בחייהם של אלה שמאסו באמת ישנם רגעים שבהם מתעורר מצפונם, זיכרון מייסר מחיי הצביעות שהם ניהלו עולה בזיכרונם, ונשמתם נתקפת מוסר כליות וחרטות שווא. אך הללו מחווירים בהשוואה לחרטה שתנקוף אותם “בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה!” (משלי, א’ 27).
אלה שרצחו את המשיח ואת חסידיו הנאמנים חוזים כעת בכבוד ה’ האופף את המושיע. בעודם אחוזי אימה, הם שומעים את קולותיהם של הקדושים, המכריזים בשמחה: “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ… נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ!” (ישעיה, כ”ה 9). בעיצומן של רעידות האדמה, הברקים הרושפים והרעמים הרועמים, קורא קולו של בן האלוהים לקדושים הישנים לקום לתחייה ולצאת מקברותיהם. הוא מביט בקברי הצדיקים, נושא את ידיו השמיימה וזועק: “עורו, עורו, עורו ישני עפר, עורו וקומו!” לכל אורכה ורוחבה של הארץ שומעים המתים את קולו, וכל המתים השומעים אותו יקומו לתחייה. האדמה כולה תהדהד בקול צעדיהם של האנשים שקמו לתחייה והם מהווים צבא עצום עד מאוד מכל אומה, שבט ושפה. המתים יקומו לתחייה, ייצאו מן הקברים שכלאו אותם, בעודם עוטים תהילה וכבוד נצחיים, ויזעקו: “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” (קור”א, ט”ו 55). הצדיקים החיים והקדושים שקמו לתחייה יפצחו יחדיו בקריאת ניצחון צוהלת וממושכת.
הכול יוצאים מקברותיהם באותו שיעור קומה שבו נטמנו בקברם. אדם הראשון ניצב בגאון בקרב ההמון שקם לתחייה; הוא גבוה, הדור ומלכותי, נמוך אך במעט מבן האלוהים. ההבדל החד בינו לבני הדורות הבאים ניכר בו היטב; בהיבט יחיד זה נחשפת ההתנוונות הגדולה של המין האנושי. אך הכול קמים רעננים ומלאי מרץ של נעורים נצחיים. מבראשית נברא האדם בדמותו ובצלמו של אלוהים; דהיינו, הוא לא רק ניחן באופיו וביכולותיו השכליות, אלא גם בצלמו. החטא השחית את צורתו וכמעט מחק את צלמו האלוהי, אך המשיח בא להשיב עטרה ליושנה, ולשקם את מה שהושחת ואבד. הוא ישנה את גופנו הנחות ויעצב אותו בדמות גופו ההדור כבוד. גופנו בן התמותה, שלא הדר ולא יופי לו, שצורתו נשחתה וטומאה בחטא, יהפוך כליל השלמות והיופי וילבש אלמותיות. כל הפגמים, העיוותים והמומים יישארו בקבר. הגאולים שישובו לעץ החיים בגן העדן האבוד “ישמינו” (מלאכי, ג’ 20), ויצמחו למלוא שיעור קומתו של אדם הראשון בקומתו התמירה והדרו הבראשיתי. עקבותיו האחרונים של החטא יוסרו לעד, ו”נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ” ישרה על חסידי המשיח הנאמנים; גופם ונשמתם ישקפו את דמותו כלילת השלמות של אדונם. הו, גאולה נפלאה! רבות דיברנו בה, רבות ייחלנו לה, בציפייה חדורת להט ציפינו לה, אך מעולם לא הבנו אותה לאשורה. הצדיקים שיימצאו בחיים בעת שיבת המשיח ישתנו “בין רגע וכהרף עין”. קולו של ה’ האדיר אותם ופארם בכבוד; עתה הם ינחלו אלמותיות ויינשאו השמיימה יחד עם הקדושים שקמו לתחייה כדי לפגוש את אדונם. מלאכים יקבצו “אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְּצֵה הָאָרֶץ עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם.” ילדים קטנים יינשאו בידי מלאכים קדושים אל חיק אימותיהם. חברים שנותקו בעטיו של המוות יתאחדו לעד ויעלו יחדיו אל עיר האלוהים בגיל ורננה.
למרכבת הענן כנפיים בכל אחד מצדדיה וגלגלים מלאי חיים מתחתיה. כאשר היא עולה השמיימה, הגלגלים צועקים: “קדוש,” כשהכנפיים נפרשות ומתעופפות, הן צועקות: “קדוש,” ופמליית המלאכים קוראת: “קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת!” בזמן שמרכבת הענן מתקדמת לעבר ירושלים החדשה קוראים הגאולים: “הללויה!” טרם הכניסה לעיר האלוהים מעניק המושיע לחסידיו את אותות הניצחון, ומחלק להם את הדרגות של מעמדם המלכותי. שורותיהם המנצנצות מתלכדות סביב מלכן, שדמותו המלכותית מתנשאת משכמה ומעלה מעל לקדושים ולמלאכים, אשר מביטים בהם בפנים קורנים המפיקים אהבה נעימה.
