המלך, אנשי הכמורה והאצילים נאלצו להשלים עם מעשי האכזריות של העם המשולהב, המטורף מזעם. צמא העם לנקמה רק התעצם באמצעות ההוצאה להורג של המלך; ואלה שגזרו את מותו, הלכו במהרה בעקבותיו של הגרדום. הוחלט על טבח כללי של כל מי שנחשד בהסתייגות מן המהפכה. בתי הכלא היו עמוסים; בשלב מסוים, התפוסה הגיעה למעל מאתיים אלף אסירים. ערי הממלכה נמלאו מחזות זוועה. קבוצה אחת של מהפכנים נלחמה בקבוצה אחרת, וצרפת הפכה לשדה קרב ענקי של המוני לוחמים יריבים שהונעו בידי חמת זעם ולהט נקם. “בפריז פרצו מהומות, בזו אחר זו, והאזרחים נחלקו לסיעות שונות, שדומה היה שהן נחושות אך ורק להשמיד זו את זו.” מה שתרם לאומללות הכללית היה מעורבותה של צרפת במלחמה הממושכת וההרסנית כנגד הכוחות הגדולים של אירופה.
“המדינה כמעט פשטה את הרגל, חיילי צבאותיה זעקו במחאה על הפיגור בשכרם, הפריזאים גוועו ברעב, אזורי הכפר הפכו לשממה בידי שודדים, והתרבות כמעט נעלמה בשל האנרכיה וההפקרות שפשו בכול.” העם למד טוב מדיי את לקחי האכזריות והעינויים שלימדה אותו הכנסייה הקתולית בשקדנות כה רבה. יום הנקם הגיע לבסוף. עתה, לא היו אלה תלמידי ישוע שהושלכו לצינוק ונגררו את המוקד. בעבר הרחוק הם היו אלה שהומתו או גורשו. רומא חסרת הרחמים חשה עתה בכוחם הקטלני של אלה שהיא הכשירה להתענג על שפיכות דמים. “הדוגמה המופתית של הרדיפות שהכמורה בצרפת הפגינה במשך מאות בשנים, חזרה אליה והיכתה בה מכה ניצחת בעוצמה בלתי רגילה. הגרדומים האדימו מדם הכמרים. ספינות העבדים ובתי הכלא, שבעבר היו מלאים עד אפס מקום בהוגונוטים, התמלאו עכשיו ברודפיהם. הכמרים הקתולים שנאזקו לספסל בספינת העבדים וחתרו ללא הרף בעזרת משוט, חוו עתה את כל המכאובים שכנסייתם הטילה בקלות רבה כל כך על הכופרים העדינים.
“או אז, באו הימים שבהם החוקים הברבריים ביותר נאכפו בידי בתי הדין הברבריים ביותר; כשאיש לא יכול היה לברך את שכניו בברכת שלום או לשאת את תפילותיו, בלי להסתכן בביצוע פשע שדינו מוות; כשמרגלים ארבו בכל פינה; כשהגיליוטינה עבדה שעות ארוכות ומפרכות מדי בוקר; כשבתי הכלא התמלאו עד אפס מקום, בדיוק כמו ספינות העבדים; כשהתעלות הזרימו דם אל נהר הסיין… בזמן שעגלות עמוסות הסיעו את האסירים מדי יום אל אובדנם דרך רחובות פריז, הנציבים שנשלחו בידי האספה השלטת אל המשרדים שבמחוזותיה התהוללו בפזרנות ובאכזריות כה גדולה, שאפילו עיר הבירה לא ראתה כמותה. מבחינתם, לא היה די בלהב הגליוטינה, ולכן שורות ארוכות של אסירים נקצרו במטח יריות אחד. חורים חוררו בתחתיות של ספינות עמוסות. ליון הפכה למדבר. באראס, האסירים לא זכו אפילו במיתת החסד האכזרית של מוות מהיר. לאורך הלואר, מסמור עד לים, להקות גדולות של עורבים ועופות דורסים אחרים חגגו על הגוויות העירומות שנשזרו יחדיו בחיבוק זוועתי. אף טיפת חמלה לא הורעפה על איש, ללא קשר למגדר או לגיל. מעריכים כי מספרם של הנערים והנערות בני השבע עשרה שנרצחו בידי ממשלת הדמים הנתעבת הגיע למאות. תינוקות נקרעו מחזה אימותיהן והוכו בחניתות לאורך שורות היעקובינים.”
