אותות על-טבעיים מבהילים יתגלו במהרה בשמיים, ויעידו על כוחם של השדים לחולל מופתים וניסים. רוחות השדים יבואו אל מלכי הארץ והעולם כולו כדי להוליכם שולל ולהאיץ בהם לעשות יד אחת עם השטן במלחמתו האחרונה בממשלת השמיים. מלכים ונתינים כאחד ילכו שולל אחר נציגים שטניים אלה. אנשים יקומו ויטענו שהם-הם המשיח בכבודו ובעצמו, ויתבעו לעצמם את התואר, הכבוד והסגידה המגיעים אך ורק לגואל האנושות. הם יחוללו ניסים ומופתים וניסי ריפוי נפלאים, ויטענו כי קיבלו מן השמיים התגלויות הסותרות את עדות כתבי הקודש. כגולת הכותרת במעשה ההונאה הזה, השטן עצמו יתחזה למשיח. קהילת המשיח טענה מאז ומעולם שהיא מייחלת לביאת המושיע כהתגשמות כל תקוותיה. עתה, הרמאי הכביר יגרום לכך שייראה כאילו המשיח בא. הוא יתגלה לעיני בני האדם באזורים שונים בעולם כישות רבת הוד בעלת זוהר מסנוור, הדומה לתיאורו של בן האלוהים בספר ההתגלות על פי יוחנן (פרק א’, פסוקים 15-13). הכבוד והזוהר האופפים אותו עולים על כל דבר שבני התמותה חזו מעודם. קריאות שמחה וניצחון יהדהדו באוויר: “המשיח בא! המשיח בא!” בני האדם יפלו אפיים ארצה וישתחוו לפניו בסגידה בעודו נושא את ידיו ומברכם, כשם שעשה המשיח כשבירך את תלמידיו בימי חייו עלי אדמות. קולו של המתחזה יהיה רך ושקט, ערב ונעים. בנועם ובחמלה הוא יציג אחדות מן האמיתות הנשגבות השמיימיות שלימד המושיע. הוא ירפא את מחלותיהם של בני האדם, ואז, בעודו מתחזה למשיח, הוא יטען שהוא זה שהחליף את השבת ביום א’, ויצווה על כל בני האדם לקדש את היום שהוא כונן ובירך. הוא יכריז כי האנשים שמתעקשים לשמור את קדושת השבת ביום השביעי, מחללים את שמו בסירובם לשמוע בקולם של השליחים והמלאכים שנשלחו אליהם כדי להעניק להם אור ואמת. הולכת השולל הזו תהיה כה עזה ומטעה, שהיא תסחף כמעט את כל בני האדם. בדומה לשומרונים שרומו בידי שמעון המכשף – ההמונים, מפשוטי העם ועד נכבדי העם, ישימו לב למעשי הכשפים הללו, ויכריזו: “המעשים האלה הם ‘כֹּחַ הָאֱלֹהִים הַנִּקְרָא הַכֹּחַ הַגָּדוֹל'” (מה”ש, ח’ 10). אך חסידי ה’ לא ילכו שולל. הם יבחינו כי תורתו של משיח שקר זה אינה עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש. המשיח המתחזה יכריז את ברכתו על סוגדי החיה וצלמה – שעל פי כתבי הקודש, ה’ ישפוך עליהם את זעמו הצרוף. זאת ועוד, השטן לא יורשה לזייף את אופן ביאתו של המשיח. המושיע הזהיר את חסידיו מפני הטעיה בעניין זה, וניבא מפורשות את אופן ביאתו השנייה. הוא אמר: “יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים… לָכֵן, אִם יֹאמְרוּ לָכֶם ‘הִנֵּהוּ בַּמִּדְבָּר’, אַל תֵּצְאוּ; ‘הִנֵהוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים’, אַל תַּאֲמִינוּ; כִּי כַּבָּרָק הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח וּמֵאִיר עַד מַעֲרָב כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם” (מתי, כ”ד 27-24, 31; כ”ה 31; ההתגלות, א’ 7; תסל”א, ד’ 16, 17). אין שום דרך לזייף את ביאת המשיח השנייה על פי תיאור זה. האירוע הכביר ייוודע בעולם כולו, שכן העולם כולו יראה זאת. רק תלמידי כתבי הקודש השקדניים שנחלו את אהבת האמת, יהיו מוגנים מפני ההטעיה העוצמתית שתוליך שולל את העולם כולו. הם יחשפו את תחפושתו של המתחזה ואת פרצופו האמיתי בעזרת עדות כתבי הקודש. שעת המבחן תגיע לכולם. המשיחיים האמיתיים ייחשפו כאשר הם יבדקו היטב את טיבו של הפיתוי. האם חסידי ה’ בימינו כה מבוססים ונטועים בדברו, שהם לא ישתכנעו מן