פרק י”ח
מתקן דת אמריקני
איכר ישר, הגון וגלוי לב, שהחל לפקפק בסמכות האלוהית של כתבי הקודש, ועם זאת השתוקק בכל ליבו לדעת את האמת, היה האיש שנבחר בידי ה’ כדי להוביל את בישור הבשורה על ביאת המשיח השנייה. בדומה למתקני דת רבים, ידע ויליאם מילר בראשית חייו מחסור ודלות, ולמד לקחים מאלפים על מתינות והתכחשות עצמית. הוריו ובני משפחתו היו אנשים עצמאיים ואוהבי חירות, בעלי כוח סבל ורוח פטריוטית נלהבת, ומאפיינים אלה בלטו גם באופיו. אביו היה מפקד בצבא המהפכה; הקורבנות שהקריב במאבקים ובסבל של אותה תקופה סוערת ניכרו בנסיבות הקשות של ראשית חייו של מילר. מילר ניחן בגוף חסון, וכבר בילדותו הפגין חוסן נפשי ויכולות שכליות יוצאות דופן. כשבגר, תכונה זו הפכה בולטת יותר. מוחו היה ער וחד, והוא צמא לידע. על אף שלא זכה ללמוד במכללה, אהבתו ללימודים והרגלו לחשוב לעומק ולהעביר ביקורת על עצמו, עשוהו לאדם בעל שכל בריא והשקפות מעמיקות. אופיו ומוסריותו היו ללא דופי, ויצא לו שם של אדם בעל יושרה, צנוע, חסכן ונדיב. באמצעות חריצות ושקדנות, הוא רכש במהרה כישרונות, ובמקביל, המשיך כהרגלו ללמוד ולהגות. הוא מילא בהצלחה מגוון תפקידים אזרחיים וצבאיים, זכה להערכה וכבוד, ונדמה היה שהדרך לעושר ולכבוד סלולה לפניו. אימו הייתה אדוקה מאוד, ולפיכך, האמונה הוטבעה בליבו משחר ילדותו. ואולם, בבחרותו הוא הושפע רבות מחבורת דאיסטים שהקיפה אותו [הדאיסטים מאמינים בקיומו של אל יחיד, אך כופרים בהתערבותו בעולם], בעיקר בזכות העובדה שהם היו טובי לב, עדינים ונדיבים, ואף אזרחים למופת. מכיוון שחיו בקרב נוצרים ומוסדות נוצריים, אופיים עוצב במידת מה בידי סביבתם. מעלותיהם, שזיכוהם בכבוד ובאמון הבריות, עלו בקנה אחד עם תורת כתבי הקודש; אך עם זאת, סגולות אלה סולפו במידה כה רבה, שהן פעלו נגד דבר ה’. בעקבות התרועעותו של מילר עם אנשים אלה, הוא אימץ את השקפותיהם. הפרשנות הרווחת של כתבי הקודש הציגה קשיים וסוגיות שנראו לו בלתי פתירים; ועם זאת, אמונתו החדשה שגרמה לו לזנוח את כתבי הקודש, לא הציעה חלופה טובה יותר במקומם, והוא נותר מתוסכל ולא מסופק. אך הוא המשיך להחזיק בהשקפות אלה כשתיים עשרה שנים. אך כשהיה בן שלושים וארבע, רוח הקודש עוררה בליבו את ההכרה בהיותו חוטא. הוא לא מצא באמונתו הנוכחית שום אישוש לאושר נצחי אחרי המוות. העתיד נראה לו קודר ועגום. כאשר התייחס בשלב מאוחר יותר לרגשותיו באותה עת, הוא אמר: “המחשבה על כיליון סופי הייתה קרה ומצמררת; המחשבה על נשיאה באחריות הייתה מצמיתה, שכן נשיאה באחריות תביא להשמדת כולם. השמיים התחשרו כנחושת מעל ראשי, והאדמה הייתה כברזל יצוק תחת כפות רגליי. נצח – מהו נצח? מוות – מדוע הוא קיים? ככל שניסיתי לחשוב בהיגיון, כך התרחקתי יותר ויותר מהוכחות. ככל שהתעמקתי והפכתי בדבר, כך הפכו מסקנותיי מבולבלות יותר. ניסיתי להפסיק לחשוב, אך לא הצלחתי לשלוט במחשבותיי. הייתי אומלל מאוד, אך לא הבנתי את הסיבה לכך. רטנתי והתלוננתי, אך לא ידעתי על מי אני כועס. ידעתי שהרוע קיים, אך לא ידעתי היכן או כיצד למצוא את דרך הישר. קוננתי, אך בליבי אפסה כל תקווה.” במצב זה הוא היה שרוי במשך חודשים רבים. הוא אמר: “לפתע, רושמו של אופיו המופתי של המושיע הוטבע בליבי באופן עז ובהיר. נדמה היה שאולי ישנו מושיע כה טוב ורחום אשר ניאות לכפר על חטאינו, ולפיכך להושיענו מן החטא ועונשו. מיד הרגשתי שאוכל להטיל עצמי לזרועות מושיע כה נפלא ונעים, ולבטוח בחסדו. אך עתה התעוררה בליבי השאלה: כיצד ניתן להוכיח את קיומה של ישות כזו? חוץ מכתבי הקודש, גיליתי שלא אוכל למצוא שום הוכחה לקיומו של מושיע כזה, או אפילו לקיומם של חיי נצח.
