“עם אמונה שלמה זו, שאירועים כבירים כאלה שנובאו בכתבי הקודש יתגשמו בתוך פרק זמן קצר, הסוגיה שצצה עתה בליבי וטלטלה אותי עסקה במחויבותי לעולם לאור ההוכחות שנחשפתי להן בתובנות שקיבלתי.” מילר לא יכול היה שלא לחוש כי מחובתו לחלוק עם הזולת את האור שקיבל. הוא ציפה להיתקל בהתנגדות מצד הכופרים, אך היה סמוך ובטוח שכל המשיחיים ישמחו בתקווה הזו, וישושו לפגוש את מושיעם שאותו התיימרו לאהוב. החשש היחיד שלו היה שברוב שמחתם על הציפייה לתשועה הנפלאה הממששת ובאה, רבים מהם יקבלו את התורה הזו מבלי לבחון לעומק את כתבי הקודש המאששים את אמיתותה. לפיכך, הוא היסס בנוגע להצגתה, מחשש שזוהי טעות העלולה להוליך שולל. לכן הוא החל לבחון מחדש את הראיות המאששות את המסקנות שהגיע אליהן, ולהגות לעומק בכל קושיה שצצה בליבו. הוא גילה שכל ההתנגדויות והסתירות התמוססו באור שזרח מדבר ה’, כערפל המתפוגג בקרני החמה. חמש השנים שהקדיש ללימוד נוסף שכנעו אותו לחלוטין בנכונות עמדתו. עתה, תחושת החובה לחלוק עם בני האדם את האמיתות, שעל פי אמונתו הובהרו מפורשות בכתבי הקודש, דחקה בו עתה ביתר שאת. הוא אמר: “כשעסקתי בענייני, המשפט הבא לא חדל לזמזם במוחי: ‘לך וספר לאנשי העולם הזה על הסכנה האורבת להם. הפסקה המקראית ששבה ועלתה בזיכרוני הייתה: ‘וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, רָשָׁע מוֹת תָּמוּת, וְלֹא דִבַּרְתָּ, לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ – הוּא רָשָׁע בַעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ’ (יחזקאל, ל”ג 8, 9). הרגשתי שאילו הרשעים יוזהרו בצורה יעילה, רבים מהם יחזרו בתשובה; אך אם הם לא יוזהרו, דמם יידרש מידיי.” מילר החל להציג את השקפותיו במפגשים אישיים בכל שעת כושר שהזדמנה לו, בעודו מתפלל שכומר כלשהו ישתכנע מעוצמתן ויקדיש עצמו להפצתן. אך הוא לא הצליח להיפטר מתחושת החובה העזה שדחקה בו לצאת ולהזהיר את העולם במו פיו. המילים ששבו ועלו במוחו היו: “לך ואמור זאת לעולם; את דמם אדרוש מידך.” הוא המתין תשע שנים בעוד המשא מעיק על נשמתו, עד שלבסוף, בשנת 1831, הוא הציג בפומבי לראשונה את הסיבות לאמונתו. כשם שאלישע נקרא לעזוב את בני הבקר בשדה ולעטות את אדרת הקודש שהקדישה אותו לתפקיד הנביא, כך ויליאם מילר נקרא לעזוב את מחרשתו ולחשוף בפני בני האדם את רזי מלכות האלוהים. בחיל ורעדה הוא החל את מלאכתו, והוביל את שומעיו, צעד אחר צעד, לאורך התקופות הנבואיות המובילות לביאת המשיח השנייה. בכל מאמץ שהשקיע, הוא רכש עוצמה ואומץ כאשר ראה את העניין הנרחב שעוררו דבריו. רק לאחר שרעיו שבו והפצירו בו זיהה מילר בהפצרתם את קריאתו של אלוהים, ונעתר להציג לציבור את השקפותיו. הוא היה עתה בן חמישים, ומעולם לא נשא דברים בציבור; התחושה שהוא אינו כשיר למלאכה שעמדה לפניו העיקה עליו. ואולם, מראשית מלאכתו, מאמציו בורכו וקצרו הצלחה מרשימה למען גאולת נשמות. בעקבות דרשתו הראשונה קמה תחייה רוחנית שעוררה שלושים משפחות, על כל בני משפחותיהן, למעט שני אנשים – לחזור בתשובה. מיד אחר כך, הוא הוזמן לדרוש במקומות אחרים, וכמעט בכל מקום הביא פועלו לתחייה במלאכת ה’. חוטאים חזרו בתשובה, נוצרים הקדישו עצמם לה’ בכל מאודם, דאיסטים וכופרים התוודעו לאמת של כתבי הקודש ולאמונה במשיח. האנשים שמילר פעל בקרבם העידו עליו: “הוא מגיע לאנשים שאיש אינו מצליח להגיע אליהם ולדבר לליבם.” “דרשתו נועדה לרומם את מחשבת הציבור לעניינים ברומו של עולם, העוסקים באמונה וברוחניות, ולרסן את החומריות והנהנתנות ההולכות וגוברות בעידן הנוכחי.” כמעט בכל עיר, עשרות ולפעמים מאות בני אדם קיבלו את האמונה בזכות דרשותיו. במקומות רבים הכנסיות הפרוטסטנטיות מכל הזרמים פתחו לפניו את שעריהן. הוא אף קיבל הזמנות לבוא ולעבוד עם רועי קהילות של מספר קהילות. ככלל, הוא הקפיד לא ללמד במקום שאליו לא הוזמן, אך במהרה גילה שאינו מסוגל להיענות למחצית ההזמנות שזרמו אליו. אנשים רבים שלא קיבלו את השקפותיו לגבי המועד המדויק של ביאת המשיח השנייה, היו משוכנעים שביאת המשיח ממשמשת ובאה ושעליהם להתכונן אליה. באחדות מן הערים הגדולות, פועלו של מילר עורר רושם עז. מוכרי המשקאות החריפים חדלו ממסחרם והסבו את חנויותיהם לבתי תפילה; מאורות הימורים חדלו לפעול; כופרים, דאיסטים ומרבית ההוללים הגדולים ביותר חזרו למוטב – אחדים מהם לא נכנסו לבית תפילה מזה שנים רבות. אספות תפילה נערכו בידי הזרמים השונים בנצרות, ברבעים השונים בערים, כמעט בכל שעה; אנשי עסקים נאספו בצהריי היום לתפילה בציבור. ההתרגשות שאחזה בלב המאמינים לא הייתה מוגזמת, ונדמה שרצינות אוניברסלית חדורת יראת קודש שרתה על ליבם של בני האדם. מילר, בדומה לפועלם של מתקני הדת הראשונים, התמקד בעיקר בניסיון לשכנע את ההיגיון ולעורר את המצפון, ולא רק לעורר ולשלהב רגשות. בשנת 1833, מילר קיבל רישיון להטיף מעל בימת הכנסייה הבפטיסטית שנמנה על חבריה. רבים מכוהני הדת בזרם שלו איששו את פועלו ונתנו לו תוקף חוקי, והוא המשיך בפועלו בברכתם. הוא נסע והטיף ללא הפסקה, על אף שביקר ופעל בעיקר בניו אינגלנד ובמדינות אמריקה התיכונה. במשך כמה שנים, הוא שילם את כל הוצאותיו מכיסו הפרטי, אך גם לאחר מכן, מעולם לא קיבל מימון מלא לכיסוי הוצאות המסע שלו למקומות שאליהם הוזמן. לפיכך, פועלו הציבורי לא רק שלא נשא רווח כספי, אלא אף גזל את משאביו הכספיים, שהלכו ופחתו בתקופה זו בחייו. הוא היה ראש של משפחה גדולה, אך מכיוון שכל בניו היו חסכניים ויצרניים, תשואת חוותו הספיקה לפרנסתם ולפרנסתו. בשנת 1833, שנתיים אחרי שמילר החל להציג לציבור את ההוכחות הנבואיות לשיבת המשיח הממשמשת ובאה, הופיעו האותות האחרונים שהובטחו בידי המושיע כאותות שיעידו על שיבתו. ישוע אמר: “מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ” (מתי, כ”ד 29). יוחנן הכריז בספר ההתגלות שראה בחזון את האירועים שיבשרו את יום ה’: “כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ אַרְצָה, כִּתְאֵנָה הַמַּשְׁלִיכָה אֶת פַּגֶּיהָ כַּאֲשֶׁר הִיא מִטַּלְטֶלֶת בְּרוּחַ חֲזָקָה” (ההתגלות, ו’ 13). נבואה זו התגשמה באופן בולט ומרשים במטר המטאורים הגדול שאירע ב-13 בנובמבר, 1833. סופת המטאורים הייתה המופע השמיימי הכביר והמרהיב ביותר של כוכבים נופלים שתועד מעולם: “השמיים כולם מעל ארצות הברית סערו והמו מזה שעות. מעולם לא התרחשה תופעה שמיימית בארץ זו מראשית היווסדה, שזכתה לעניין כה עז ולהערצה כה רבה בקרב פלח אחד בציבור, ולאימה ובהלה כה מטלטלות בקרב פלח אחר.” “יופיו הנשגב ונורא ההוד של המחזה נרשם בזיכרונם של רבים… מעולם לא ירד גשם סמיך יותר ממטר המטאורים שניתך על האדמה; במזרח, במערב, בצפון ובדרום, הוא היה זהה בעוצמתו. בקיצור, השמיים כולם נעו ונדו… המחזה הכביר, כפי שתואר בכתב העת של פרופסור סילימן, נראה מעל כל צפון אמריקה… משעה שתיים ועד לאור המלא בצהרי היום, השמיים היו שלווים וחפים מעננים, ומשחק בלתי פוסק של אורות בוהקים מסנוורים נערך ברחבי הרקיע.” “אין מילים כדי לתאר נכונה את ההוד והזוהר של המחזה המרהיב; אדם שלא חזה במחזה כזה לא יוכל לתאר לעולם את נשגבותו והודו. נדמה היה שכוכבי השמיים כולם התקבצו בנקודה אחת ליד הזנית, ונורו בעת ובעונה אחת במהירות הבזק לכל רחבי האופק; ואף על פי כן, הם לא הלכו ואזלו – רבבות כוכבים נורו במהירות בעקבותיהם, כאילו נוצרו ויועדו לתכלית זו.” “אין תמונה הולמת יותר מזו לעץ תאנה המשיר את תאניו בעודו מיטלטל ברוח סערה עזה.” ביום שלמחרת מטר המטאורים כתב הנרי דנה ווארד על התופעה המופלאה: “כמדומני, אף פילוסוף או מלומד לא תיעד מעולם אירוע כמו זה שאירע אתמול בבוקר. לפני 1800 שנה קם נביא שניבא את האירוע הזה במדויק, אם להבין את המילים ‘כוכבים נופלים’ במובן היחיד האפשרי שלהם, דהיינו, פשוטם כמשמעם.” כך נגלו האותות האחרונים המבשרים את שיבת המשיח, שישוע הזהיר את תלמידיו לגביהם: “כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה, דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא [דהיינו, הקץ] בַּפֶּתַח” (מתי, כ”ד 33). אחרי האותות הללו חזה יוחנן באירוע הכביר הבא הממשמש ובא: השמיים ייפרשו כמגילה, הארץ תרעד, הרים ואיים ייעקרו ממקומם, והרשעים ינוסו בפחד מבן-האדם.
אנשים רבים שחזו במטר הכוכבים הנופלים ראו בהם אות המבשר את יום הדין הממשמש ובא – “סמל נורא-הוד, אות מבשר ודאי, אות רב חסד של היום הכביר והנורא הזה.” וכך, תשומת לב הציבור התמקדה בהתגשמות הנבואה, ואנשים רבים היטו אוזנם לאזהרה על שיבת המשיח. בשנת 1840, התגשמות מרשימה נוספת של הנבואות עוררה עניין רב ונרחב. שנתיים קודם לכן, ג’וסייה ליטש, אחד המבשרים הבולטים של ביאת המשיח השנייה, פרסם הסבר לפרק ט’ בספר ההתגלות. לטענתו, הפרק מנבא את נפילת האימפריה העותומנית, ומציין לא רק את השנה, אלא אף את היום המסוים שבו יתרחש הדבר. על פי הסבר זה, שהתבסס על בחינת התקופות הנבואיות שנובאו בכתבי הקודש, תוותר הממשלה הטורקית על עצמאותה ב-11 באוגוסט, 1840. חיזוי זה זכה לפרסום נרחב, ואלפים צפו בעניין רב באירועי העיתים. במועד מסוים זה, טורקיה זכתה באמצעות שגריריה בהגנה של כוחות הברית של אירופה, וקיבלה על עצמה את שלטון המדינות הנוצריות. אירוע זה הגשים במדויק את החיזוי. לכשנודע הדבר, רבבות בני אדם השתכנעו באמיתות עקרונות הפרשנות הנבואית שאומצו בידי מילר ועמיתיו, וניתן דחף עצום לתנועה שדגלה בביאת המשיח השנייה. אנשי רוח ואנשי שררה חברו למילר, לימדו ופרסמו את השקפותיו, ומשנת 1840 עד שנת 1844 התפשטה מלאכת הבישור במהירות. ויליאם מילר חונן ביכולות שכליות שהתחדדו באמצעות הגות ולימוד; ליכולותיו אלה הוא הוסיף את חוכמת השמיים כאשר התחבר עם מקור החוכמה. הוא היה אדם ישר ומוסרי, שזכה להערכה ולכבוד בזכות מעלותיו ועקרונותיו. הוא ניחן בטוב לב אמיתי, ענווה משיחית ושליטה עצמית, ולפיכך היה אדם אדיב, מסור וקשוב, ששמח לשמוע את הזולת ולשקול את טיעוניו. הוא בחן את כל התיאוריות והתורות לאורו של דבר ה’, ועשה זאת בשיקול דעת חף מרגש. בזכות שכלו הישר ובקיאותו בכתבי הקודש, עלה בידו להפריך טיעונים שגויים ולחשוף תורות שקר. ואף על פי כן, הוא לא המשיך בפועלו ללא התנגדות מרה. בדומה למה שקרה למתקני הדת שקדמו לו, האמיתות שהציג לא התקבלו בעין יפה בידי מורי הדת האהודים. משום שנבצר מהם לאשש את סמכותם ומעמדם בעזרת כתבי הקודש, הם הסתמכו על תורות, אמרות אנושיות ומסורות שהנהיגו אבות הכנסייה. אולם, דבר ה’ היה העדות היחידה שעליה הסתמכו מבשרי ביאת המשיח השנייה. “כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש”, היו סיסמתם היחידה. בהעדר תימוכין מכתבי הקודש לעמדותיהם מילאו יריביהם את החסר בדברי לעג ולגלוג. הם השקיעו מזמנם, כספם וכישוריהם כדי להשמיץ את אלה שפשעם היחיד היה ציפייתם בשמחה ובכיליון עיניים לשיבת אדונם, בעודם משתדלים לנהל חיי קדושה ולעודד את בני האדם להתכונן לביאתו.
