‘במכה אחת’. “הדבר המפתיע ביותר בקשר לאשליה נוראה זו, הוא שמי שהולך שולל אחריה מאמין בכל ליבו ומאודו שהוא חולק כבוד למשיח בכך שהוא שם קץ לתורתו, ושהוא מרומם ומאדיר את שלטונו, בזמן שלמעשה, הוא מבטל ומשמיד את תורתו! כן, אנשים כאלה מכבדים את המשיח בדיוק כמו שיהודה איש קריות כיבד את המושיע כשאמר לו: ‘שָׁלוֹם רַבִּי’, וְנִשֵּׁק אוֹתוֹ.’ המשיח יכול היה בצדק לומר לכל אחד ואחד מהם: ‘בִּנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת בֶּן הָאָדָם?’ לדבר על דמו ולהסיר את כתרו, אין הדבר שונה מבגידה בו בנשיקה; לבטל חלק כלשהו בתורתו, תוך העמדת פנים שהדבר נועד לקידום הבשורה, זהה לבגידה בו בנשיקה. מי שמטיף את האמונה בדרך כזו ומשמיט במישרין או בעקיפין מצווה כלשהי בתורה המחייבת ציות, לא יוכל לחמוק מן האשמה הזו; מי שמטיף את המשיח באופן שמבטל או מחליש בדרך כלשהי את הקלה שבמצוות ה’, לא יוכל לחמוק מן האשמה הזו.”
וסלי אמר למי שטענו כי “הטפת הבשורה מגשימה את כל מטרותיה של התורה,” את הדברים הבאים: “אנו מתכחשים לרעיון זה ודוחים אותו על הסף. הוא אינו נותן מענה לתכלית הבסיסית של התורה, דהיינו, לעורר באדם את הכרת החטא, לעורר את מי ששקועים בשינה ומתנודדים על שפת הגיהינום. שאול השליח הכריז: ‘הַתּוֹרָה… מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.’ לדידו, רק כאשר אדם מודה בחטאו, הוא חש באמת ובתמים בצורך בדמו המכפר של המשיח.”
המשיח בכבודו ובעצמו הכריז: “לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים.” לפיכך, אין טעם להביא רופא לאדם בריא או לאדם החושב שהוא בריא. אתם הראשונים שמשכנעים את בני האדם שהם חולים; אחרת, הם לא יודו לכם על מאמציכם. להציע את המשיח למי שליבם בריא ושלם, זה אבסורדי באותה המידה, שכן ליבם טרם נשבר.” וכך, בזמן שווסלי הטיף את בשורת החסד של ה’, הוא ניסה, בדומה לאדונו, “לרומם ולהאדיר את התורה, ככתוב: “יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר” (ישעיה, מ”ב 21).
וסלי ביצע בנאמנות את המלאכה שהוטלה עליו מאת ה’; תוצאותיה, אלה שה’ אפשר לו לראותן, היו נפלאות. לקראת סוף חייו הארוכים, למעלה משמונים שנה – אחרי שבילה חצי מאה בשירות הבשורה כמטיף נודד – עלה מספרם של חסידיו המושבעים על למעלה ממיליון איש. אך המספר הרב של האנשים שרוממו מן האבדון והקלון של החטא לחיי טהרה וקדושה נעלים יותר בזכות מאמציו, וכן המספר הרב של אלה שהשיגו חוויה עמוקה ומתגמלת יותר בזכות משנתו – לא ייוודע לעולם עד שמשפחת הנושעים, על כל חבריה, תיאסף אל מלכות האלוהים. חייו של וסלי מהווים לקח מאלף לכל משיחי. הלוואי שהאמונה, הענווה, הלהט הבלתי נלאה, ההקרבה העצמית והמסירות של משרת זה של המשיח, יופגנו בכל קהילות המשיח בימינו!