“ראיתי שכתבי הקודש הציגו בדיוק מושיע כזה, המושיע שנזקקתי לו; חשתי מבולבל ונבוך לגלות שספר כה חסר השראה יכול להציג עקרונות כה הולמים לצרכיו של עולם השרוי בחטא. נאלצתי להודות שכתבי הקודש חייבים להיות התגלות אלוהית. הם הפכו בעבורי מקור לשמחה ועונג; מצאתי בישוע חבר. המושיע, ה’דגול מרבבה’ בא אליי; כתבי הקודש, שבעבר נראו לי כה קודרים, משעממים ומלאי סתירות, הפכו נר לרגליי ואור לנתיבי. ליבי ושכלי נרגעו ונמלאו שביעות רצון. גיליתי שה’ אלוהים הוא הצור האיתן בעיצומן של סערות חיי. כתבי הקודש הפכו לספר הלימוד העיקרי שלי, ואוכל לומר בכנות שהתעמקתי בהם בהנאה רבה. גיליתי שמחצית מתוכנם לא סופרה לי מעולם. תהיתי כיצד לא הבחנתי בעבר ביופיים ובהדרם; התפלאתי כיצד יכולתי למאוס בהם. גיליתי שהם מספקים כל דבר שליבי חפץ בו, ומעניקים מזור לכל תחלואי נשמתי. איבדתי עניין בכל יתר הספרים, והקדשתי את כל כולי לרכישת חוכמה מאת ה’.” עתה הוא הצהיר בפומבי על אמונתו בדת שתיעב. אך חבריו הכופרים מיהרו להציג בפניו את כל הטיעונים שהוא עצמו העלה לפעמים כנגד הסמכות האלוהית של כתבי הקודש. באותה עת, הוא עדיין לא היה מסוגל להשיב להם; אך הוא סבר והאמין שאם כתבי הקודש הם התגלות אלוהית, אזי הם חייבים להיות עקביים ולעלות בקנה אחד; ומאחר שניתנו כדי להדריך את האדם, עליהם להיות מותאמים להבנתו. מילר החליט ללמוד את כתבי הקודש בעצמו, להתעמק בהם ולבחון אם ניתן ליישב בין הסתירות שמצא בהם. הוא השתדל לשים בצד את כל הרעיונות וההשקפות שדבק בהם, לזנוח את כל הפרשנויות, והחל להשוות בין פסוקים בעזרת קונקורדנציה והערות שרשם לעצמו בשולי הדפים. הוא המשיך בלימודו באופן עקבי ושיטתי; הוא התחיל בספר בראשית, בעודו קורא כל פסוק ופסוק ומתעמק בהם עד שהבין לאשורו את משמעות הכתוב. כשנתקל בקושי כלשהו, הוא נהג להשוות את הפסוק הסתום עם פסוק אחר שאישש את הסוגיה. כל מילה שקרא הייתה חייבת לעלות בקנה אחד עם נושא הפסוק, וכאשר עלתה בקנה אחד עם הפסקה כולה, נחה דעתו, שכן הקושי נפתר.
וכך, בכל פעם שנתקל בפסקה קשה להבנה, הוא מצא לה פירוש בפסקה אחרת בכתבי הקודש. מכיוון שבמהלך לימודו הוא נשא תפילה כנה לקבל הארה שמיימית, תפילתו נענתה, והפסוקים שנראו לו סתומים, התבהרו. הוא חווה את האמיתה שנחשפה בדבריו של מחבר התהילים: “פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים” (תהל’, קי”ט 130). הוא קרא בעניין רב את ספר דניאל וספר ההתגלות, והשתמש באותם עקרונות פרשנות ששמשו אותו ביתר כתבי הקודש. לשמחתו הרבה, הוא גילה שניתן להבין את הסמלים הנבואיים הצפונים בספרים אלה. הוא ראה שהנבואות שכבר התגשמו, התגשמו במדויק; שהדימויים, הסמלים, המשלים וההשוואות, הובהרו בהקשרם המידי או שרעיונותיהם הוגדרו בפסוקים אחרים; במקרה כזה, יש להבינם פשוטם כמשמעם. הוא אמר: “הייתי שבע רצון מכך שכתבי הקודש הם תורת אמת שנחשפה באופן כה בהיר וניתנה באופן כה פשוט, עד שכל אדם, גם אם הוא אוויל, לא ישגה בהבנתה.” חוליה אחר חוליה בשרשרת האמת גמלה לו על מאמציו לכשצעד צעד אחר צעד לאורך שורות הנבואות הנשגבות. מלאכי השמיים האירו את שכלו וביארו לו את כתבי הקודש. האופן שבו התגשמו הנבואות בעבר שימש לו קריטריון לבחינת התגשמותן של נבואות שטרם התגשמו, והוא חש שביעות רצון מכך שלהשקפה הרווחת על ימות המשיח – תקופה בת אלף שנה שבה ימשול המשיח במלכותו הרוחנית עד קץ העולם – לא נמצאו תימוכין בכתבי הקודש. תורה זו, שהצביעה על אלף שנות צדקה, שלום ושגשוג לפני שיבת האדון, הרחיקה את איימי יום ה’ מן התודעה. אך על אף שרעיון זה מנחם ומשמח, הוא מנוגד לתורת המשיח, אשר הכריז כי החיטים והעשבים הרעים ימשיכו לצמוח יחדיו עד הקציר שיתרחש בקץ העולם [מתי, י”ג 30, 41-38]; ואף למשנת שליחיו, שהכריזו כי “אֲנָשִׁים רָעִים וּמַדִּיחִים יַגְבִּירוּ רָעָתָם,” כי “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ זְמַנִּים קָשִׁים” (טימ”ב, ג’ 13, 1); וכי מלכות האופל תתקיים עד ביאת האדון, ואז תאכל ברוח פיו ותושמד בזוהר הופעתו [תסל”ב, ב’ 8). התורה על קבלת העולם כולו את האמונה ועל מלכותו הרוחנית של המשיח, לא אומצה בידי קהילת השליחים. היא לא התקבלה באופן כללי בקרב המשיחיים, עד לאחר ראשית המאה השמונה עשרה. בדומה לכל תורת שקר אחרת, השלכותיה היו רעות. היא לימדה את בני האדם לצפות לביאת האדון אי שם בעתיד הרחוק, ומנעה מהם לשים לב לאותות המבשרים את שיבתו. היא נסכה בהם תחושת אמון וביטחון שלא הייתה מבוססת היטב, וגרמה לרבים לחדול להתכונן כיאות לביאת אדונם. מילר גילה שכתבי הקודש מלמדים מפורשות על ביאת המשיח בכבודו ובעצמו לעולם. שאול השליח אומר: “הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים” (תסל”א, ד’ 16). המושיע הכריז בנוגע לשיבתו: “וְיִרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב.” “כִּי כַּבָּרָק הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח וּמֵאִיר עַד מַעֲרָב כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן-הָאָדָם” (מתי, כ”ד 30, 27). האדון ילווה בצבא השמיים כולו. “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ.” “וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו” (מתי, כ”ה 31; כ”ד 31). בעת ביאתו, הצדיקים שמתו יקומו לתחייה, והצדיקים הנמצאים בין החיים ישתנו וילבשו אלמוות. שאול אומר: “לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל-כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת” (קור”א, ט”ו 53-51). באיגרתו למאמינים בתסלוניקי, אחרי שתיאר את ביאת האדון, שאול אומר: “הַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן” (תסל”א, ד’ 16, 17). רק אחרי ביאת המשיח בכבודו ובעצמו ינחלו חסידיו את המלכות. המושיע אמר: “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים. אָז יַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה כְּרוֹעֶה הַמַּפְרִיד אֶת הַכְּבָשִׂים מִן הָעִזִּים, וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ. יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: ‘בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל'” (מתי, כ”ה 34-31). מן הפסוקים שלעיל אנו למדים שכאשר יבוא בן האדם [המושיע], המתים יקומו בגוף שלא הושחת, וחסידיו הנמצאים בין החיים ישתנו. באמצעות שינוי כביר זה יכשירם האדון לנחול את המלכות, שכן שאול אומר: “בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל-כִּלָּיוֹן” (קור”א, ט”ו 50). האדם במצבו הנוכחי הוא בן תמותה; לפיכך, גופו נשחת לאחר המוות. אך מלכות האלוהים הנצחית אינה כפופה לכיליון ולא תישחת לעולם. לפיכך, נבצר מבני התמותה להיכנס למלכות האלוהים. אך כשישוע ישוב, הוא יעטה את חסידיו באלמותיותו ויזמינם לנחול את מלכותו, שכן הם יורשיה היחידים.