העימות הגדול – יום 57

פרק כ’ 

תחייה רוחנית כבירה 

תחייה רוחנית כבירה, שתתעורר לפני שיבת המשיח הממשמשת ובאה, נובאה בבשורה שהוכרזה בידי המלאך הראשון, בפרק י”ד בספר ההתגלות. יוחנן חוזה ב”מַלְאָךְ… מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לוֹ בְּשׂוֹרַת עוֹלָם לְבַשֵּׂר לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וּלְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם.” המלאך קרא “בְּקוֹל גָּדוֹל: ‘יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ. הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם'” (ההתגלות, י”ד 6, 7). העובדה שמלאך הוא זה שמבשר את האזהרה היא משמעותית. ה’ ברוב חוכמתו בחר להציג את טיבה הנשגב של המלאכה שתתבצע באמצעות האזהרה, ואת הגבורה והכבוד שיתלוו אליה על ידי מלאך שמיימי שניחן בטוהר, הוד ועוצמה. המלאך “מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,” מכריז את האזהרה “בְּקוֹל גָּדוֹל,” ומבשרה “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ” – “לְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם.” עובדה זו מעידה על המהירות שבה תנועת התחייה תתפשט, ועל תפוצתה הנרחבת ברחבי התבל. המסר עצמו שופך אור על התקופה שבה תתרחש התחייה. הוא מוכרז כ”בְּשׂוֹרַת עוֹלָם”, ומבשר על תחילת המשפט. 

בשורת הגאולה התבשרה בכל הדורות, אך הבשורה המכונה “בשורת עולם” מהווה חלק מן הבשורה שתתבשר אך ורק באחרית הימים, שכן רק אז תגיע באמת שעת המשפט. הנבואות מתארות רצף אירועים שיובילו לפתיחת המשפט. הדבר נכון במיוחד לגבי ספר דניאל. ואולם, דניאל התבקש לחתום את נבואות אחרית הימים “עַד עֵת קֵץ”. רק כשתגיע תקופה זו יוכל מסר האזהרה על המשפט הממשמש ובא להתבשר, וזאת, על סמך התגשמות הנבואות הללו. הנביא מכריז כי באחרית הימים “יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת” (דניאל, י”ב 4). שאול השליח הזהיר את קהילת המשיח לא לצפות לשיבת המשיח בימיו: “אַל יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא, שֶׁכֵּן לֹא יַגִּיעַ [המושיע] אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע” (תסל”ב, ב’ 3). רק אחרי הכפירה הגדולה ותום שלטונו הממושך של “איש הרשע”, נוכל לצפות לשיבת אדוננו. “איש הרשע” שכונה גם “בֶּן הָאֲבַדּוֹן”, “סוֹד הָרֶשַׁע” ו”הרשע”, מייצג את שלטון האפיפיורות, אשר תבסס את שילטונה המוחלט למשך 1260 שנה, כפי שנובא בנבואות. תקופה זו הסתיימה בשנת 1798. ביאת המשיח השנייה לא תוכל להתרחש לפני מועד זה. אזהרתו של שאול חלה על כל עידן החסד, עד שנת 1798. רק אחרי מועד זה תוכרז הבשורה על ביאת המשיח השנייה. מעולם לא ניתן מסר כזה בדורות הקודמים. כאמור, שאול לא הטיף מסר כזה; הוא הצביע בפני אחיו על עתיד רחוק שבו ישוב האדון. גם מתקני הדת לא הטיפו מסר כזה. מרטין לותר טען שמשפט ה’ ייערך בעוד שלוש מאות שנים מתקופתו. אך מאז שנשבר החותם של ספר דניאל בשנת 1798, הנבואות התבהרו, הידע עליהן התעצם, ואנשים רבים החלו להכריז את המסר החמור על המשפט הממשמש ובא. בדומה לתחייה הרוחנית הכבירה שהתעוררה במאה השש עשרה, התנועה שבישרה את שיבת המושיע הממשמשת ובאה קמה בארצות שונות בעולם הנוצרי בעת ובעונה אחת. הן באירופה והן באמריקה, אנשי אמונה ותפילה התעמקו בנבואות, ולאחר שהתחקו עליהן לכל אורכם של כתבי הקודש, מצאו הוכחות חותכות לקץ העולם הממשמש ובא. בארצות שונות שבהן חיו קהילות משיחיות מבודדות, הן הגיעו לאמונה בשיבת המושיע הקרובה באמצעות התעמקות בכתבי הקודש. בשנת 1821, שלוש שנים אחרי שמילר הסביר את הנבואות המצביעות על יום הדין, ד”ר ג’וזף וולף, “המבשר הדגול”, החל להכריז על ביאת האדון הממשמשת ובאה. וולף נולד בגרמניה למשפחה יהודית, ואביו היה רב. כבר משחר ילדותו האמין וולף באמיתות הדת הנוצרית. בהיותו בעל מוח חריף וסקרן, הוא הקשיב בלהט לשיחות שנערכו בבית הוריו מדי יום, כשבני עמו התאספו כדי לשוחח על כיסופיהם, תקוותיהם ותקוות עמם: הציפייה לביאת המשיח המפוארת ולתקומת ישראל. באחד הימים, כשוולף שמע את שמו של ישוע מנצרת, הוא התעניין לדעת מי היה. “אדם דגול ואיש אשכולות,” הייתה התשובה, “אך משום שהתיימר להיות המשיח, הסנהדרין דן אותו למיתה.” “אז למה חרבה ירושלים? ומדוע יושבים אנו בגלות?” שאל הילד. “אבוי!” השיב אביו, “מפני שעם ישראל הרג את נביאי ה’.” המחשבה שצצה מיד במוחו של הילד הייתה, “אז אולי גם ישוע מנצרת היה נביא, ועם ישראל הרג אדם חף מפשע?” התחושה שהציפה אותו הייתה כה עזה, שעל אף שידע על האיסור החמור להיכנס לכנסייה, הוא עמד לפעמים בחצר הכנסייה והקשיב לדרשות. כשהיה רק בן שבע, הוא התפאר באוזני שכן משיחי קשיש על הניצחון שעם ישראל ינחל בעת ביאת המשיח. אך המשיחי הקשיש העיר לו בעדינות: “בני היקר, אומר לך מי הוא המשיח האמיתי: ישוע המשיח, שאבות אבותיך צלבו, כשם שהרגו את נביאי העבר. לך הביתה וקרא את פרק נ”ג בישעיהו; אתה תשתכנע שישוע המשיח הוא בן האלוהים.” 