פרק ט”ו
כתבי הקודש והרפורמציה בצרפת
במאה השש עשרה, תנועת הרפורמציה אשר פרשה בפני בני האדם את כתבי הקודש, ניסתה לחדור לכל ארצות אירופה. היו ארצות שקיבלו את התנועה בברכה ובשמחה וראו בה שליח שמיימי. בארצות אחרות, הכנסייה הקתולית הצליחה במידה רבה למנוע את כניסתה של התנועה; לפיכך, אור הדעת של כתבי הקודש, על השפעותיו המרוממות, כמעט הוסתר לחלוטין מעיני הציבור. באחת הארצות, על אף שאור האמת חדר אליה, נבצר מן החושך להבינו. במשך מאות בשנים האמת והשקר נאבקו זו בזה על השליטה. לבסוף, הרוע ניצח, והאמת השמיימית הודחה. “וְזֶהוּ הַדִּין: הָאוֹר בָּא אֶל הָעוֹלָם וּבְנֵי הָאָדָם אָהֲבוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ יוֹתֵר מִן הָאוֹר…” (יוחנן, ג’ 19). האומה נעזבה לנפשה, לקצור את פרי הבאושים של הדרך שבחרה בה. ידה המרסנת של רוח ה’ הוסרה מן העם שבז למתנת החסד שלה. ה’ התיר לרוע להבשיל. העולם כולו חזה בפרי הבאושים של דחיית האור ביודעין. המלחמה בכתבי הקודש, שנמשכה מאות בשנים בצרפת, הגיעה לשיאה באירועי המהפכה. התפרצות נוראה זו נבעה מן הדיכוי של כתבי הקודש בידי הכנסייה הקתולית. היא שימשה דוגמה מוחשית בולטת ביותר שהעולם חזה מעודו, של חריגה מן המדיניות של הכנסייה הקתולית – דוגמה של התוצאות שנבעו מתורותיה במשך למעלה מאלף שנים. הדיכוי של כתבי הקודש במהלך שלטון האפיפיורות נובא בידי הנביאים; המלאך שגילה את אירועי אחרית הימים ציין את התוצאות הנוראות שיבואו במיוחד על צרפת עקב שלטונו של “איש הרשע”. מלאך ה’ אמר: “וְיִרְמְסוּ אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ [קהילת האמת] אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים. וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי וִינַבְּאוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים וְהֵם לְבוּשֵׁי שַׂקִּים… כַּאֲשֶׁר יִגְמְרוּ אֶת עֵדוּתָם, הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, תְּנַצֵּחַ אוֹתָם וְתַהַרְגֵם. גְּוִיּוֹתֵיהֶם תִּהְיֶינָה בִּרְחוֹב הָעִיר הַגְּדוֹלָה הַנִּקְרֵאת בְּאֹפֶן רוּחָנִי סְדוֹם וּמִצְרַיִם, אֲשֶׁר שָׁם גַּם נִצְלַב אֲדוֹנָם… יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ עֲלֵיהֶם וְיַעַלְזוּ, וְיִשְׁלְחוּ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן שְׁנֵי הַנְּבִיאִים הָאֵלֶּה הִכְאִיבוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים וָחֵצִי בָּאָה בָּהֶם רוּחַ חַיִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים; הֵם קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפַחַד גָּדוֹל נָפַל עַל רוֹאֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 11-2). שתי התקופות שאוזכרו כאן, “אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים” ו”אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים” – הן זהות. שתיהן מייצגות את פרק הזמן שבו קהילת המשיח תסבול דיכוי מידי רומא. אלף מאתיים ושישים שנות שלטון האפיפיורות, שהחלו עם כינון הכנסייה הקתולית ועלייתו על הכס של האפיפיור בשנת 538 לספירה, היו אמורות להסתיים בשנת 1798. בשנה זו, צבא צרפת פלש לרומא ואסר את האפיפיור, שמת בשלב מאוחר יותר בגלות. על אף שבתוך זמן קצר נבחר אפיפיור חדש, ההיררכיה האפיפיורית לא הצליחה מאז ואילך להשיב לעצמה את הכוח והסמכות שהיו בידיה בעבר. רדיפת הקהילה המשיחית לא נמשכה במהלך כל התקופה בת 1260 השנים. אלוהים, ברוב רחמיו על חסידיו, קיצר את פרק הזמן של המבחנים הקשים והייסורים העזים שבאו עליהם. כשהמושיע ניבא על “הצרה הגדולה” שתיפול על הקהילה, הוא אמר: “וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם” (מתי, כ”ד 22).
בזכות השפעת הרפורמציה פסקו הרדיפות לפני 1798. באשר לשני העדים, הנביא הכריז: “אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי הַזֵּיתִים וּשְׁתֵּי הַמְּנוֹרוֹת הָעוֹמְדִים לִפְנֵי אֲדוֹן הָאָרֶץ.” מחבר מזמורי התהילים אמר: “נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ; וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי” (ההתגלות, י”א 4; תהל’, קי”ט 105). שני העדים מייצגים את כתבי הקודש, הכוללים את התנ”ך והברית החדשה. הברית הישנה והברית החדשה מהוות עדויות חשובות על מקורה ונצחיותה של תורת ה’. שתיהן אף מעידות על תוכנית הגאולה. הסמלים, הקורבנות והנבואות בספרי התנ”ך מצביעים על המושיע העתיד לבוא לעולם. הבשורות והאיגרות בברית החדשה מעידות על המושיע שבא לעולם בדיוק באופן שבו הסמלים והנבואות ניבאו על אודותיו. “וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי וִינַבְּאוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים וְהֵם לְבוּשֵׁי שַׂקִּים.”