בתוך עשר שנים בלבד, מיליוני בני אדם קיפחו את חייהם. כל הדברים האלה היו בדיוק מה שהשטן השתוקק לו. הוא עמל במשך מאות בשנים כדי להשיג את התוצאה הזו. מדיניותו היא הונאה מתחילתה ועד סופה, ותכליתו הנחושה היא להמיט צער, ייסורים וחורבן על בני האדם, להשחית ולטמא את מלאכתו הטובה של אלוהים, לקלקל את תוכניות החסד והאהבה של אלוהים, ובכך לעורר צער רב בשמיים. ואז, באמצעות אומנות ההטעיה שלו, הוא מעוור את עיניהם של בני האדם, ומנחה אותם להטיל על אלוהים את האשמה בפועלו שלו, כאילו שכל האומללות והסבל האלה נובעים מתוכניתו של הבורא. בדומה, כאשר האנשים שהושפלו ועברו התעללות אכזרית בידי כוחו האכזר משיגים את חירותם, הוא מאיץ בהם להמשיך במעשי הזוועה והאכזריות. או אז, תמונת ההפקרות חסרת רסן מוצגת בידי רודנים ומשעבדים כהמחשה לתוצאותיה של החירות. כשהשקר נחשף בתלבושת אחת, השטן מסווה אותו באדרת אחרת, והמוני בני אדם מקבלים אותו באותה להיטות כפי שקיבלו את השקר הראשון. כשבני האדם מגלים כי הדת הקתולית היא שקרית, והשטן רואה שלא יוכל עוד להשתמש בה כדי לגרום להם לחלל את תורת ה’, הוא דוחק בהם לראות בכל הדתות שקר, ובכתבי הקודש, אגדה ותו לא; ואחרי שהם פונים עורף למצוות ה’, הם מתמכרים לחטאים חסרי רסן. השקר הגורלי שהמיט צער ומכאובים כאלה על תושבי צרפת, היה ההתעלמות מן האמת הכבירה: חירות אמיתית נמצאת בחוקים ובאיסורים של תורת ה’. ה’ הכריז: “לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי; וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ, וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.” “אֵין שָׁלוֹם, אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים.” “וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה” (ישעיה, מ”ח 18, 22; משלי א’ 33). אתאיסטים וכופרים מוקיעים את דבר ה’ ומתנגדים לו; אך התוצאות של השפעתם מוכיחות כי רווחת האדם תלויה בציותו למצוות ה’. מי שמסרב לקרוא את הלקח בספרו של אלוהים, מוזמן לקרוא אותו בתולדות העמים. כשהשטן פעל באמצעות הכנסייה הקתולית כדי לגרום לבני האדם להמרות את פי ה’, כלי המשחית שהשתמש בו הוסתר, ופועלו הוסווה בצורה כה מושלמת, שההשפלה והאומללות שהוא המיט, לא נחשבו כפרי הבאושים של החטא. אולם, רוח אלוהים פעלה בעוצמה כה רבה נגד כוחו וריסנה אותו, עד שמטרתו לא התגשמה במלואה. העם לא גילה את הסיבה לתוצאות המרות האלה ואת המקור לצרותיו. אך במהפכה, תורת ה’ בוטלה באופן פומבי בידי האספה הלאומית. בשלטון הטרור שבא לאחר מכן, הכול יכלו לראות את דרך הפעולה של סיבה ותוצאה. כשצרפת הכריזה קבל עם ועולם על איסור הלימוד וההפצה של כתבי הקודש, אנשים רעים ורוחות אפלות שמחו על השגת המטרה שאליה נכספו זמן רב: ממלכה המשוחררת מכבלי תורת ה’. משום שעושי הרעה לא נענשו מידית על מעשיהם הרעים, לפיכך, “מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם, לַעֲשׂוֹת רָע” (קהלת, ח’ 13-11). אולם, חילול תורת צדק כה ישרה והוגנת חייב להסתיים באומללות ובחורבן. על אף שבני האדם לא נענשו מידית על חטאיהם, אף על פי כן, רשעותם המיטה עליהם את אובדנם. מאות שנים של כפירה ופשע אצרו זעם שיתפרק ביום הנקם; כשסאת עוונם התמלאה, אלה שתיעבו את ה’ ובזו לו למדו מאוחר מדיי כי דבר נורא הוא להתיש את סבלנותו של ה’ עד שהיא פוקעת. רוח ה’ המרסנת, הבולמת את כוחו האכזר של השטן, הוסרה במידה רבה, והשטן, שהתענוג היחיד שלו הוא לחזות באומללותם של בני האדם, הורשה לבצע את רצונו. מי שבחר לפעול בשירות המהפכה נותר לקצור את פירותיה הבאושים, עד שהארץ מלאה פשעים מחרידים כל כך, שלא ניתן להעלותם על הנייר. מאזורי הכפר ההרוסים ומן הערים החרבות עלתה זעקה נוראה – זעקה של ייסורים מרים ביותר. צרפת הזדעזעה כאילו הוכתה ברעידת אדמה. האמונה, החוק, הסדר החברתי, המשפחה, המדינה והכנסייה – כולם הוכו עד עפר בידי היד הכופרת שהונפה נגד תורת ה’. אמת דיבר החכם באדם כשאמר כי רשעותם של הרשעים תביא למפלתם. וגם כשאמר: “אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת [מאה פעמים], וּמַאֲרִיךְ לוֹ; כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי, אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים” (קהלת, ח’ 13-11). “תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת יְהוָה לֹא בָחָרוּ… וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ” (משלי, א’ 29, 31).
עדי ה’ הנאמנים, שנרצחו בידי הכוח הכופר שעלה “מִן הַתְּהוֹם,” לא ימשיכו לשתוק לאורך זמן. “אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים וָחֵצִי בָּאָה בָּהֶם רוּחַ חַיִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים; הֵם קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפַחַד גָּדוֹל נָפַל עַל רוֹאֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 11). בשנת 1793, הצו שאסר על לימוד, אחזקת והפצת כתבי הקודש כונן באספה הלאומית של צרפת. לאחר שלוש וחצי שנים עברה החלטה שביטלה את הצו והבטיחה סובלנות לגבי כתבי הקודש. היא התקבלה בידי אותו גוף מחוקק. העולם עמד מזועזע מחומרת האשמה שנבעה ממאיסת דבר ה’ הקדוש, ובני האדם זיהו את נחיצות האמונה באלוהים ובדברו כתשתית למעשי חסד ולמוסריות. ה’ אמר: “אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ? וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל?” (ישעיה, ל”ז 23). “לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהוָה” (ירמיה, ט”ז 21).
עוד בהקשר לשני העדים מכריז הנביא כי: “אָז שָׁמְעוּ קוֹל גָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר לָהֶם: ‘עֲלוּ הֵנָּה!’, וְהֵם עָלוּ בֶּעָנָן הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי אוֹיְבֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 12). צרפת נלחמה בשני עדי ה’, לפיכך, הם זכו לכבוד רב כפי שלא זכו לו מעולם. ב-1804 הוקמה החברה הבריטית לכתבי הקודש. בעקבותיה קמו על אדמת אירופה ארגונים דומים בעלי סניפים רבים. ב-1816 נוסדה החברה האמריקנית לכתבי הקודש. כשנוסדה החברה הבריטית, כתבי הקודש הודפסו והופצו בחמישים שפות. מאז הם תורגמו ללמעלה ממאתיים שפות וניבים. בחמישים השנה לפני 1792, פועלן של משלחות בישור בארצות הניכר לא זכה לתשומת לב רבה. לא נוסדו חברות בישור חדשות, והיו אך ורק כנסיות ספורות שעשו מאמץ כלשהו כדי להפיץ את הנצרות בארצות אליליות. אך בשלהי המאה השמונה עשרה התחולל מהפך כביר. בני האדם נכזבו מתוצאות הרציונליזם והבינו את הצורך בהתגלות אלוהית ובאמונה שניתן לחוותה באופן אישי. מאז ואילך, פועלם של מבשרים ומשלחות בישור ברחבי העולם הלך וצבר תאוצה חסרת תקדים.
השיפורים שחלו בשיטות ההדפסה ובמכונות הדפוס נתנו תנופה למלאכת הפצת כתבי הקודש. אמצעי התקשורת בין ארצות התבל התרבו, המחסומים הישנים של דעות קדומות ותחושת לאומנות התמוטטו, והאפיפיור ברומא איבד את סמכותו החילונית – כל התמורות הללו סללו את הדרך להפצת דבר ה’. במשך שנים רבות, כתבי הקודש נמכרו ברחובות רומא ללא הפרעה; עתה, הם הופצו בכל מקום מיושב ברחבי התבל. וואלטר הכופר אמר פעם ברברבנות: “עייפתי מלשמוע אנשים השבים ואומרים שהנצרות נוסדה בידי שנים עשר איש. אני אוכיח שדי באדם אחד כדי לשים קץ לנצרות.” מאות שנים חלפו מאז מותו. מיליוני בני אדם התגייסו למלחמה בכתבי הקודש. ואולם, לא רק שכתבי הקודש לא הושמדו, בכל מקום שבו היו מאה עותקים של כתבי הקודש בימי וואלטר, יש היום מאה אלף עותקים – כן, מאה אלף עותקים של דבר ה’! אחד ממתקני הדת הקדומים אמר בהקשר לקהילה המשיחית: “כתבי הקודש הם סדן הנשחק בידי פטישים רבים.” ה’ הכריז: “כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי” (ישעיה, נ”ד 17); “דְבַר אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם.” “נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו. סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם; עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר” (ישעיה’ מ’ 8; תהילים’ קי”א 7, 8). כל דבר שנבנה בסמכות אנוש, יימוט. אך הדבר שיתבסס על הסלע האיתן של דבר ה’ הנצחי, יעמוד לעד.
