העימות הגדול – יום 8

פרק ד’ 

הוולדנסים 

אך בקרב האפלה שירדה על העולם בתקופה הממושכת של שלטון הכנסייה הקתולית הרומית, עדיין האיר אור האמת ולא ניתן היה לכבותו. בכל דור ודור חיים עדי ה’ – אנשים המאמינים באמונה שלמה במשיח בתור המתווך היחיד בין אלוהים לאדם, אשר דבק בתורה כחוק החיים היחיד, וקידש את השבת האמיתית. כה גדול החוב שחב העולם לאנשים אלה, שהדורות הבאים לא יידעו זאת לעולם. הם הוקעו כבוגדים וככופרים, ומניעיהם הוצגו כמפוקפקים; דיברו סרה באופיים, הסתירו את כתביהם, פירשו אותם באור שגוי או השחיתו אותם. ואף על פי כן, הם עמדו איתנים, שמרו על אמונתם הצרופה והעבירוה מדור לדור כמורשת קדושה. תולדות חסידי ה’ בדורות האפלים שבאו לאחר עליית רומי לשלטון, נכתבו בשמיים. אך בהיסטוריה שנכתבה ביד אדם אין כמעט זכר לחסידי ה’. ניתן להתחקות רק אחרי עקבות ספורים המעידים על קיומם, חוץ מאשר בהאשמות שהפנו נגדם רודפיהם. המדיניות של הכנסייה ברומא הייתה למחוק כל זכר להתנגדות לתורותיה או לצוויה. כל מי שכפר בכנסייה הוצא להורג, וכל כתבי הכפירה הושמדו. די היה בהתבטאות אחת של ספק, בשאלה אחת בנוגע לסמכותן של הדוגמות של הכנסייה, כדי לגדוע את חייו של אדם, בין אם עשיר או עני, רם מעלה או נחות דרגה. רומא עשתה הכול כדי להשמיד כל תיעוד על אכזריותה כלפי מתנגדיה. בוועידות הכנסייה כוננו צווים שהורו על שריפת ספרים וכתבים שהכילו רשומות כאלה. טרם המצאת הדפוס, ספרים היו חיזיון נדיר; בנוסף, הם התכלו בתוך שנים ספורות; לפיכך, כמעט לא היה דבר שמנע מן הרומים לבצע את זממם. אף כנסייה בתחום השיפוט הרומי לא הורשתה ליהנות מחירות המצפון והדת ולפעול על דעת עצמה. מרגע שהאפיפיורות חמסה את השלטון, הכנסייה הנחיתה את זרועותיה על כל מי שסירבו להכיר בשלטונה, וזאת כדי לרסקם; כל הכנסיות נכנעו בזו אחר זו לשלטונה. בבריטניה הגדולה, אמונה משיחית פשוטה הכתה שורש כבר בראשית הפצת הבשורה. הבשורה שהתבשרה בקרב הבריטים במאות הראשונות לספירה, טרם הושחתה בידי הכפירה הרומית. רדיפות מידיהם של קיסרים אליליים שהגיעו עד חופים מרוחקים אלה, היו המתנה היחידה שהקהילות המשיחיות הראשונות בבריטניה קיבלו מרומי. משיחיים רבים שברחו מן הרדיפות באנגליה, מצאו מחסה בסקוטלנד; משם, הועברה בשורת האמת לאירלנד; בכל הארצות האלה, הבשורה התקבלה בשמחה. כשהסקסונים כבשו את בריטניה, האלילות הפכה רווחת. הכובשים שבזו לעבדיהם מיאנו ללמוד מפיהם, ולכן המשיחיים נאלצו להימלט להרים ולאזורי ציד מרוחקים. אולם, האור שהוסתר לזמן מה, המשיך להאיר. מאה שנה מאוחר יותר, בסקוטלנד, הוא זרח באור כה בוהק, עד שהגיע עד לארצות רחוקות. מאירלנד יצאו קולומבה החסיד