במהלך מרבית התקופה הזו, עדי ה’ נותרו עלומים. שלטון האפיפיורות ניסה להסתיר מן העם את דבר האמת ולהציג בפניו עדות שקר, וזאת כדי לסתור את עדות דבר ה’. כשרשויות הדת והמדינה אסרו על העם לקרוא את כתבי הקודש; כשעדות הכתובים סולפה, ואנשים ושדים עשו כל מאמץ והשתמשו בכל אמצעי שיכלו להמציא כדי להסב את ליבם של בני האדם מן העדות הזו; כשמי שהעז להכריז את האמיתות הקדושות של כתבי הקודש נרדף, נבגד, ניצוד, עונה, ישב בצינוק ומת על קידוש אמונתו או נאלץ להימלט למעוזים בהרים ולמאורות ומערות בלב האדמה – או אז ניבאו העדים הנאמנים, בעודם עוטים שק על גופם. עם זאת, הם המשיכו למסור את עדותם לכל אורכם של אלף מאתיים ושישים השנים. בשעות האפלות ביותר קמו אנשים מסורים ונאמנים שאהבו את דבר ה’ וקינאו לכבודו. משרתים נאמנים אלה קיבלו חוכמה, גבורה וסמכות להכריז את האמת במהלך כל התקופה הזו. “וְאִישׁ אִם יִרְצֶה לְהָרַע לָהֶם, תֵּצֵא אֵשׁ מִפִּיהֶם וְתֹאכַל אֶת אוֹיְבֵיהֶם; מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהָרַע לָהֶם, בְּדֶרֶךְ זֹאת מוֹת יוּמַת” (ההתגלות, י”א 5). בני האדם אינם יכולים לרמוס את דבר ה’ ללא הסתכנות בעונש. המשמעות של האשמה כבדה זו מוצגת בפרק החותם את ספר ההתגלות: “אָנֹכִי מֵעִיד בְּכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי נְבוּאַת הַסֵּפֶר הַזֶּה: אִישׁ אִם יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, יוֹסִיף עָלָיו אֱלֹהִים אֶת הַמַּכּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וְאִישׁ אִם יִגְרַע מִדִּבְרֵי סֵפֶר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים וּמֵעִיר הַקֹּדֶשׁ, מִן הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה” (התג’, כ”ב 18, 19). אלה הן האזהרות שנתן אלוהים לבני האדם כדי לשמור עליהם פן ישנו באופן כלשהו את הדברים שהוא גילה או ציווה בדברו.
אזהרות רציניות אלה, הטומנות בחובן האשמות חמורות כל כך, חלות על כל האנשים הגורמים לאחיהם בני האדם לזלזל בתורת ה’. הן אמורות לעורר חיל ורעדה בליבם של כל מי שמכריזים בקלות דעת כי לשמירת או לחילול תורת ה’ אין כל חשיבות; לדידם, אם נשמור או נחלל את תורת ה’, לא יהיו לכך שום השלכות. כל אלה המרוממים את רעיונותיהם מעל ההתגלות האלוהית, כל אלה שמשנים את המשמעות המפורשת של הכתובים כדי להתאימם לרעיונותיהם לפי נוחיותם או להתאימם להלך הרוח של העולם, לוקחים על עצמם אחריות גדולה ומפחידה. דבר ה’ הכתוב (דהיינו, תורת ה’), יבחן ויעריך את אופיו של כל אדם, וירשיע כל אדם שלא עמד במבחן המדויק הזה, שאינו טועה לעולם. בנבואה נאמר: “כַּאֲשֶׁר [שני העדים] יִגְמְרוּ אֶת עֵדוּתָם, הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה.” התקופה שבה שני העדים ניבאו בעודם עטויים שק, הסתיימה ב-1798. בעודם מתקרבים לסיום מלאכתם, שבוצעה באלמוניות, נערכה נגדם מלחמה בידי כוח שהוצג בנבואה כ”חַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם.” ברבות מארצות אירופה, הכוחות ששלטו בכנסייה ובמדינה נשלטו בידי השטן במשך מאות בשנים באמצעות שלטון האפיפיורות. אולם, כאן מוצגת התגלות חדשה של כוח שטני.
