פרק י”ז
מבשרי השחר החדש
אחת האמיתות הנשגבות והחשובות ביותר בכתבי הקודש, היא ביאתו השנייה של המשיח כדי לחתום את מלאכת הגאולה. לצלייני האל, השוהים זה זמן כה רב “בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת”, ההבטחה בדבר ביאת המושיע אשר הוא “התקומה והחיים,” מפיחה בלב תקווה נפלאה ומשמחת, שכן הוא ישיב אליו “אֶת נִדְּחוֹ.” ביאת המשיח השנייה היא הרעיון המרכזי של כתבי הקודש. מן היום שבו אדם וחווה יצאו בצער משערי גן עדן, בני האמונה ממתינים לביאת הגואל המובטח, אשר ישבור את עולו של המשחית וישיבם לגן העדן האבוד. קדושי העבר ציפו וייחלו לביאת המשיח בכבוד ובתהילה כהתגשמות תקוותם. חנוך, בן הדור השביעי לאדם וחווה אשר שהו בגן עדן, התהלך עם אלוהיו שלוש מאות שנים עלי אדמות, והורשה לחזות מראש בביאת הגואל. הוא הכריז: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל” (איגרת יהודה, פסוקים 14, 15). איוב, האב השכול, הכריז בליל ייסוריו באמון מלא: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי, גֹּאֲלִי חָי; וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם… מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ, אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר” (איוב, י”ט 27-25). ביאת המשיח שתפתח את עידן שלטון הצדק נתנה השראה למילים הנשגבות והנרגשות ביותר של מחברי כתבי הקודש. משוררי ונביאי התנ”ך ביטאו זאת במילים פיוטיות הקורנות באש שמיימית. מחבר מזמורי התהילים שורר על גבורתו ותהילתו של מלך ישראל: “מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי, אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל יֶחֱרַשׁ… יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ” (תהילים, נ’ 4-2). “יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ… לִפְנֵי יְהוָה, כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ. יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים, בֶּאֱמוּנָתוֹ” (תהילים, צ”ו 11, 13). הנביא ישעיהו אמר: “הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל.” “יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן.” “בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: ‘הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ'” (ישעיה, כ”ו 19; כ”ה 8, 9). בעודו שקוע בחיזיון קדוש חזה חבקוק בביאתו: “אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה…” “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.”
“כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה.” “רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ, עָמַד זְבֻלָה; לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ.” “יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ.” (חבקוק, ג’ 3, 4, 6, 8, 10, 11, 13).
כאשר המושיע עמד לעזוב את תלמידיו, הוא ניחם אותם בצערם בעזרת הבטחה על שיבתו: “אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם.” “בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים… אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם” (יוחנן, י”ד 3-1). “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים.” (מתי, כ”ה 31, 32).
המלאכים שנשארו בהר הזיתים אחרי עליית המשיח לשמיימה, שבו וחזרו על הבטחת המושיע באוזניי התלמידים: “יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר נִשָּׂא מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיְמָה, בּוֹא יָבוֹא בְּאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹ עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם” (מה”ש, א’ 11) שאול השליח שדיבר בהשראת רוח הקודש, העיד: “שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים” (תסל”א, ד’ 16).
הנביא מפתמוס מכריז: “הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ” (ההתגלות, א’ 7).
ביאת המשיח בכבוד ותהילה תחתום את “הַשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ – דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים” (מה”ש, ג’ 21). או אז יישבר שלטונו הממושך של השטן; ו”הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים” (ההתגלות, י”א 15). “וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו.” “אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם.” הוא יהיה “לַעֲטֶרֶת צְבִי, וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ” (ישעיה, מ’ 5; ס”א 11; כ”ח 5).
או אז תיכון תחת השמיים מלכות השלום המיוחלת של המשיח. “כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה.” “כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן.” “לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה; כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה… וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ” (ישעיה, נ”א 3; ל”ה 2; ס”ב 4, 5). ביאת המשיח היא תקוותם של כל חסידי ה’ הנאמנים בכל הדורות. ההבטחה על שיבתו שנתן המושיע לפני שנישא השמיימה על הר הזיתים, שפכה אור מזהיר על עתידם של תלמידיו, וגדשה את ליבם בשמחה ותקווה, ששום צער לא יוכל להצמית, ושום צרות וקשיים לא יוכלו לעמעם. בעיצומם של ייסורים ורדיפות יקדה בליבם ה”צִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.” זו הייתה התקווה המבורכת שפיעמה בליבם. כאשר המשיחיים בתסלוניקי נמלאו עצב בשעה שקברו את יקיריהם שייחלו לראות את ביאת האדון, שאול השליח, מורה הבשורה, הצביע לפניהם על התחייה: תחיית המתים שתתרחש בעת שיבת המושיע. או אז יקומו המתים, ו”אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן.” לפיכך, הוא האיץ בהם: “עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (תסל”א, ד’ 18-16).
על אדמת פתמוס הסלעית שמע התלמיד האהוב את ההבטחה: “אָכֵן, אֲנִי בָּא מַהֵר.” תגובתו הנכספת מבטאת את תפילת הקהילה המשיחית כולה לאורך כל ימי צליינותה: “אָמֵן! בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!” (ההתגלות, כ”ב 20).
מן הצינוק, מן המוקד ומן הגרדום שבהם העידו הקדושים המעונים על האמת, מהדהדת לאורך הדורות הכרזת אמונתם ותקוותם. אחד המשיחיים הללו אמר: “משום שהיו סמוכים ובטוחים בתחיית המשיח, ולפיכך בתחייתם שלהם בעת שיבתו, הם בזו למוות והתעלו עליו.” “הם היו מוכנים ומזומנים לרדת אלי קבר, וזאת כדי לקום לתחייה כשהם חופשיים מכבלי הקבר והמוות.” “הם ייחלו לביאת האדון מן השמיים בעננים, כשהוא מפואר בכבוד אביו שבשמיים,” “כאשר יביא עימו את עידן המלכות בעבור הצדיקים.” הוואלדנסים טיפחו את אותה אמונה. ויקליף ייחל לשיבת הגואל, וראה בה את תקוות הקהילה המשיחית. לותר הכריז: “אני מאמין שיום הדין לא ירחק מעבר לשלוש מאות שנים. ה’ אינו רוצה ואינו יכול לסבול יותר את העולם הרשע הזה.” “ממשמש ובא היום הכביר שבו מלכות הרשעה והתועבה תתמוטט.” מלנכתון אמר: “העולם הזקן הזה מתקרב לקיצו.” קלווין האיץ במשיחיים ש”לא להסס, אלא לייחל בלהט ליום ביאת המשיח כאירוע הכי משמח ומבשר טוב.” הוא הכריז כי: “משפחת חסידי ה’ תנצור תמיד בזיכרונה את היום הזה.” הוא אמר: “עלינו לרעוב למשיח, לחפש אחריו ולהגות בו עד שיפציע השחר של היום הכביר הזה, כאשר אדוננו יפגין את כבוד מלכותו באופן מלא.” נוקס, מתקן הדת הסקוטי, אמר: “האם אדוננו ישוע לא נשא את גופנו השמיימה? האם הוא לא ישוב? יודעים אנו שהוא ישוב, וזאת בחברת מלאכי השמיים.”
רידלי ולטימר, שמסרו את חייהם למען האמת, ייחלו באמונה לשיבת האדון. רידלי כתב: “אין ספק שהעולם – בזאת בטוח אני ולכן אני אומר זאת בוודאות – מתקרב לקיצו. הבה נחבור ליוחנן, משרת ה’, ונזעק בליבנו למושיענו, ישוע המשיח: ‘בוא, אדון ישוע, בוא!” בקסטר אמר: “לדידי, המחשבות על ביאת האדון הן המתוקות, המרוממות והמשמחות ביותר.” “האמונה והאופי של קדושיו מאיצים בהם להשתוקק לביאתו בכל ליבם, ולייחל לתקווה קדושה זו.” “אם המוות הוא האויב האחרון שיובס בעת תחיית המתים, נוכל ללמוד מכך על הלהט שבו אמורים המשיחיים להתפלל ולייחל לביאת המשיח השנייה, לכשיושג הניצחון המוחץ והסופי הזה.” “זה היום שייחלנו לו, שכל המאמינים אמורים לייחל לו ולהיכסף אליו כהתגשמות פועל גאולתם, כיסופיהם ומאמצי נשמתם.” “אנא ה’, החש את ביאת היום המבורך הזה!” זו הייתה התקווה שפיעמה בליבה של הקהילה בימי השליחים, ו”הקהילה המשיחית שישבה במדבר”, ובליבם של מתקני הדת. הנבואות לא רק מנבאות את האופן והתכלית של ביאת המשיח, אלא אף מציינות אותות שבעזרתם יוכלו בני האדם לדעת שביאת המשיח ממשמשת ובאה. ישוע אמר: “וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים” (לוקס, כ”א 25). “בַּיָּמִים הָהֵם… תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. אָז יִרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם בָּא בַּעֲנָנִים בִּגְבוּרָה רַבָּה וּבְכָבוֹד” (מרקוס, י”ג 26-24).
מחבר ספר ההתגלות מתאר את הראשון מבין האותות שיקדמו לשיבת המשיח: “הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; הַשֶּׁמֶשׁ הִשְׁחִירָה כְּשַׂק שֵׂעָר וְהַיָּרֵחַ כֻּלּוֹ הָיָה כְּדָם” (ההתגלות, ו’ 12). אותות אלה נגלו בשלהי המאה השמונה עשרה. כהתגשמות הנבואה הזו, התחוללה בשנת 1755 רעידת האדמה הקשה וההרסנית ביותר שתועדה מעולם. על אף שהיא כונתה “רעידת האדמה של ליסבון”, השפעתה ניכרה גם ברחבי אירופה, אפריקה ואמריקה. תושבי גרינלנד, איי הודו המערבית, האי מאדרה, נורווגיה, שוודיה, בריטניה ואירלנד, חשו בה. היא התפשטה על כארבע מיליון קילומטרים מרובעים. ההרס באפריקה היה חמור כמעט כמו באירופה. חלק גדול מאלג’יריה נהרס כליל; לא רחוק ממרוקו, כפר שלם על עשרת אלפים תושביו נמחה כליל מעל פני האדמה. רעידת האדמה פגעה גם בחופי ספרד ואפריקה ובערי החוף שלהם, וחוללה הרס רב. גלי הרעידות החזקים וההרסניים ביותר פגעו בפורטוגל ובספרד. טוענים כי בקדיס, גל הצונאמי שחוללה רעידת האדמה הגיע לגובה של שישים רגל. הרים, חלקם מן הכבירים ביותר בפורטוגל, “רעדו כאחוזי תזזית, כאילו נעקרו יסודותיהם; אחדים מהם נפערו בפסגותיהם, וירקו בתצוגה מרהיבה גושי אבן ענקיים שנפלו לעמקים שלרגליהם. אומרים שתימרות אש עלו מן ההרים הללו.”