בקרב אינספור צבאות הגאולים, כל מבט ממוקד בגואל, כל עין חוזה בכבודו של בן האלוהים, אשר בדמותו כבשר ודם היה “מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.” ישוע יניח במו ידיו את נזר הניצחון על ראשיהם של המנצחים. לכל אחד מהם הוכן נזר הנושא את השֵׁם החָדָשׁ שיינתן לו [ההתגלות, ב’ 17], ואת הכיתוב “קודש לה’.” בכל יד יונחו ענף של עץ תמר המסמל ניצחון, לצד נבל זהב נוצץ. ואז, כשהמלאכים המפקדים יתנו את האות, תפרוט כל יד בנבל במיומנות, ותפיק צלילים עשירים ומנגינות ערבות ונעימות לאוזן.
התלהבות חדורת גיל, שאין מילים לתארה, תרגש כל לב, וכל קול יינשא בתפילת הודיה ושירת הלל: “לָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲשֶׁר בְּדָמוֹ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ מֵחֲטָאֵינוּ וְעָשָׂה אוֹתָנוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים אָבִיו, לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים” (ההתגלות, א’ 5, 6). עיר הקודש נחשפת לעיני הגאולים. ישוע פותח לרווחה את שעריה המקושטים בפנינים, והאומות שדבקו באמת נכנסות פנימה. בתוך העיר, הכול חוזים בגן העדן של אלוהים – מעונו של אדם הראשון בטרם חטא. והנה נשמע קול, עשיר וצלול יותר מכל מוזיקה ששמעה אוזן אנוש מעודה, המכריז: “תם מאבקכם!” ומזמין: “בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל” (מתי, כ”ה 34). עתה מתגשמת תפילת המושיע בעבור תלמידיו: “אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). הגאולים יעמדו “לִפְנֵי כְּבוֹדוֹ נְקִיִּים מִדֹּפִי וּמְלֵאֵי שִׂמְחָה” (איגרת יהודה, פס’ 24). המשיח מציג עתה לפני האב בשמיים את הגאולים שפדה בדמו, ומכריז: “הִנֵּה אָנֹכִי, וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהוָה.” “מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי לֹא אָבַד לִי אִישׁ”. “שָׁמַרְתִּי אוֹתָם בְּשִׁמְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי.” כמה נפלאים הם פלאיה של האהבה הגואלת! כה עזות הן התרוממות הרוח וההתרגשות הרבה ומלאת הגיל של השעה המבורכת הזו, כאשר האב הנצחי מביט בגאולים וחוזה בדמותו ובצלמו, שהחטא וקלקולו הוסרו מהם, ושש על יצירי כפיו השרויים איתו שוב בהרמוניה! ישוע מקדם בברכה ובאהבה שאין לתארה במילים את חסידיו אל “שמחת אדונם.” שמחתו של הגואל היא על כך שהוא רואה במלכות כבודו את הנשמות שנגאלו בזכות ייסוריו והשפלתו. הגאולים ישתתפו בשמחתו כאשר יחזו בקרב הנושעים המבורכים באנשים שבאו למשיח בזכות תפילותיהם, מאמציהם וויתוריהם שנעשו באהבה רבה. כאשר הם נאספים סביב כס המלכות הכביר והצחור גודשת שמחה בל תתואר את ליבם, בעודם מביטים בגאולים שהם עצמם הובילו למשיח; אז הם נוכחים לדעת שכל אחד מהם קירב לאמונה אנשים רבים אחרים, והללו הובילו למשיח אנשים רבים אחרים, והכול הגיעו לחוף המבטחים השמיימי כדי להניח את נזריהם לרגלי המושיע ולהללו לנצח נצחים. כשהגאולים מתקבלים בברכה בעיר האלוהים, קריאות התפעמות והערצה צוהלת מהדהדות באוויר. אדם הראשון ואדם השני עומדים להיפגש פנים אל פנים. בן האלוהים עומד בזרועות פתוחות כדי לקבל בברכה את אבי האנושות – יציר כפיו, אשר חטא נגד בוראו, שלמען כפרת חטאיו נושא המושיע על גופו את סימני הצליבה. כשאדם הראשון מבחין בסימני המסמרים האכזריים, הוא אינו נופל לחיק אדונו, אלא נופל לרגליו בענווה, וזועק: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט לְקַבֵּל גְּבוּרָה… וִיקָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה!” המושיע מרים אותו ברוך ומפציר בו להביט שוב במעונו בגן עדן, שממנו גלה מזה זמן כה רב. לאחר גירושו מגן עדן, חייו של אדם הראשון היו גדושי צער. כל עלה שכמש, כל בעל חיים שהוקרב, כל פגע שהעיב על פניו הנאווים של הטבע, כל כתם שהכתים את טהרת האדם, היווה תזכורת נוספת לחטאו. צערו וייסורי חרטתו הפכו כבדים מנשוא כאשר חזה ברשע שפשה סביבו, וכאשר האנשים נזפו בו והאשימוהו בתור הגורם לחטא בתגובה לאזהרותיו. במשך כאלף שנים, הוא נשא בעונש על חטאו בשפלות רוח ובאורך רוח. הוא התחרט על חטאו בכל ליבו ומאודו, בטח במעלותיו ובזכויותיו של המושיע ומת בעודו מייחל לקום בתחיית המתים. בן האלוהים גאל את האדם מחטאו ומכישלונו, ועתה, באמצעות מעשה הכפרה, אדם הראשון זכה שוב במעונו הקודם ובריבונותו. נרגש ומלא שמחה, הוא מביט בעצים שהיו משוש ליבו – העצים שאת פריים קטף במו ידיו בימי תמימותו ואושרו. הוא מביט בגפנים שטרח על דישונם וזמירתם, בפרחים שכה אהב וטיפח. הוא מודע לממשות הדברים שהוא רואה. הוא מבין שהוא נמצא בגן עדן ששוקם, ועתה יפה ונחמד הוא שבעתיים ממה שהיה בשעה שגורש ממנו. המושיע מוביל אותו אל עץ החיים, קוטף את פריו הנפלא ומפציר בו לאוכלו. הוא מביט סביבו ורואה מספר רב מצאצאיו עומדים בגן העדן של אלוהים.
ואז, הוא משליך את נזרו הנוצץ לרגלי ישוע, נופל על חזהו של המושיע ומחבקו. הוא פורט על נבל זהב, וכיפות השמיים מהדהדות את שיר הניצחון: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט וקם לתחייה!” צאצאיו של אדם הראשון צועדים לצלילי השיר, משליכים את נזריהם לרגלי המושיע ומשתחווים לפניו בסגידה. המלאכים, שבכו כשאדם הראשון חטא, ששמחו כשישוע עלה לשמיים לאחר תחייתו ופתח את קבריהם של כל המאמינים בשמו, חוזים עכשיו באיחוד המרגש. הם חוזים בפועל הגאולה המושלם ומצטרפים לשירי ההלל. על הנהר המַבְהִיק כִּבְדֹלַח, היוצא מכס המלכות, אותו יָם זְכוּכִית שכמו מְעֹרָב בְּאֵשׁ – כה מזהיר ונוצץ הוא מכבוד ה’ – עומדת קבוצת הנושעים אשר גברו “עַל הַחַיָּה וְעַל צַלְמָהּ וְעַל מִסְפַּר שְׁמָהּ” (ההתגלות, ט”ו 2). הם עומדים לצידו של שה האלוהים על הר ציון, “כִּנּוֹרוֹת אֱלֹהִים בְּיָדָם” – אלה הם “מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף” הגאולים מקרב בני האדם; ואז נשמע קול, “כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וּכְקוֹל רַעַם גָּדוֹל,” “כְּקוֹל מְנַגְּנֵי נֵבֶל הַפּוֹרְטִים עַל נִבְלֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14). הם שרים “שִׁיר חָדָשׁ” לפני הכס, שיר ש”אֵין אִישׁ יָכוֹל לִלְמֹד,” זולת מאה ארבעים וארבעה אלף הגאולים. הם שרים את שירת משה והשה – שיר הגאולה.
איש זולת מאה ארבעים וארבעה אלף הגאולים אינו יכול ללמוד את שיר הגאולה הזה, שכן הוא מתמצת את חווייתם – חוויה שאיש זולתם לא חווה מעולם.
“אֵלֶּה הֵם הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַשֶּׂה לְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ.” אלה הם “הַפְּדוּיִים מִן הָאָרֶץ.” הם “נִפְדּוּ מִבְּנֵי אָדָם כבִּכּוּרִים לֵאלֹהִים וְלַשֶּׂה.” “אֵלֶּה הֵם הַבָּאִים מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14). הם חוו עת צרה ומצוקה, “אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא;” הם נשאו את הסבל, הייסורים והחרדה ב”עֵת הצָרָה של יַעֲקֹב”; הם עמדו איתנים, ללא מתווך שהפגיע בעבורם, כאשר עונשי ה’ פקדו את העולם בפעם האחרונה. אך הם נגאלו, “הֵם כִּבְּסוּ אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם וְהִלְבִּינוּ אוֹתָן בְּדַם הַשֶּׂה.” “מִרְמָה לֹא נִמְצְאָה בְּפִיהֶם, נְקִיִּים הֵם מִדֹּפִי” לפני ה’. “לָכֵן, הֵם נִמְצָאִים לִפְנֵי כִּסֵּא אֱלֹהִים וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּהֵיכָלוֹ, וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יִפְרֹשׂ מִשְׁכָּנוֹ עֲלֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14).
הם חזו באדמה מידלדלת וגוועת בבצורת ובמגפות שפקדו אותה. הם חזו בשמש הקופחת על בני האדם בשיא עוצמתה וצורבת אותם בחום עז. הם סבלו ייסורים, רעב וצמא. אך הם “לֹא יִרְעֲבוּ עוֹד וְלֹא יִצְמְאוּ, אַף לֹא תַּכֶּה עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ וְכָל שָׁרָב, כִּי הַשֶּׂה אֲשֶׁר בְּאֶמְצַע הַכִּסֵּא יִרְעֶה אוֹתָם וְיַנְהִיגֵם אֶל מַבּוּעֵי מַיִם חַיִּים; וֵאלֹהִים יִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם” (ההתגלות, י”ד 5-1; ט”ו 2, 3; ז’ 17-14).
בכל הדורות למדו והתחנכו בחירי המושיע בבית הספר של הקשיים, הצרות והמבחנים. הם צעדו בנתיבים הצרים ביותר עלי אדמות, והם טוהרו באש הכבשן של הייסורים. למען ישוע, הם סבלו התנגדות, רדיפות, שנאה והוצאת דיבה. הם צעדו בעקבותיו דרך מאבקים קשים. שוב ושוב, הם התכחשו לעצמם וסבלו מאכזבות מרות. דרך חוויתם המרה והכואבת, הם למדו על בשרם את טיבו הרע והזדוני של החטא, את כוחו, את אשמתו ואת הצער והסבל שהוא ממיט – והם הביטו בו בתיעוב. התובנה באשר לקורבן התמורה העצום שהועלה כדי להביא תקנה לחטא, מכניעה אותם וממלאת את ליבם הכרת תודה והלל, שאנשים שלא חטאו מעולם לא יוכלו להבין. אהבתם רבה היא, שכן חטאים רבים נמחלו להם. בכך שטעמו מסבלות המשיח, הם ראויים לנחול את כבודו ותהילתו. יורשי המלכות של אלוהים באו מעליות גג, מצריפונים, ממחילות, מתאי כלא, מן ההרים, ממדבריות, ממערות בלב האדמה ומנקרות בים. עלי אדמות, הם סבלו “מַחְסוֹר, צָרוֹת וְהִתְעַלְּלוּת.”
מיליוני בני אדם נטמנו בקבריהם בעודם עוטים קלון, שכן הם שבו וסירבו לקבל את טענותיו השקריות של השטן. הם נשפטו בידי שופטים בשר ודם, והואשמו כפושעים השפלים ביותר. אך “אֱלֹהִים, שֹׁפֵט הוּא סֶלָה” (תהילים, נ’ 6). עתה, גזרי הדין שפסקו בתי המשפט עלי אדמות, בוטלו, וה’ “חֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר” (ישעיה, כ”ה 8). “וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ, גְּאוּלֵי יְהוָה.” ה’ יעד “לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה” (ישעיה, ס”ב 12; ס”א 3).
גאולי ה’ כבר אינם חלשים, מיוסרים, מפוזרים ומדוכאים. מעתה ואילך, הם ישרו תמיד עם האדון. הם ניצבים לפני כס המלכות עטויים בגלימות יקרות יותר מגלימותיהם של נכבדי הארץ. הם עטורים בנזרים משובצים ביהלומים, נוצצים יותר מאלה שהונחו אי פעם על ראשיהם של מלכי הארץ. ימי המכאוב, המצוקה והבכי חלפו לעד. מלך הכבוד מחה את הדמעות מפניהם של כל הגאולים; כל דבר שהסב צער, הוסר. בעודם מנפנפים בכפות תמרים, הם מזמרים שיר הלל צלול, ערב ונעים; כל קול מצטרף לשירת ההלל, עד שהיא נשמעת בכל רחבי השמיים: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה!” וכל דרי השמיים עונים במזמור הלל: “אָמֵן. הַבְּרָכָה וְהַכָּבוֹד, הַחָכְמָה וְהַתּוֹדָה, הַיְקָר וְהַגְּבוּרָה וְהָעֹז לֵאלֹהֵינוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים!” (ההתגלות, ז’ 11, 12).