ועמיתיו, אשר אספו סביבם את המשיחיים הנידחים, התיישבו באי הבודד איונה, הקימו בו מנזר והפכו את המקום למרכז בישור. אחד המבשרים הללו שמר את קדושת השבת המקראית; בזכותו, אמיתה זו הוצגה ליתר המבשרים. הם הקימו באי בית ספר משיחי, ממנו יצאו מבשרים לא רק לסקוטלנד ואנגליה, אלא גם לגרמניה, לשוויץ ואפילו לאיטליה. אך רומא נעצה את מבטה המצמית בבריטניה והייתה נחושה בדעתה להכניעה לסמכותה העליונה. במאה השישית נשלחו שליחי הכנסייה הקתולית הרומית כדי להמיר את דתם של הסקסונים האליליים. הברברים הגאים קיבלו את השליחים בסבר פנים יפות; שליחים אלה גרמו לרבבות מהם לקבל את האמונה הקתולית. עם התקדמות מלאכת המרת הדת, מנהיגי האפיפיורות והסקסונים שהמירו את דתם לנצרות, נתקלו במשיחיים בעלי האמונה הפשוטה. הבדל חד ניכר בין שתי הקבוצות: הקבוצה האחרונה הורכבה ממשיחיים פשוטים וענווים, שהביעו באופיים, במשנתם ובהתנהגותם דבקות בכתבי הקודש, בעוד שהקבוצה הראשונה הפגינה את העליונות, השררה, ההדר והיהירות של שלטון הכנסייה. משלחת זו שהגיעה מרומא דרשה מן הקהילות המשיחיות המקומיות הללו להכיר בעליונותו של האפיפיור השליט. הבריטים השיבו בנמיכות רוח כי בחפצם לאהוב את כל בני האדם, אך לדידם, האפיפיור אינו זכאי לעמוד בראש הכנסייה, ולכן יוכלו להעניק לו אך ורק את הכבוד שכל תלמיד של המשיח זכאי לקבל, ולנהוג כלפיו בכניעה רק במידה שבה עליהם להיכנע לכל תלמיד של המשיח. ניסיונות שבים וחוזרים נעשו כדי לרכוש את נאמנותם לכנסייה ברומא; אך משיחיים ענווים אלה, שנדהמו מן היהירות שהפגינו שליחיה, השיבו בהחלטיות כי אין הם מכירים אדון אחר זולת המשיח. עתה נחשפה הרוח האמיתית של שלטון האפיפיורות. מנהיג המשלחת הרומית אמר להם: “אם לא תקבלו אחים המביאים לכם בשורת שלום, תקבלו אויבים שיביאו לכם מלחמה. אם לא תתאחדו איתנו כדי ללמד את הסקסונים את דרך החיים, תקבלו מהם מכת מוות.” לא היו אלה איומי סרק. מלחמה, קנוניות והונאות היו האמצעים שננקטו נגד עדים אלה של האמונה הצרופה, עד שהקהילות המשיחיות בבריטניה הושמדו או נאלצו להיכנע לשלטון האפיפיור. בארצות שמחוץ לתחום השיפוט של רומי נמצאו קבוצות של משיחיים שבמשך דורות רבים היו חופשיות משלטון הכנסייה המושחת. משיחיים אלה שחיו בקרב עובדי אלילים הושפעו מתורות השקר שלהם, אך המשיכו לראות בכתבי הקודש תורת חיים יחידה, ודבקו ברבות מאמיתותיה. הם האמינו בנצחיות תורת ה’ ושמרו את קדושת השבת על פי הדיבר הרביעי. כנסיות שדבקו באמונה זו ושמרו על קדושת השבת, נמצאו במרכז אפריקה ובקרב הארמנים באסיה. אך הוולדנסים, שהתנגדו להסגת הגבול של שלטון הכנסייה, בלטו יותר מכולם. בכל ארץ שבה קבעה הכנסייה את כס שלטונה נאבקו המשיחיים בהתמדה בשקריה ובשחיתותה. במשך מאות בשנים שמרו הכנסיות בפידמונט על עצמאותן, אך לבסוף, רומא התעקשה על כניעתן. לאחר מאבקים רבים ברודנות הכנסייה, שלא צלחו, הכירו ראשי הכנסיות הללו באי רצון בעליונות כוחה של הכנסייה ברומא, שדומה שהעולם כולו חלק לה כבוד. אך היו כמה מאמינים שסירבו להיכנע לסמכות האפיפיור והבישופים. הם היו נחושים בדעתם לשמור אמונים לאלוהיהם, ולשמר את טוהר ופשטות אמונתם. קרע נוצר בעולם הנוצרי. אלה שדבקו באמונה העתיקה נסוגו והסתגרו בדל”ת אמותיהם; אחדים מהם, שעזבו את מכורתם בהרי האלפים, נשאו את נס האמת לארצות רחוקות; אחרים התרחקו והתבודדו בעמקים צרים מבודדים ובמבצרים סלעיים בהרים, שם שמרו על חירות עבודת האל. האמונה שהמשיחיים הוולדנסים גדלו עליה ולימדוה הייתה ההפך הגמור של תורות השקר שיצאו מרומא. אמונותיהם התבססו על דבר ה’ הכתוב: תורת האמת של האמונה המשיחית. אך איכרים ענווים אלה שחיו במקומות בידוד חבויים, סגורים ומסוגרים מן העולם, עמלים מדי יום על פרנסתם בבוסתניהם וברעיית צאנם, לא הגיעו בעצמם לאמת שעמדה בניגוד חד לדוגמות ולתורות הכפירה של הכנסייה הנוצרית הכופרת. אמונתם לא הייתה אמונה שהתקבלה זה לאחרונה. הם נחלו את אמונתם מאבותיהם. הם נאבקו למען האמונה של קהילת השליחים – “הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה לַקְּדוֹשִׁים.” הקהילה שישבה במדבר, ולא ההירארכיה היהירה שישבה על כס השלטון בבירת העולם הכבירה, היא זו שהייתה קהילת המשיח האמיתית, אשר שמרה על אוצרות האמת שה’ הפקיד בידי חסידיו כדי שימסרו אותם לעולם. אחד הגורמים העיקריים שהביאו לנתק בין קהילת האמת לכנסייה ברומא, היה השנאה שהכנסייה הקתולית הרומית רחשה כלפי השבת המקראית. כנאמר בנבואות, שלטון האפיפיורות מוטט את האמת. תורת ה’ נרמסה בעפר, זאת בזמן שמסורות ומנהגים – מצוות אנשים מלומדה – רוממו. הכנסיות שניתנו תחת שלטון הכנסייה ברומא אולצו לכבד את יום ראשון כיום קודש. בשל תורות השקר והאמונות הטפלות שרווחו בציבור, אפילו חסידי ה’ האמיתיים חשו כה מבולבלים ונבוכים, עד שהם לא רק שמרו את קדושת השבת, אלא אף נמנעו מלעבוד ביום ראשון. אך ראשי הכנסייה הביעו מורת רוח ממנהג זה. הם דרשו שרק יום ראשון ייחגג כיום קודש, ואילו השבת תחולל; הם הוקיעו במילים קשות את המאמינים שהעזו לכבד את קדושת השבת. רק מי שנמלט מכוחה של הכנסייה ברומא יכול היה לקיים את תורת ה’ בשלווה. הוולדנסים היו הראשונים מכל עמי אירופה שהשיגו תרגום של כתבי הקודש. מאות שנים בטרם הרפורמציה נמצא ברשותם עותק של כתבי הקודש בשפתם. הם החזיקו באמת הטהורה, ולפיכך הפכו מושא לשנאה ולרדיפות. הם הכריזו כי הכנסייה ברומא היא-היא בבל הכופרת שתוארה בחזון אחרית הימים, וחירפו את חייהם כדי לצאת נגד שחיתותה ועוולותיה. תחת לחץ הרדיפות הממושכות אחדים מהם התפשרו על אמונתם, ואט-אט נכנעו וקיבלו את עיקרי האמונה של הכנסייה הקתולית, השונים כל כך מן האמיתות של כתבי הקודש; אך אחרים דבקו באמת. במהלך מאות שנות אפלה וכפירה התכחשו הוולדנסים לשלטון הכנסייה הקתולית הרומית, דחו על הסף את הפסלים ואת עבודת האלילים שהנהיגה, ושמרו את קדושת השבת האמיתית. הם דבקו באמונתם תחת פיתויים עזים ביותר ורדיפות קשות ביותר. על אף שנפצעו בחרבם של אנשי סבויה ונכוו מצרורות הזרדים שיקדו במוקד, שהכינו הקתולים למתנגדיהם, הם עמדו איתנים למען דבר ה’ וכבודו. הוולדנסים מצאו מקום מסתור מאחורי רכס הרי האלפים הנישאים, אשר שימשו מקום מחסה לנרדפים ולנדכאים בכל הדורות. כאן, אור האמת המשיך לבעור ולהאיר את חשכת ימי הביניים. כאן, לאורך אלף שנים, המשיכו עדי האמת לדבוק באמונה העתיקה. ה’ סיפק לחסידיו מקום מחסה נורא הוד, אשר הלם את האמיתות הנשגבות שהופקדו בידיהם למשמרת. ההרים הנישאים היו בעיני הגולים הנאמנים סמל לצדקת ה’ הנצחית. הם הצביעו בפני ילדיהם על הפסגות המתנשאות מעליהם בהוד והדר שאינם משתנים לעולם, ודיברו איתם על אלוהים, “אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ” (איגרת יעקב א’ 17), אשר דברו איתן ונצחי כהררי הנצח. ה’ קבע את ההרים במקומם ואזר אותם בעוצמה; אף זרוע זולת זרוע ה’ הכול-יכולה לא תוכל לעקרם ממקומם. בדומה, ה’ כונן את תורתו – התשתית לממשלתו בשמיים ובארץ. אדם יכול להנחית את זרועו על אחיו בני האדם ולגדוע את חייהם; אך אותה זרוע תוכל לעקור הרים ממוסדותיהם ולהשליכם לים באותה הקלות שבה תוכל לשנות דיבר אחד בתורת ה’, או למחוק את אחת ההבטחות שהבטיח ה’ לעושי רצונו. משרתי ה’ אמורים להיות איתנים בדיוק כמו ההרים שאינם משתנים לעולם. ההרים הנישאים שהקיפו את העמקים הצנועים היוו עדות נצחית לכוח היוצר של ה’, והעניקו לחסידיו ביטחון תמידי שהעיד על ידו המגוננת. צליינים אלה למדו לאהוב את הסמלים והאותות הדוממים של שכינת ה’ שאפפו אותם. הם לא התלוננו ולא התרעמו על הקשיים שנפלו בחלקם; הם לא נותרו לעולם לבדם במקומות המסתור וההתבודדות שלהם בחיק ההרים. הם הודו לאלוהים על מקום המקלט שהעניק להם כדי שיוכלו להימלט מזעמם ומרשעותם של בני האדם. הם שמחו והתענגו על החירות לעבוד את ה’. לפעמים, כשאויביהם דלקו אחריהם, העניקו להם ההרים העוצמתיים מגן בטוח. ממצוקים נישאים רבים הם זימרו בשבחי ה’, וצבאות רומי לא יכלו להשתיק את מזמורי ההודיה שלהם. 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל