שאול השליח מדבר על גורלם המר של אלה שיופתעו מביאת המשיח: “יּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: ‘שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!’, אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם, כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.” הוא מוסיף ואומר לגבי אלה שהקשיבו לאזהרת המושיע: “אֲבָל אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ” (תסל”א, ה’ 5-2). מכאן עולה בברור כי כתבי הקודש אינם מצדיקים את האנשים שלא יידעו על ביאת המשיח הממשמשת ובאה, אשר תבוא עליהם במפתיע. אך אלה שרק חיפשו תירוץ למאוס באמת, אטמו את אוזניהם לפרשנות זו, והמילים “אין איש יודע את היום ואת השעה” ממשיכות להישמע שוב ושוב מפיהם של לגלגנים חסרי בושה, ואפילו מפיהם של כוהני דת המתיימרים לשרת את המשיח. כשבני האדם התעוררו והחלו לחפש את הדרך לגאולה, מורי הדת חצצו בינם לבין האמת, וניסו לשכך את פחדיהם באמצעות פרשנות שגויה של דבר ה’. רועים לא נאמנים חברו למלאכתו של המדיח הכביר, וזעקו ‘שלום, שלום,’ כשאלוהים לא בישר שלום. בדומה לפרושים בימיו של המשיח, אנשים רבים סירבו להיכנס למלכות השמיים, ואף ניסו לעצור את אלה שנכנסו אליה. ה’ ידרוש מידיהם את דמן של הנשמות הללו. בדרך כלל, חברי הכנסיות הענווים והמסורים ביותר היו הראשונים שקיבלו את המסר על שיבת האדון. מי שהתעמק בכתבי הקודש, לא יכול היה שלא לראות כי ההשקפות הרווחות לגבי הנבואות אינן עולות בקנה אחד עם כתבי הקודש. בכל מקום שבו אנשים לא נכנעו למרותם של כוהני הדת ולא הושפעו מדעותיהם, אלא התעמקו בעצמם בכתבי הקודש, כל מה שנותר להם לעשות היה להשוות את תורת ביאת המשיח השנייה עם כתבי הקודש, וזאת כדי לאשש את סמכותה האלוהית. רבים נרדפו בידי אחיהם חסרי האמונה. אחדים מהם, שביקשו לשמר את מעמדם בכנסייה, הסכימו לשמור על שתיקה בנוגע לציפייתם, אך אחרים חשו כי מסירותם לאלוהים מחייבת אותם לא להסתיר את האמיתות שה’ הפקיד בידיהם. מאמינים רבים לא הורשו להשתתף בתפילות בכנסייה, וזאת אך ורק משום שהביעו את אמונתם בביאת המשיח הממשמשת ובאה. דבריו של הנביא ישעיהו: “אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה, וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, וְהֵם יֵבֹשׁוּ,” (ישע’, ס”ו 5), היו יקרים מאוד לליבם של אלה שעברו את מבחן האמונה הזה. מלאכי ה’ צפו בעניין רב בתוצאות מתן האזהרה. כשמרבית הכנסיות סירבו לשמוע את האזהרה, המלאכים התעצבו אל ליבם והפנו מבטם הצידה. אך היו מאמינים רבים שטרם נבחנו בקשר לביאת המשיח השנייה. אנשים רבים הוטעו בידי בני זוגם, הוריהם או ילדיהם, והאמינו שהקשבה לתורות שקר כאלה שלימדו האדוונטיסטים, היא חטא. המלאכים צוו להשגיח על הנשמות הללו ולעקוב אחריהן, שכן אור אחר עתיד לזרוח עליהן מכס האלוהים. אלה שקיבלו את המסר ייחלו בלב נכסף לשיבת מושיעם. העת שבה הם ציפו לפוגשו הלכה והתקרבה. הם התקרבו לשעה הזו בלב שקט, רוגע וחדור יראת כבוד. הם התענגו על התחברותם הנעימה והשלווה עם אלוהים, אות לבאות שבישר את השלום שינחלו בחיי הנצח המזהירים. איש מאלה שחוו את התקווה והביטחון הללו, לא יוכל לשכוח לעולם את שעות הציפייה היקרות הללו. בשבועות שקדמו למועד זה, רוב העסקים נסגרו. המאמינים האמיתיים בחנו בתשומת לב כל מחשבה וכל רגש שחלפו במוחם ובליבם, כאילו שכבו על ערש דווי והמתינו למותם שיבוא בתוך שעות ספורות ויעצום את עיניהם לתמונות העולם הזה לעולמי עד. איש לא תפר לעצמו “גלימת עלייה לשמיים” [ראו הערה 4 בנספח], אך הכול חשו בצורך בהוכחה פנימית שתעיד על התכוננותם למפגש עם מושיעם. גלימותיהם הצחורות היו נשמותיהם הטהורות – אופיים שטוהר מן החטא באמצעות דמו המכפר של המשיח. הלוואי שאלה שהתיימרו להיות חסידי ה’, היו מפגינים את אותו הלך רוח של חשבון נפש נוקב ואת אותה אמונה יוקדת ונחושה. אילו המשיכו להשפיל עצמם לפני ה’ ולשטוח את תחינותיהם לפני כס הרחמים, הם היו זוכים בחוויה עשירה ונשגבה יותר מזו שחוו כעת. יש מעט מדי תפילה, מעט מדי הכרה אמיתית בחטא. לפיכך, בהעדר אמונה אמיתית, אנשים רבים אינם זוכים בחסד הרב שמרעיף גואלנו על חסידיו. ה’ תכנן לבחון את חסידיו. ידו הסתירה טעות שנעשתה בחישובי התקופות הנבואיות [ראו הערה 3 בנספח]. האדוונטיסטים לא גילו את הטעות הזו; היא גם לא נחשפה בידי המלומדים הגדולים ביותר בקרב מתנגדיהם. הללו טענו: “חישוביכם לגבי התקופות הנבואיות נכונים. אכן, אירוע כביר כלשהו עומד להתרחש, אך הוא לא יהיה האירוע שמר מילר ניבא עליו. כנראה שהעולם כולו יחזור בתשובה, אך אנו לא נחזה בביאת המשיח השנייה” [ראו הערה 5 בנספח]
המועד שרבים ציפו לו בא וחלף, והמשיח לא בא לגאול את חסידיו. בעלי האמונה האמיתית והאהבה הכנה למושיעם חוו אכזבה מרה. אולם, מטרותיו של ה’ הוגשמו: הוא בחן את לבבותיהם של אלה שהתיימרו לצפות לשובו. הדבר שהניע רבים מהם לא היה מניע נעלה כלשהו, אלא פשוט פחד. הטענה שהם מחזיקים באמונה לא השפיעה כהוא זה על ליבם ולא ניכרה באורחות חייהם. כשציפייתם נכזבה, הם הכריזו שהם אינם מאוכזבים; הרי הם אף פעם לא האמינו באמת שהמשיח יבוא. הם היו בין הראשונים שלגלגו לצערם של המאמינים האמיתיים. אך ישוע וצבא השמיים כולו הביטו באהבה ובחמלה על המאמינים שנבחנו ונמצאו אמינים ונאמנים אך מאוכזבים. אילו הוסר המסך החוצץ בין העולם הנסתר לעולם הגלוי, ניתן היה לראות את המלאכים מתקרבים לנשמות הנאמנות הללו, ומגוננים עליהן מפני חיציו השלוחים של השטן.