הראיות שחזו בהן במו עיניהם? האם הם ידבקו בשעת משבר כזו בכתבי הקודש, ורק בהם? השטן ינסה בכל דרך אפשרית למנוע מהם לרכוש הכשרה שתאפשר להם לעמוד ביום ההוא. הוא יארגן את הנסיבות באופן כזה שדרכם תיחסם; הוא יפתה אותם לאצור אוצרות גשמיים; הוא יגרום להם לשאת משאות כבדים ומתישים, וזאת כדי שליבם יתעייף מדאגות העולם הזה ויום המבחן יבוא עליהם כגנב. צו שייצא ממושלי ארצות העולם הנוצרי כנגד שומרי מצוות ה’, יסיר מהם את הגנת הממשל ויפקירם לידיהם של אלה החפצים באובדנם; חסידי ה’ יימלטו מן הערים ומן הכפרים, יתלכדו לקבוצות וימצאו מפלט במקומות השוממים, המבודדים והנידחים ביותר; רבים מהם ימצאו מחסה במעוזי ההרים. בדומה למשיחיים שחיו בעמקי פידמונט, הם יהפכו את ההרים הנישאים למעוזיהם המבודדים, ויודו לאלוהים על “מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ” (ישעיה, ל”ג 16). אך במדינות רבות, אנשים רבים מכל המעמדות – נכבדים ונקלים, עשירים ועניים, שחורים ולבנים – יינתנו תחת שעבוד אכזרי במיוחד ולא הוגן בעליל. אהובי האל יעבירו את ימיהם החדגוניים בעודם כבולים בשלשלאות, כלואים בכלא סגור ומסוגר, לאחר שנידונו למוות; לאחדים מהם יניחו לגווע למוות ברעב בצינוק אפל ומגעיל. אף אוזן אנושית לא תשמע את אנחותיהם; אף יד אנושית לא תושט לעזרתם. האם שכח ה’ את חסידיו בשעת ניסיון זו? האם שכח את נוח הנאמן כאשר פקדו עונשיו את העולם כשהמבול מחה את יושביו? האם שכח את לוט כאשר ירדה אש משמיים כדי לאכל את ערי המישור? האם שכח את יוסף שחי בקרב עובדי האלילים במצרים? האם שכח את אליהו כשאיזבל נשבעה להורגו כשם ששחט את נביאי הבעל? האם שכח את ירמיהו בבור האפל והקודר שבו נכלא? האם שכח את שלושת השרים הנכבדים שהושלכו לאש הכבשן? או את דניאל בגוב האריות? “וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: ‘עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.’ הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ” (ישעיה, מ”ט, 16-14). ה’ צבאות מכריז כי :”הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ” (זכריה, ב’, 12). על אף שאויבים ישליכו אותם לכלא, כתליו לא יוכלו לנתק את הקשר המחבר בין נשמתם למשיח. הוא שרואה את כל חולשותיהם ומכיר כל ניסיון שהתנסו בו, נמצא מעל כל הרשויות ובעלי השררה בעולם הזה. המלאכים יבואו לבקרם בתאי הכלא המבודדים שלהם, ויביאו עימם אור ושלווה מן השמיים. הכלא יהפוך לארמון, שכן עשירי האמונה ישהו בו, וכתליו הקודרים יוארו בזיו שמיימי, כפי שקרה כששאול וסילא התפללו וזימרו שירי הלל לאלוהים בחצות הליל בתא הכלא בפיליפי. עונשי ה’ יפקדו את אלה המבקשים לדכא ולהשמיד את חסידיו. אורך הרוח שה’ מפגין כלפי הרשעים מעודד את בני האדם להמשיך לחטוא, אך עונשם יהיה ודאי ונוראי גם אם הוא יתעכב. “כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה, כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ, זָר מַעֲשֵׂהוּ, וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ, נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ” (ישעיה, כ”ח 21). מעשה הענישה זר לאלוהינו הרחמן. ה’ נשבע: “חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה” (יחזקאל, ל”ג 11). אלוהים הוא “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.” הוא “נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה,” אך עם זאת, “וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה.” “יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ, וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7; נחום, א’ 3). ה’ יאשש את סמכותה של תורתו הרמוסה באמצעות נקמות נוראות וצודקות. חומרת העונש המצפה למחללי מצוותיו תימדד באמצעות חוסר רצונו להוציא לפועל את דינו הצודק. האומה שה’ יפגין כלפיה את אורך רוחו, ולא יכה בה עד שתתמלא סאת עוונותיה בתיעוד בספרי השמיים, תשתה לבסוף את כוס חרון אפו שלא תהיה מהולה בחסדו. כאשר המשיח יחדל מתפילות ההפגעה שלו במקדש בשמיים, חרון אף ה’ הצרוף יישפך על אלה שסגדו לחיה ולצלמה וקיבלו את תו החיה (ההתגלות, י”ד 9). המכות שה’ היכה בהם את מצרים לפני שהוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, ידמו בטיבן ובעוצמתן לעונשים הנוראים והכבדים שיפקדו את העולם בסמוך לשחרורם הסופי של חסידי ה’. בעל ההתגלות אומר: “המלאך הראשון שָׁפַךְ אֶת קַעֲרָתוֹ עַל הָאָרֶץ, וְנִתְהַוָּה שְׁחִין רַע וּמַכְאִיב בַּאֲנָשִׁים הַנּוֹשְׂאִים אֶת תַּו הַחַיָּה וּמִשְׁתַּחֲוִים לְצַלְמָהּ.” “הַיָּם נֶהְפַּךְ לְדָם כְּדָמוֹ שֶׁל מֵת, וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בַּיָּם מֵתָה.” ה”נְּהָרוֹת וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם, נִהְיוּ לְדָם” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). על אף שמכות אלה תהינה קשות ונוראות, צדקת ה’ תאושש במלואה. מלאך ה’ מכריז: “צַדִּיק אַתָּה… שֶׁכָּךְ שָׁפַטְתָּ; כִּי דַּם קְדוֹשִׁים וּנְבִיאִים שָׁפְכוּ, וְדָם נָתַתָּ לָהֶם לִשְׁתּוֹת; רְאוּיִים הֵם” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). באמצעות הרשעת חסידי ה’ לדין מוות, ימיטו על עצמם הרשעים את האשמה על שפיכת דמם, כאילו שפכו את דמם במו ידיהם. בדומה, המשיח הכריז כי בני עמו אשמים בשפיכת דמם של כל הקדושים שנרצחו מימי הבל ועד ימיו, שכן אותה רוח פעלה בקרבם, והם ניסו ללכת בדרכם של מרצחי הנביאים.
במכה הבאה שתפקוד את העולם בעת הצרה הגדולה, יקבל השמש היתר “לִצְרֹב אֶת הָאֲנָשִׁים בָּאֵשׁ. נִצְרְבוּ הָאֲנָשִׁים בְּחֹם גָּדוֹל.” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). נביאי ה’ תיארו את המצב הנורא שישרור בעולם בשעה קשה ומפחידה זו: “שֻׁדַּד שָׂדֶה, אָבְלָה אֲדָמָה: כִּי שֻׁדַּד דָּגָן… כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה.” “כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ, כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם.” “עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם; נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת.” “מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר, כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם.” “כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר.” “וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה; רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס” (יואל, א’ 12-10, 20-17; עמוס, ח’ 3). מכות אלה לא יפקדו את העולם כולו, אחרת כל תושבי העולם יישמדו. אך יהיו אלה הפורענויות האיומות ביותר שנודעו מעולם לבני התמותה. העונשים שהושתו על בני האדם לפני תום תקופת המבחן נמהלו בחסד ה’. דמו המכפר של המשיח, המפציר בעבור החוטא, הגן עליו מקבלת מלוא חומרת הדין על חטאיו. אך במשפט הסופי יישפך חרון ה’ במלואו, בלי שימהל בחסד. ביום ההוא, ההמונים ייכספו למצוא מחסה בחסדי ה’, שעד כה בזו להם.
“הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח; יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהוָה, וְלֹא יִמְצָאוּ” (עמוס, ח’ 12-11). חסידי ה’ לא יימלטו מן הסבל. אך כאשר הם יירדפו, יסבלו צרות ומצוקות ויתענו במחסור וברעב, ה’ לא יניח להם לגווע ברעב ולמות. ה’ שדאג לכל מחסורו של אליהו, לא יתעלם אפילו מאחד מבניו המקריבים את עצמם למענו. הוא, שמונה את שערות ראשיהם, ידאג להם, ובעת בצורת ורעב הם ישבעו לחם. בזמן שהרשעים יגוועו למוות מרעב או ימותו במגיפות, המלאכים יגוננו על הצדיקים וימלאו את מחסורם. למי ש”הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים,” ניתנה ההבטחה: “לַחְמוֹ נִתָּן, מֵימָיו נֶאֱמָנִים.” “הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם, וָאַיִן; לְשׁוֹנָם, בַּצָּמָא נָשָׁתָּה; אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם” (ישעיה, ל”ג, 15, 16; מ”א 17). “כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים; כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים,” ואף על פי כן, יראי ה’ ישושו בה’ ויגילו בגואלם. “וַאֲנִי, בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה: אָגִילָה, בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי” (חבקוק, ג’ 17, 18).
“יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע; יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.” “כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה; צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה; מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם; מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.
“יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ; אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.”
“כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי; עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ” (תהילים, קכ”א 8-6; צ”א 10-3). ואף על פי כן יסיקו בני האדם כי חסידי ה’ ייאלצו במהרה לחתום את עדותם בדמם, כפי עשו הקדושים המעונים שמתו על קידוש אמונתם עד כה. חסידי ה’ עצמם יתחילו לחשוש שמא אלוהים נטש אותם והפקירם ליפול טרף ביד אויביהם. תהיה זו עת של יגון קודר ונורא. יומם וליל הם יזעקו לאלוהים שיחוש לעזרתם. ואילו הרשעים יצהלו, וצחוקם המלגלג יישמע בכל מקום. “היכן אמונכם? מדוע אין אלוהים משחרר אתכם מידינו, אם אתם באמת חסידיו?” אך הממתינים לתשועת ה’ ייזכרו בישוע הגוסס על הצלב בגולגולתא, ובראשי הכוהנים וראשי הדת שצעקו לעברו בלעג: “אַחֵרִים הוֹשִׁיעַ; אֶת עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ?! מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא! שֶׁיֵּרֵד עַכְשָׁו מִן הַצְּלָב וְנַאֲמִין בּוֹ!” (מתי, כ”ז 42). בדומה ליעקב אבינו, הם נאבקים באלוהים. ארשת פניהם מביעה את המלחמה הסוערת המתחוללת בקרבם. חיוורון משתלט על פניהם. אך הם אינם חדלים לרגע מתפילת ההפגעה היוקדת שלהם. אילו יכלו בני האדם לראות בעיניים שמיימיות, הם היו חוזים בלהקות מלאכים רבי כוח אשר ניצבים סביב “הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” המלאכים חוזים בחמלה וברוך במצוקתם, ושומעים את תפילותיהם. הם ממתינים לצו מצביאם כדי לחלצם מן הסכנה. אך עליהם להמתין זמן מה. חסידי ה’ חייבים לשתות את הכוס ששתה אדונם, ולהיטבל בטבילת האש שבה נטבל. העיכוב שכה מייסרם, הוא המענה הטוב ביותר לתחנוניהם. בעודם מתאמצים להמתין בסבלנות ובאמונה עד שה’ יבצע את פועלו, הם לומדים לתפעל אמונה, תקווה ואורך רוח, שעד כה תופעלו כה מעט בחווייתם הרוחנית. אך למען הבחירים, עת הצרה תקוצר. ישוע הכריז: “וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה? הַאִם יִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם? אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר” (לוקס, י”ח 7, 8). הקץ יבוא מהר יותר מכפי שציפו בני האדם. שיבולי החיטה יאוגדו לאלומות לקראת העברתם לאסמו של אלוהים; העשבים הרעים ייאספו לצרורות כדי להישרף באש השמד.