בין רגע חדרה אמונה לליבו של וולף. הוא הלך לביתו, קרא בתנ”ך, והשתאה על התגשמות הנבואות באופן כה מושלם בישוע מנצרת. האומנם נכונים הם דברי השכן הנוצרי? הילד ביקש מאביו להבהיר לו את הנבואות, אך נתקל בשתיקה כה רועמת, שלא העז שוב להעלות את הנושא. ואולם, תגובה זו רק העצימה את תשוקתו לדעת יותר על הנצרות. הידע שאחריו חיפש הוסתר ממנו במכוון בביתו היהודי. אך כשהיה בן אחת עשרה, עזב את בית אביו ויצא לעולם הגדול, כדי לרכוש השכלה ולבחור במשלח יד ובאמונה שידבק בה. לזמן מה, הוא התגורר עם קרובי משפחה, אך במהרה גורש מביתם, שכן הם ראו בו כופר. וולף יצא לדרכו כשהוא חסר פרוטה, ונדד לבדו בקרב זרים גמורים. הוא עבר ממקום למקום, למד בשקדנות והתפרנס מהוראת עברית. 

בהשפעת מורה קתולי קיבל וולף את האמונה הקתולית, ובליבו גמלה ההחלטה לבשר את בשורת הגאולה לבני עמו. כשמטרה זו לנגד עיניו, הוא יצא כעבור כמה שנים לרומא כדי להמשיך שם את לימודיו, ולמד במכללה קתולית. כאן, מחשבתו העצמאית ודבריו גלויי הלב המיטו עליו את אשמת הכפירה. הוא תקף בפרהסיה את עוולות הכנסייה ודיבר על הצורך ברפורמציה. על אף שבתחילה הוא זכה ליחס מיוחד מצד נכבדי הכנסייה, מקץ זמן מה הוא גורש מרומא. במשך זמן מה, תחת פיקוחה של הכנסייה, הוא נסע ממקום למקום, עד שהתברר שלא יוכל לעולם להיכנע למרות הכנסייה הקתולית. הוא הוכרז כאדם חסר תקנה והורשה לנסוע לכל יעד שיחפוץ להגיע אליו. הוא נסע לאנגליה, הצהיר על אמונתו בדת הפרוטסטנטית והצטרף לכנסיית אנגליה. מקץ שנתיים, בשנת 1821, הוא יצא לשליחותו כמבשר. 

כשוולף קיבל את האמיתות הנשגבות על ביאת המשיח הראשונה כמשיח מיוסר וסובל, “אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי,” הוא ראה שנבואות התנ”ך מציגות באותה בהירות את ביאתו השנייה בכבוד ובגבורה. בזמן שניסה להוביל את בני עמו לישוע מנצרת, המשיח המובטח, ולהצביע בפניהם על ביאתו הראשונה בענווה כקורבן תמורה על חטאי בני האדם, הוא אף לימדם על ביאתו השנייה כמלך וגואל. הוא אמר: “ישוע מנצרת, המשיח האמיתי שידיו ורגליו נדקרו, שהובל כשה לטבח, שהיה איש מכאובות וידוע חולי, שבא לעולם בביאתו הראשונה בהתאם לנבואה: ‘לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה,’ בוא יבוא בשנית בענני השמיים, בתרועת ניצחון מפי רב המלאכים וצבאות השמיים, ורגליו יעמדו על הר הזיתים. השלטון על הבריאה, שניתן לאדם הראשון ונלקח מידיו בעקבות החטא הקדמון (בראשית, א’ 26; ג’ 17), יינתן לישוע, והוא ימלוך על העולם כולו. האנחות והקינות העולות מן הבריאה יחדלו, ושירי הלל והודיה יישמעו.” 

