פרק כ”ז
תחיות רוחניות בעידן המודרני
בכל מקום שבו בושר דבר ה’ באופן נאמן, התוצאות שנבעו ממנו הוכיחו את מקורו האלוהי. רוח ה’ התלוותה למסריהם של משרתי ה’ ודברו הובע בעוצמה. מצפונם של החוטאים התעורר והם הכירו באשמתם. “הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם,” האיר את חדרי ליבם האפלים ואת צפונות נשמתם, וכל מה שהסתתר באפלה, נחשף. שכנוע עמוק באשמתם אחז בליבם ובנשמתם. הם היו בטוחים באשמתם על חטאיהם, והאמינו בצדקה ובמשפט העתיד לבוא. הם חשו בצדקת ה’ ונחרדו מאימת התגלותו של בוחן הלבבות הכביר לפניהם, בעודם שרויים באשמתם וטומאתם. הם זעקו בצער עז: “מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ?” כשלנגד עיניהם נחשף הצלב בגולגולתא וחשף את קורבן התמורה הנצחי שכיפר על חטאי בני האדם, הם ראו שדבר זולת זכויותיו של המשיח אינו יכול לכפר על עוונותיהם. רק קורבן התמורה יכול לפייס בין ה’ לאדם. באמונה וענווה, הם קיבלו את שה האלוהים, הנושא את חטאי העולם. הם קיבלו מחילה על “חטאי הֶעָבָר” באמצעות דם המשיח. (רומ’, ג’ 25). נשמות אלה הניבו פרי טוב של חרטה. הם האמינו במושיע, נטבלו והחלו את חייהם החדשים כבריות חדשות בישוע המשיח. הם חדלו להתהלך בדרכי הבשר ולמלא את תאוותיהם, אלא צעדו באמונה בעקבותיו של בן האלוהים כדי לשקף את אופיו, ולטהר עצמם כדי שיהיו טהורים כמוהו. עכשיו, הם אהבו את הדברים ששנאו בעבר, ושנאו את הדברים שאהבו בעבר. הגאוותנים ובעלי הביטחון העצמי הפכו ענווים, צנועים ושפלי רוח. הרברבנים והמתנשאים נעשו רציניים, עמוקים ולא מתבלטים. מחללי הקודש הפכו ליראי ה’, השיכורים נעשו פיכחים, המופקרים חזרו למוטב והפכו טהורים. המשיחי אינו אמור להתהדר ב”פְּאֵר חִיצוֹנִי שֶׁל מַחְלְפוֹת שֵׂעָר וַעֲדִי זָהָב וּבְגָדִים, אֶלָּא הָאָדָם אֲשֶׁר בְּסֵתֶר הַלֵּב, הַפְּאֵר הַבִּלְתִּי נִשְׁחָת שֶׁל רוּחַ עֲנָוָה וּשְׁקֵטָה אֲשֶׁר יְקָרָה הִיא מְאֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים” (פטר”א, ג’ 3, 4).
תחיות רוחניות עוררו את בני האדם לערוך חשבון נפש עמוק ולהפוך ענווים. הן אופיינו בפניות נרגשות ורציניות אל החוטא, ובתחינות נכספות לחמלה ולחסד המשיח כדי לרכוש בעבור החוטא את דמו המכפר. גברים ונשים כאחד התפללו לה’ ונאבקו בה’ למען גאולת נשמות. פירותיהן של תחיות כאלה נחשפו בנשמות שלא נרתעו מהתכחשות עצמית ומוויתורים, אלא שמחו להיות ראויות לשאת חרפה וקשיים למען המשיח. אנשים חזו בשינוי שחל בחייהם של אלה שהאמינו במשיח והכריזו את שמו. החברה כולה נהנתה מיתרונות ומפירות השפעתם. הם זרעו עם המשיח וקצרו את רוח קודשו, כדי לנחול חיי עולם. ניתן לומר עליהם: “שֶׁהָעֶצֶב הַזֶּה הֵבִיא” אותם “לִידֵי תְּשׁוּבָה.” “הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה, אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה, וְעַל עֶצֶב כָּזֶה אֵין לְהִצְטַעֵר. אֲבָל הָעֶצֶב כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם גּוֹרֵם מָוֶת. רְאוּ מָה עוֹרֵר בָּכֶם הָעֶצֶב הַזֶּה אֲשֶׁר כִּרְצוֹן אֱלֹהִים! הוּא עוֹרֵר בָּכֶם חָרִיצוּת, הִתְנַצְּלוּת, הִתְלַהֲטוּת, יִרְאָה, כִּסּוּפִים, קִנְאָה, נְכוֹנוּת לַעֲשִׂיַּת דִּין. מִכָּל הַבְּחִינוֹת הוֹכַחְתֶּם שֶׁאֵין בָּכֶם דֹּפִי בָּעִנְיָן הַהוּא” (קור”ב, ז’ 11-9). זוהי תוצאת פועלה של רוח קודשו של אלוהים. ההוכחה לחזרה בתשובה אמיתית ניתנת רק כאשר היא מחוללת תיקון. כאשר החוטא מתקן את העוול שעשה, מחזיר את העירבון שלקח, מפצה את מי שגזל ממנו, מתוודה על חטאיו ואוהב את אלוהים ואת אחיו בני האדם, הוא יכול להיות סמוך ובטוח בהתפייסותו עם אלוהים. כאלה היו התוצאות בעבר בעקבות תקופות של תחיות רוחניות. אם לשפוט על פי פירותיהן, ניכר שהן בורכו בידי ה’ בכך שהצליחו להושיע נשמות ולרומם את האנושות. אולם, ברבות מן התחיות הרוחניות בתקופתנו, לא ניכרו אותן התגלויות של חסד ה’ שנגלו בעבר בעקבות מאמציהם של משרתי ה’. אומנם, אכן מתעורר עניין רב באמונה המשיחית, אנשים רבים טוענים שקיבלו את האמונה, וישנה נהירה רבתי לכנסיות. עם זאת, התוצאות אינן מאששות את האמונה בצמיחה ובהתעצמות, המתרחשות במקביל בחיי הרוח האמיתיים. האור שלהט לזמן מה יכבה במהרה, ויותיר אחריו אפלה כבדה יותר. תחיות רוחניות פופולריות מתרחשות לפעמים באמצעות פנייה לדמיון, שלהוב הרגשות וסיפוק התשוקה למשהו חדש ומסעיר. אנשים שקיבלו את האמונה בדרך כזו אינם משתוקקים לשמוע את האמת של כתבי הקודש, ומפגינים עניין קלוש בעדותם של הנביאים והשליחים. תפילות בציבור או טקסי דת שאינם מרגשים ומסעירים, אינם מושכים את ליבם. דרשה המופנית אל השכל אינה מעוררת אצלם שום תגובה. אזהרותיו הברורות של דבר ה’, המתייחסות ישירות לעתידם הנצחי, זוכות להתעלמות מוחלטת. כל נשמה שקיבלה את האמונה באמת ובתמים מביעה עניין רב בכל מה שקשור באלוהים ובענייני הנצח. אך היכן היא רוח ההתקדשות לאלוהים בכנסיות הפופולריות של ימינו? המאמינים החדשים שמצטרפים אליהן אינם מוותרים על גאוותם ועל אהבתם לעולם. הם אינם מפגינים רצון רב יותר להתכחש לעצמם, לקחת את צלבם ולצעוד בעקבות ישוע העניו ושפל הרוח, מאשר לפני קבלתם את האמונה. הדת הנוצרית הפכה לשעשוע של כופרים וספקנים, וזאת משום שרבים מאלה שנושאים את שמה, הם בורים גמורים לגבי עיקרי האמונה. כוחה של יראת ה’ כמעט פס ממרבית הכנסיות. הטיולים, הירידים וההצגות, הנערכים בחסות הכנסייה, בתי היוקרה והראוותנות האישית – כל הדברים האלה גירשו כל מחשבה על אלוהים. קרקעות, נכסים, סחורות ועסקים רווחיים מעסיקים את הלב, וענייני הנצח כמעט שאינם זוכים לתשומת לב. חרף ההידרדרות הגורפת של האמונה והחסידות, ישנם עדיין תלמידים אמיתיים של המשיח בכנסיות אלה. לפני שיומטו עונשי ה’ האחרונים על העולם, תתרחש בקרב חסידי ה’ תחייה כבירה של יראת ה’ קמאית שלא נראתה מאז ימי השליחים. רוח הקודש וגבורת ה’ ישפכו על חסידיו. בעת ההיא, רבים יתנתקו מכנסיותיהם, שבהן אהבה לעולם הזה תפסה את מקומה של אהבה לאלוהים ולדברו. רבים, הן מקרב הכמורה והן מקרב המאמינים מן השורה, יקבלו בשמחה את האמיתות הנשגבות ששלח ה’ לעת הזו כדי להכשיר את בני האדם לביאת האדון השנייה. אויב הנשמות חפץ לעצור את המלאכה הזו. בטרם יגיע הזמן לצמיחתה של תנועה כזו, הוא ישתדל למנוע זאת באמצעות החדרת הזיוף. בכנסיות שילכו שולל אחרי כוח ההטעיה שלו, הוא יגרום לכך שייראה כאילו ברכת ה’ המיוחדת מורעפת עליהן; יתחוללו בקרבן דברים שייראו כאילו הם מסייעים בקידום האמונה ומטרותיה. המוני בני אדם ישמחו על כך שאלוהים עושה גדולות ונצורות בעבורם, אך בפועל מלאכה זו תנבע מרוח אחרת. תחת מסווה דתי ינסה השטן להרחיב את השפעתו על העולם הנוצרי. בתחיות רבות שהתרחשו במחצית השנייה של המאה שעברה, פעלו אותן השפעות, שיתגלו, במידה זו או אחרת, בתנועות התחיות הנרחבות יותר שיפעלו בעתיד. התרגשות גדולה אוחזת בכל, ומהווה תמהיל של אמת ושקר שנועד להוליך שולל. ועם זאת, איש אינו חייב ללכת שולל. לאורו של דבר ה’, לא קשה לקבוע את טיבן של תנועות אלה. בכל מקום שבו נוטשים את עדות כתבי הקודש ופונים עורף לאמיתות הפשוטות הבוחנות את הלב, אשר דורשות התכחשות עצמית וויתור על העולם, נוכל לדעת לבטח שברכת ה’ אינה מורעפת עליו. על פי אמת המידה שקבע המשיח בכבודו ובעצמו: “בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם” (מתי, ז’ 16), ניתן לראות בעליל שתנועות אלה לא נולדו מפועלה של רוח הקודש. אלוהים נתן לאדם התגלויות על עצמו באמיתות הטמונות בדברו; הן יגנו על כל מי שיקבל אותן מפני שקריו של השטן. זניחת האמיתות האלה פתחה את הדלת לרעות החולות שהפכו רווחות כל כך בעולם הנוצרי. במידה רבה, טיבה וחשיבותה של תורת ה’ נשכחו לחלוטין. רעיון שגוי על טיבה, נצחיותה ומצוותיה של תורת ה’ הוביל לטעויות בנוגע לחזרה בתשובה והתקדשות, וכתוצאה מכך להידרדרות רוחנית ומוסרית בכנסייה. כאן טמון הסוד להעדרן של רוח הקודש וגבורת ה’ בתחיות הרוחניות המתחוללות בימינו. בזרמים השונים בנצרות ישנם חסידים ששמם הולך לפניהם, אשר מאששים ומגנים את העובדה הזו. פרופ’ אדוארד פארק, המצביע על הסכנות הרוחניות הנוכחיות, מטיב להבהיר זאת באומרו: “אחת הסכנות טמונה בכך שהמטיפים והרועים אינם אוכפים את תורת ה’ מעל בימת הכנסייה. בעבר, סביב בימת הכנסייה הדהד קולו של המצפון… מטיפינו המזהירים יצקו לדרשותיהם הוד ותפארת מופלאים, כאשר הלכו בעקבות אדונם ונתנו קדימות לתורה, למצוותיה ואזהרותיה. הם שבו וחזרו על שתי אמיתות נשגבות – התורה היא תעתיק של חוקת ה’ כלילת השלמות, ואדם שאינו אוהב את התורה, אינו אוהב את הבשורה, שכן הן התורה והן הבשורה משקפות את אופיו האמיתי של אלוהים. סכנה זו מובילה לסכנה אחרת: זלזול בחומרתו, בזדוניותו, בהיקפו ובתוצאותיו המרות של החטא. מול תורת ה’ הצודקת והחוקית מהווה חילולה צעד מוטעה ולא חוקי.” “בנוסף לסכנות שאוזכרו לעיל, קיימת הסכנה של המעטה בערכו של הצדק האלוהי. המגמה הרווחת בדרשות הכנסייה היא להפריד בין הצדק האלוהי לחסד האלוהי, ולגמד את החסד לרגש ותו לא, במקום לרוממו כעיקרון. התיאולוגיה החדשה מפרידה בין מה שאלוהים חיבר יחדיו. האם תורת ה’ טובה היא או רעה? היא טובה. מכאן שהצדק הוא טוב, שכן הוא מעניק תוקף לתורה. מתוך ההרגל להמעיט בערכם של תורת ה’ וצדק ה’, ובשל עוצמתו וחומרתו של המרי האנושי, בני האדם מתרגלים בקלות להמעיט בערכו של החסד המעניק כפרה על חטא.” כך מאבדת הבשורה את ערכה וחשיבותה בלבבות בני האדם, ובמהרה, הם מוכנים ומזומנים להיפטר מכתבי הקודש עצמם. רבים ממורי הדת טוענים שהמשיח ביטל את התורה באמצעות מותו, ולפיכך, בני האדם חופשיים ממצוותיה. ישנם אלה המציגים את התורה כעול כבד, ומציבים מול השעבוד לתורה את החירות שהבשורה מעניקה לאדם. אך זו לא הייתה הדרך שבה התייחסו הנביאים והשליחים לתורת ה’ הקדושה. דוד המלך אמר: “וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה [דהיינו, בחירות]; כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי” (תהילים, קי”ט 45). יעקב השליח, שכתב את אגרתו לאחר מות המשיח, התייחס לעשרת הדברות כאל “תּוֹרַת הַמַּלְכוּת,” ואמר שהתורה כלילת השלמות היא “תּוֹרַת הַחֵרוּת” (איגרת יעקב, ב’ 8; א’ 25). מקץ חצי מאה מצליבת המשיח, מחבר ספר ההתגלות מרעיף את ברכתו על שומרי מצוות ה’ ש”תִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת עַל עֵץ הַחַיִּים וְיִכָּנְסוּ הָעִירָה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים” (ההתגלות, כ”ב 14). הטענה שהמושיע ביטל את תורת אביו שבשמיים באמצעות מותו היא משוללת כל יסוד. אילו ניתן היה לשנות את התורה או לבטלה, המשיח לא היה צריך למות כדי להציל את האדם מן העונש על חטאו. מות המשיח לא רק שלא ביטל את התורה, אלא אף הוכיח את נצחיותה. תכלית ביאתו של בן האלוהים הייתה למען “יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר” (ישעיה, מ”ב 21). המשיח אמר: “אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים… עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה” (מתי, ה’ 17, 18). הוא מכריז: “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי; וְתוֹרָתְךָ, בְּתוֹךְ מֵעָי” (תהילים, מ’ 9). תורת ה’ מטבעה היא נצחית ובלתי משתנה. היא ההתגלות של רצונו ואופיו של מחברה האלוהי. אלוהים הוא אהבה, ותורתו היא אהבה. שתי המצוות הגדולות הן לאהוב את אלוהים ולאהוב את רעינו. “הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ” (אל הרומים, י”ג 10). אופיו של אלוהים הוא צדק ואמת, וגם תורתו מאופיינת בצדק ואמת. מחבר מזמורי התהילים אומר: “תוֹרָתְךָ אֱמֶת.” “כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק” (תהל’, קי”ט 142, 172). שאול השליח מכריז: “וּבְכֵן, הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב” (אל הרומים, ז’ 12). תורה כזו, המבטאת את דעותיו ורצונו של האל, חייבת להיות נצחית כמו מחברה. היא מעוררת את האדם לחזור בתשובה ולהתקדש באמצעות ציות למצוותיה, וזאת כדי שיתפייס עם ה’. מבראשית, אדם הראשון נברא בצלם ה’. הוא שרה בהרמוניה עם הטבע ועם תורת ה’, ועקרונות הצדקה נחקקו על ליבו. אך החטא ניתק אותו מבוראו. עתה, הוא אינו משקף עוד את צלם ה’. ליבו שרוי במלחמה מתמדת עם מצוותיה של תורת ה’. “מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע” (אל הרומים, ח’ 7). ואולם, “כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ,” כדי לפייס בין האדם לאלוהים. באמצעות זכויותיו של המשיח יכול האדם לשרות שוב בשלום ובהרמוניה עם בוראו. ליבו חייב להתחדש באמצעות חסד ה’; הוא חייב להיוולד מחדש “מִלְמַעְלָה” ולנחול את החיים החדשים באמצעות רוח הקודש. שינוי זה הוא הלידה מחדש, שבלעדיה, אומר ישוע, איש “לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (יוחנן, ג’ 3). הצעד הראשון להתפייסות עם ה’ הוא להכיר בחטא ולהתוודות עליו. “הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.” “הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא” (יוח”א, ג’ 4; רומ’, ג’ 20). כדי שהחוטא יראה את חטאו ואשמתו, עליו לבחון את אופיו על פי קנה המידה הנשגב של צדקת ה’. תורת ה’ היא מראה המשקפת את צדקת ה’ כלילת השלמות, המאפשרת לאדם להבחין בעזרתה בפגמים ובמגרעות שלו. התורה חושפת את חטאי האדם אך אינה מעניקה לו מזור. היא מבטיחה חיים למצייתיה, ומכריזה מוות על מחלליה. רק בשורת המשיח יכולה לשחרר את החוטא מאשמתו או מטומאת החטא. החוטא חייב לחזור בתשובה ולשוב לאלוהים (שתורתו חוללה), ולהאמין במשיח – קורבן התמורה שסיפק ה’. כך הוא ישיג כפרה “עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר,” וינחל את האופי האלוהי. הוא הפך לילדו של האל, לאחר שקיבל “רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת,” הוא קורא: “אַבָּא, אָבִינוּ!” (רומ’, ח’ 15).