“לכשיבוא ישוע בכבוד אביו והמלאכים הקדושים,” “הַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה” (תסל”א, ד’ 16; קור”א, ט”ו 23). אנו, המשיחיים, מכנים את האירוע המכונן הזה התחייה הראשונה. או אז, עולם החי ישנה את טבעו (ישעיה, י”א 9-6), והכול ייכנעו לישוע (תהילים, ח’). שלום עולמי ישרור בתבל. ה’ ייתן מבט נוסף בעולם, ויכריז: ‘הִנֵּה, טוֹב מְאֹד’.” 

וולף האמין כי ביאת האדון השנייה ממשמשת ובאה. פרשנותו לתקופות הנבואיות מיקמה את שיא התגשמותן בתוך שנים ספורות מן המועד שצוין בידי מילר. האנשים שחלקו על וולף טענו כי בני האדם אינם אמורים לדעת דבר על מועד ביאת המשיח השנייה הממשמשת ובאה. לאישוש טענם, הם ציטטו את הפסוק: “אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.” וולף השיב להם: “האם אמר אדוננו כי היום והשעה הללו לא ייוודעו לעולם? האם לא נתן לנו את אותות העיתים, כדי שנדע לפחות על שיבתו הממשמשת ובאה, כפי שיודע אדם הרואה את עץ התאנה מלבלב, כי הקיץ קרוב? האם איננו אמורים לעולם לדעת מתי תגיע התקופה הזו, בזמן שהמושיע בכבודו ובעצמו האיץ בנו, לא רק לקרוא את ספר דניאל, אלא גם להתעמק בו ולהבין את דברי הנביא? והרי בספר דניאל נאמר כי הנבואות נחתמו עד קץ העיתים (ואכן, כך קרה בימיו), כאשר ‘יְשֹׁטְטוּ רַבִּים,’ (דהיינו, יחפשו אחר דבר ה’ ויבחנו את העיתים), ו’תִרְבֶּה הַדָּעַת’ (בנוגע לקץ). זאת ועוד, אדוננו אינו מתכוון לומר במשפט זה כי התקרבות השעה הממשמשת ובאה לא תיוודע, אלא, ש’את היום המדויק והשעה המדויקת איש אינו יודע.’ המושיע מכריז מפורשות כי די בשפע ההוכחות מאותות העיתים כדי להאיץ בנו להתכונן לביאתו, בדיוק כפי שנוח הכין את התיבה לקראת המבול.” 

בנוגע לשיטת הפרשנות הפופולרית השגויה של כתבי הקודש כתב וולף: “החלק הארי בנצרות סטה מן המובן הברור של כתבי הקודש, ואימץ את דרך החשיבה המתעתעת של הבודהיסטים; רוב הנוצרים מאמינים כי אושרה העתידי של האנושות טמון בריחוף באוויר. לדידם, כאשר הם קוראים על עם ישראל, הכוונה היא לגויים; כשהם קוראים על ירושלים, עליהם להבין שמדובר בכנסייה; כאשר כתוב ‘הארץ’, פירוש הדבר ‘השמיים’. הם מאמינים שלקראת ביאת האדון שומה עליהם להתעדכן בהתקדמות המשלחות המסיונריות; הם מאמינים שלעלות בהר אל היכל ה’ פירושו לקיים אסיפה גדולה של מתודיסטים.” במהלך עשרים וארבע השנים שחלפו מ-1821 עד 1845, וולף נסע ברחבי תבל. באפריקה, הוא ביקר במצרים ובאביסיניה; באסיה, הוא ביקר בישראל, סוריה, פרס, בוכרה והודו. הוא ביקר גם בארצות הברית, ובדרך לשם בישר באי סנט הלנה. הוא הגיע לניו יורק באוגוסט, 1837. לאחר שהטיף ובישר בניו יורק, הוא הטיף ובישר בפילדלפיה ובבלטימור, ולבסוף נסע לוושינגטון. כאן, לטענתו, “בעקבות הצעה (לדיון) שהעלה הנשיא לשעבר, ג’ון קווינסי אדאמס, באחד מבתי הקונגרס, העניק לי הבית פה אחד אישור להשתמש באולם הקונגרס כדי לשאת נאום, שאותו נשאתי בשבת, בנוכחות כל חברי הקונגרס הנכבדים, הבישוף של וירג’ינייה, אנשי הכמורה ותושבי וושינגטון. אותו כבוד נפל בחלקי בזכות חברי ממשלת ניו ג’רסי ופנסילבניה, שבנוכחותם נשאתי דרשות על מחקריי באסיה, וכן על שלטונו של ישוע המשיח בכבודו ובעצמו.” 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל